ברית יעקב חלק ב רעא

תקח לצרור קיימא עליה באשת אח והוי חייבי כריתות דהוי הולד ממזר אם נתייבמה לאחיו ולב"ה אחותה של צרת ערוה מתייבמת א"כ כמו דב"ה נמנעו מב"ש משום דחייבי כריתות נינהו. ה"נ לר"ש יש לומר דב"ש נמנעו מב"ה משום היכי דנפלו שתי אחיות ליבום לפניו והיתה אחת צרת ערוה דלב"ה מותר באחותה ומתייבמת ולב"ש הוי חייבי כריתות והוא קושיא עצומה: ולענ"ד נראה ליישב דאמרינן התם היתה אחת איסור מצוה או איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ופריך והא א"ר שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות גזירה משום איסור מצוה דעלמא. הא תינח איהי אחותה מאי איכא למימר גזירה אחותה משום לתא דידה. והא גבי ערוה לא גזרינן. שאני ערוה דמגמר גמירי לה אינשי וקלא אית לה. וכתב רש"י שם דמגמר אינשי והכל יודעין שאין צריכה חליצה ואחות לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למישרי אחותה בלא חליצה. אבל ערוה דנעשו צרות זו לזו דרבי שמעון לאו כ"ע גמירי הילכתא דאיסור שתיהן שוות ואי מפקת האי בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבא לאיסור מצוה בעלמא עכ"ל. א"כ בזמן דנחלקו ב"ש וב"ה אי צרת הבת מותרת לאחין או לא ולמ"ד דעשו ב"ש כדבריהם ומתירין צרות הבת לאחין. א"כ אפי' לב"ה דאסרי צרת הבת לאחין א"כ לא הוי צרת הבת קלא דהוי ערוה על האח משום אשת אח. ולא דמי להיתה אחת מהן ערוה גמורה דמיגמר גמירי אינשי וקלא אית לה ע"כ אחותה מותר ליבם לר"ש אבל צרת הבת מה שנחלקו ב"ש מתירין צרת הבת לאחין וב"ה אוסרין אפי' לב"ה צריכי שתיהן חליצ' ולא מתייבמות כמו בהיה אחת מהן איסור מצוה ואיסור קדושה דחולצת ולא מתייבמת כיון דלית לה קלא. א"כ גם אם אחת מהן צרת הבת בשתי אחיות שנופלות ליבום אינו מותר באחותה ושתיהן חולצות. א"כ פריך שפיר אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאוין נינהו וכשרים: ואין להקשות לפ"ז אמאי תני במתניתין דוקא היתה אחת מהן איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. דמשמע דזולת זה באיסור ערוה מותר באחותה ולפמש"כ משכחת אפי' באיסור ערוה דהיה אחת מהן צרת ערוה אפילו הכי שתיהן חולצות ולא מתייבמות. דזה אינו די"ל דלקמן בפלוגתא לא קמיירי דלב"ש מותר צרת הבת לאחין ולב"ה אסור צרת הבת לאחין ע"כ תני היתה אחת מהן איסור ערוה מותר באחותה ואיסור מצוה ואיסור קדושה חולצות. ועוד השתא לדידן דכבר אפסיק הלכתא כב"ה דצרת הבת אסורה לאחין וליכא מאן דמתיר צרת הבת א"כ גם צרת הבת הוי כערו' דמגמר גמירי אינשי וקלא אית לה דמותר באחותה. אבל בזמן שנחלקו ב"ש וב"ה בצרת הבת וב"ש עשו כדבריהם לא הוי צרת הבת קלא דמיגמר גמירי אינשי והוי שתיהן חולצות ולא מתייבמות לר"ש אליבא דב"ה כמ"ש: ומה שהקשה עוד דהא בעלים הראשונים ג"כ שמרו מצוה שנשאו נשים להוליד בנים ולמה ידעו דבר רע ע"ש. גם זה אינו דשאני התם דהא יכול ליקח אשה דמזלה טוב ולקיים מצוה משא"כ הכא דמן השמים הקנו לו דבע"כ חייבו רחמנא ליבומי אינו ראוי שיהי' ניזוק מחמת המצוה. אך כל זה להני פוסקים דמצות יבום קודם למצות חליצה. אבל להנך דמצות חליצה קודם למצות יבום שפיר יש לומר דלא שייך אם מיבם טעמא דשומר מצוה לא ידע דבר רע: ומה שכתב החכ"צ ראי' דיש דין קטלנית ביבמה מקרא דיהודא כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו שכתב רש"י כי דוחה הי' בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות מוחזקת היא זו שמתו אנשיה. ורמב"ן כתב למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה מטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנישואין תרי זימני הוי חזקה אלמא דס"ל לרש"י ורמב"ן דגם ביבום נוהג דין קטלנית. לא ידעתי דבלא"ה תקשי מקרא על רשב"ג דאמר בתלתא זימני דוקא הוי חזקה ומקרא מוכח דבתרי זימני הוי חזקה. אך אין למידין דבר מקודם מתן תורה כמו שאמרו בירושלמי והביאו התוס' במוע"ק (דף כ) מה מה חג שבעה. גם הרמב"ן פירש התם דשלה הי' ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה ע"ש: אך לכאורה נראה לי אפי' להחכ"צ ורד"ך דגם ביבמה שייך איסורא דקטלנית מטעם דהוי שכיחא הזיקא כסולם רעוע זהו דוקא אם האח המת לקח אשה אלמנה אשר מת בעלה ונשא הוא ומת א"כ הוחזקה אשה זו לקטלנית אמרינן דאסורה ג"כ להתייבם לאחיו ולא אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן נזוקין משום דיש לומר דשאני היכי דשכיחא הזיקא כסולם רעוע. אבל אם היו שלשה אחין ומת אחד מהן ויבם אח השני את אשתו ואח"כ מת השני דמותרת להתיבם לאח השלישי ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והכא ליכא למימר משום היכי דשכיחא הזיקא שאני לא מצי להתייבם כיון דהוחזקה תרי זימני שמתו אנשיה דהא האח השני שיבמה אכתי לא הוי קביע הזיקא דהא אכתי לא מת לה רק בעל אחד ורוב נשים אינן בחזקת קטלנית שימותו בעליהן. אמאי מת האח השני דהא שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן נזוקין. וע"כ דאח השני שמת לאו משום לתא דידה מיית. אי משום דבחטאו מת או דבא זמנו וקיצו ולא משום מחמתה דידה מיית דמחמתה הי' להמצוה לאגוני עליה דידיה. א"כ כה"ג לא הוחזקה קטלנית כיון דבעל שני לא מיית מחמתה. ע"כ שרי האח השלישי ליבומי וליכא בזה משים קטלנית [ועי' ביומא (דף י"א) אמר רב יהודא מעשה בארטבין אחד שהיה בודק מזוזות כו' ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין היכא דקביע הזיקא שאני ופי' רש"י עלילות מושל בבלי מזומנת תמיד. משמע דוקא כה"ג דהוי לי' למיחש אינו מגין המצוה. אבל היכי דלא הוי לי' למיחש אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין וכה"ג כתב בח"י ה' פסח (סי' תל"ג) גבי הא דאין מחייבין לבדוק בחורין וסדקים מפני סכנת עקרב כדאיתא בפסחים (דף ח') דפריך אהא הא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין. אמאי לא קאמר הכא היכא דשכיחא הזיקא שאני כדמשני שם אח"כ גבי חור שבין ארמאי ליהודי דא"צ לבדוק מפני הסכנה ופריך הא אמר ר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומשני היכי דשכיחא הזיקא שאני והא גם עקרב שכיחא הזיקא דהוא מועד להזיק וכדאמרינן גבי תפלה דבשביל עקרב פוסק וע"כ משום דאין כאן עקרב לפנינו ושמא אין כאן עקרב ושמא לא יזיק לא מקרי בשביל זה שכיחא הזיקא ע"ש. א"כ משום הא דלא ידע מזה דיש שם עקרב ולא הוי למיחש לא מקרי שכיחא הזיקא הוי בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן נזוקין. א"כ כ"ש הכא בשעת דאח השני שייבם לא הוי שכיח' הזיקא דלא הוי בעי למיחש אע"ג דבאמת היא קטלנית ומזלה או מעינה רע אפ"ה כיון דלא ידע מזה ולא הוי למיחש כיון דלא שכיחי הזיקא אמרינן דהוי בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפ"ה מיית וע"כ דלאו מחמתה מיית דאי מחמתה ולתא דידה הוי למצוה לאגוני עליה וכיון דלאו מחמתה מיית א"כ לא הוי קטלנית ומותר האת השלישי לייבמה ולא הוי בזה משום קטלנית]: ולפ"ז יש לדחות ראיית מוהר"ל בן חביב וראיה דידי מהא דתני גבי אשת אחיו שלא הי' בעולמו אחותה כשהיא יבמתה חולצת או מתייבמת. דהתם מיירי דמתו שני אנשים אצלה ע"י מצות יבום וכה"ג לא הוי בחזקת קטלנית כמ"ש ע"כ שרי ליבומי לאח השלישי אבל היכי שאחיו נשא אשה שהי' לה בעל ומת ואח"כ מת הוא לא שרי האח ליבומי משום דהוי קטלנית בתרי זימני כרבי דקיי"ל כוותי' ולא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא: אך הכסף משנה (פכ"א ה' איסורי ביאה ה' ל"א) הביא תשו' הרמב"ם שכתב קטלנית אין בו איסור. אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד ותמהון כו' ואעפ"י שיש חכמים שסוברים שלא תנשא מוחזקת אעפ"כ אומרים לה אם תמצא מי שמקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשין בפני ב' עדים ואח"כ כותבין לה ב"ד כתובה ומכניסין אותה לחופה ומברכין ז' ברכות הואיל ונתקדשה. כן היו עושין ב"ד של רבינו יצחק בעל ההלכות וב"ד של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים הוראה להתיר שלא במקום מצוה בנשואין דעלמא. אבל ביבמה שנפלה ליבום לדחות מצוה מפני חשש זה לא שמעתי מעשה ולא חשבתי שיעלה על לב חכם בעולם והלכה למעשה בנשים כאלו שנתיבמו ולא ראיתי שום חולק ואין ראוי לישא וליתן בדבר זה כלל. והועתק תשו' זו בתשו' מוהר"מ אלשקר (סי' ע"ט) עכ"ל ע"ש. וא"כ אף להרשב"א והרא"ש שחולקים על