בשמים ראש קב

שפיר דאתי הך דתקנו מזונות תחת מעשה ידי' לאשמעינן דתקנו המזונות דתחת מעשה ידי' דמעיקרא דהוי בידה בעין מקודם שתקבל המזונות דבכה"ג חשוב מעשה ידי' לעיקר לענין שא"י לומר א"נ וא"ע וע"כ ש"מ כמ"שכ דבכל גוונא יכולה היא לומר א"נ ואיני נותנת המעשה ידי עבורם דכיון שתמאן לקבל המזונות ממנו ממילא דמעשה ידי' שלה הוי כנ"ל

ושמעתא זו דהמקדש מעשה ידי אשתו ודאיני נזונת וא"ע הואיל ואתי לידן אימא בה מלתא דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' ערכין הלכה כ"ח כתב וז"ל וכן המקדש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידי' קדש הא למה דומה לאומר אילן זה קדש לפירותיו וע"ש בכ"מ שתמה ע"ד הרמב"ם דהרי הש"ס קאמר בכתובות דף נ"ח דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דבר שלב"לע אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ופריך והא לא אמר הכי ומשני כיון דשמעינן לר"מ דסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן הרי דמשמע דרק משום טעמא דס"ל דכופין למעשה ידי' ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל לדידן דקיי"ל דיכולה האשה לומר איני נזונת וא"ע אפילו כי אמר הכי לא מהני משום דלאו דידי' והאשה יכולה להפקיע ואין לומר דכי הוצרך הש"ס לטעם זה היינו רק לומר דנעשה כמ"ד אבל אי אמר כן בפי' אפי' באה"ט מהני וכו' אלא ודאי לדידן דקיי"ל דיכולה לומר איני נזונת וא"ע אפי' כו אמר יקדשו ידיך לעושיהן ל"מ וכו' וע"ש שסיים דלפיכך לא נתבררו לו דהרמב"ם דהרי הרמב"ם כיון דפסק כר"ה דיכולה לומר אנוא"ע היכי פסק דכשאמר יקדשו ידיך לעושיהן דמהני ותירץ דאע"ג דאית לר"מ אין אדם מוצא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דיכול לכופה ול"ה הקדש דכיון דאי ס"ל דיכולה לומר אנוא"ע הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידי' בסתם הוציא דבריו לבטלה שהרי היא יכולה עוד להפקיע ולומר אנוא"ע מש"ה לא אמרינן נעשה וכו' משא"כ אי ס"ל דיכול לכופה וכו' הלכך אמרינן שפיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ונעשה כאומר וכו' עכ"ד הכ"מ ועיין בלח"מ הלכה י"ט שם שכתב וז"ל ומה שתירץ הכ"מ ז"ל דכיון דיכולה לומר אנוא"ע הרי מוציא דבריו לבטלה וכו' דוחק דכיון דבשעה שהקדיש לא אמרה אנוא"ע כבר חל ההקדש וא"י להפקיע עצמה מהקדש אח"כ עכ"ל וביאור דברי הלח"מ דאף דכשאמרה שוב איני נזונת וא"ע ממילא דלא הי' בידו להקדיש דבר שאינו שלו ואמאי כ' דאינה יכולה שוב לומר א"נ וא"ע להפקיע א"ע דהיכי היא מפקיע עצמה בזה מההקדש כיון דליכא הקדש כלל אך נראה דביאור דבריו דכיון דבפני' אמר כן יקדשו ידיך לעושיהן והיא שתקה ה"ל שתיקתה כהודאה וכאלו היא עצמה אמרה כן בפי' יקדשו ידי לעושיהן דמי ועיין בפנ"י בחדושיו לקידושין דף ס"ו דכיון שהבעל שותק דחשוב שתיקתו כהודאה וכאלו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וה"נ חשיב שתיקתה כהודאה לדבריו וכאלו אמרה בפי' יקדשו ידי לעושיהן הלכך שוב א"י להפקיע הקדשה ולומר אנוא"ע וכמו שאבאר זה בסמוך עוד ביתר ביאור

והשתא נפן לישב דברי רבינו הרמב"ם דתמוהים טובא ובדברי הנו"כ שם קשים דברי' לישבם עוד למעיין בהם היטב גלל כן נלפע"ד לישב בדרך נעים אף נחמד למראה העינים באופן שיהיו דברי רבינו בהירים כספירים לעינינו והיא דקשיא לי לפ"ד התוס' בכתובות דף מ"ז הנ"ל דגבי מעשה ידי' הואיל ואין להבעל זכות בהידים הוא דיכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ בפירות דיש להבעל זכות בגוף הקרקע לפירות דלפ"ד התוס' אלו תקשה להלום דברי הש"ס דקאמר נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן דהיכי מצי הבעל לומר הכי כיון דאין להבעל זכות בגוף הידים ולא דמי לדקל לפירותיו אך הנה לפ"ד התוס' בש"ס גיטין דף ע"ז ד"ה ידה ע"ש בתירוץ הב' של התוס' דמשמע להדיא מדבריהם דרק לר"ה כיון שיכולה לומר א"נ וא"ע הוא דאמרינן דאין להבעל זכות בהידים שלה משא"כ למ"ד שיכול לכופה למעשה ידי' שפיר יש להבעל זכות נמי בגוף הידים וע"ש והשתא אש"ה דהרי הש"ס קאמר לר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' דנעשה כאומר יקדשו ידיך וכו' דלדידי' שפיר מצי להקדוש הידים לעושיהן כיון דאית להבעל זכות בגופיהו שפיר ואולם שלר"ה דאין להבעל זכות בגוף הידים כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע וכדברי התוס' דכתובות הנ"ל לפ"ז יקשו לגו דברי רבינו הרמב"ם כיון דפסק כר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע היכי כתב דאומר יקדשו ידיך לעושיהן מהני דומיא דדקל לפירותיו והא ל"ד דהרי הכא כיון דאין להבעל זכות בגוף הידים היכי מצי לומר יקדשו ידיך לעושיהן ואולם דלאחר מעט ההתבוננות הא ליתא להאמר די"ל דאף לר"ה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ואין להבעל זכייה בגוף הידים שלה אבל מ"מ שעבוד אית להבעל על