ברית יעקב חלק ב רסו

באע"ז (סי' קנ"ט סעי' ה'). דאם היתה משודכת לו דאיכא חרם הקהילות. ונפל לו יבמה מותר לכונסה אבל אם לא היתה משודכת ונפל יבמה לפניו אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו עי"ש. גם מדברי הח"מ באע"ז (סי' ס"ו ס"ק י"ח) מוכח דחרם הוי דרבנן. ועי' בסי' קי"ט בב"ש (ס"ק י"ב). אך לפמ"ש הד"מ דעכשיו כלה הזמן חרם רגמ"ה הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור יש להקל בספיקא. אבל זה אינו כמ"ש הב"ח דהדורות אחרונים קבלו עליהם בחומר ותוקף גזרת רגמ"ה גם מדברי הב"ש (בסי' ס"ו וסי' קי"ט) דקאי על חרם שלא לגרש בע"כ. דבזה לא נמצא זמן קצוב. מוכח דחרם הוי דרבנן. ועוד הא הר"י מינץ הי' אחר אלף הששי והרעיש הרבה במי שהתיר לישא אחרת על אשתו במקום מצוה עי"ש וע"כ דקבלו עליהם בכל חומר ותוקף גזרת רגמ"ה. גם הרש"ל בפ"ו דיבמות אפי' דנימא דרגמ"ה החרים רק עד אלף הששי מכל מקום גם אחר הזמן בעי היתר אח"כ ואין ב"ד יכול לבטל ודמי לפרישת אשה בשעת מתן תורה עי"ש ועוד נראה אפי' אם נימא דחרם הוי דרבנן אפ"ה לא מקילין בספיקא לקולא היכא דאית בי' פלוגתא וכה"ג כדי שלא יפרצו העם ויבואו להקל בשבועה. כמ"ש כה"ג הש"ך ביו"ד (סי' ע' ס"ק י"ט) גבי ציר שנפל על קרקע ומספקינן אי קרקע הוי כלי מינקב או לא. דמחמרינן בספיקא כדי שלא יבואו להקל אם נפל על קרקע על דם ממש. גם מצינו כמה ספיקות דרבנן דאזלינן לחומרא כמ"ש המרדכי ור"ב והביאם הש"ך ביו"ד (כו' ק"י ס"ק ל"ו): ולכאורה אפשר לומר אע"ג דגוף החרם הוי דאורייתא כמ"ש הרמב"ן זהו דוקא על אותן האנשים שישנן בשעת החרם. ודאי הוי חרם הנשיא וסנהדרין או ב"ד הגדול לכל ישראל איסור תורה כדיליף הרמב"ן מקרא דכל חרם. דחרם וארור הוי כמו שבועה. אבל דורות הנולדים דאי אפשר להשביע הנולדים כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא ביו"ד (סי' רכ"ח סעי' ל"ה) ואפ"ה חרם חל על הנולדים כמו שבועת יהושע דכתיב וישבע יהושע ארור האיש לפני ד' אשר יבנה את יריחו. דהוי ג"כ גזרת חרם וארור. זהו רק מדברי קבלה דהוי כמילי דרבנן. ע"כ כתב הג"מ בכתובות והב"ש והח"מ דהוי דרבנן. והא דכתבו התה"ד ורש"ל וט"ז וש"ך ביו"ד (סי' רי"ח) דהוי ספיקא דאורייתא אם נעשית בחרם היינו לאותן האנשים שישנן בשעת הגזירה שגזרו בחרם וא"כ בזמה"ז דהוי רק דרבנן יש להקל בספיקו: אך בטורי אבן למגילה גבי חזקיה קרי בארביסר ובחמיסר כו' כתב דדברי קבלה כשל תורה דמי. וספיקו להחמיר. דהרי גבי תשעה באב קיי"ל כרבא ור"י בפסחים (דף נ"ד). דבין השמשות שלו אסור אלמא כיון דתשעה באב דברי קבלה נינהו. החמירו בספיקו כשל תורה. ואפילו לשמואל דאמר התם בין השמשות שלו מותר. לאו למימרא דס"ל דספק דברי קבלה כספיקו דרבנן דמי ולקולא אלא דלשמואל מיירי בזמן שאין שמד. דברנו תלי'. רצו מתעני אע"ג דתשעה באב שאני הואיל והוכפל בו צרות מכל מקום לא הוי רק דרבנן ע"ש. א"כ אפילו דנימא דחרם דחל על הנולדים כמו חרמה של יהושע ביריחו. הוי רק מדברי קבלה הוי ג"כ בספק להחמיר. וכן נראה דהא כל דברי קבלה ע"כ גמרא גמירי והלכתא ניהו. כדאמרינן בכ"ד בסנהדרין (דף כ"ב) ובזבחים (דף י"ח) אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו ומדברי קבלה למדנו. כל בן נכר וערל לב וערל בשר לא יבואו אל המקדש הא מקמי' דאתא יחזקאל מאן אמרה (פי' דהא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדאמרינן במגילה (דף ב') אלא גמרא גמירי לי' כו' א"כ אפי' חרם שגזרו על דורות הבאים נימא דהוי רק מדברי קבלה כמו חרמה של יהושע מ"מ הוי כהלכה למשה מסיני. דספיקו להחמיר כמ"ש בהדיא הרמב"ן בס' המצות בשורש השני. וכ"כ הפר"ח בשם הרמב"ן ביו"ד (סי' קו) ע"ש. ועי' בב"י ביו"ד (סי' רצד) ובט"ז (שם ס"ק יב) ובש"ך (שם ס"ק יט). דאין הפרש בין הלכה למשה מסיני ובין מקרא מפורש. דמחמרינן בספיקו ע"ש: וראיתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' קמ"ו) שכתב דגוף איסור החרם לא הוי דאורייתא. אבל הוא מדברי הקבלה מהנביאים. והביא דברי הרמב"ן. שהובא בכלבו במשפט החרם. שכתב כשאומר ב"ד זה הלשון אדם והם חרמי בטוי הגוף כו' דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה שפירשו לנו ועיין ברמב"ן שהאריך בזה ויצא לנו שמה שב"ד יכולים לגזור בחרם הוי מדברי קבלה. וכיון שהוי מדברי קבלה הוי ספיקא לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הלכה למשה מסיני והרי דבר שעיקרו הלכה למשה מסיני אין ספיקו להחמיר כמ"ש הרמב"ם בפירושו והר"ש (בפ"ז דמקואות מ' ז') שהביאו התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ. ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספקן טמא. שכל דבר שעיקרו מן התורה. ושיעורן מדברי סופרים ספיקו טמא. ושיעורין מדברי סופרין כלומר הלכה למשה מסיני כדאמר בפרק קמא דעירובין (דף ד') ובסוכה (דף ה') וביומא (דף פ'). א"כ דוקא שעיקרו מן התורה הוי ספיקו להחמיר אבל בלא"ה גם הלמ"ס ספיקו להקל. וכל מה שאינו מפורש בפסוק יקראוהו מדברי סופרים ע"ש. ובתשו' המיוחסת לרמב"ן (סי' רס"ג) כתב. דיני המנודה אינו מדברי תורה. דא"כ לא היו יכולים להקל כו' לפיכך כל תיקו שנאמרו במוע"ק וסלקי כולהי בתיקו הוי לקולא כמ"ש הרב בהלכותיו. ואלו היו דבר תורה היו לחומרא ככל ספיקא דאורייתא אלא דברי קבלה הן. אורו ארור יושביה כו' הרי מפורש שמה שהוא דברי קבלה אמרינן ספיקא לקולא. וכיון שגם החרם הוא מדברי קבלה אמרינן ספיקו לקולא. עכ"ד עי"ש: ואני תמה בזה. האיך כתב בפשיטות דהלכה למשה מסיני הוי ספיקו לקולא נגד דעת הרמב"ן בס' המצות. והב"י והט"ז והש"ך והפר"ח. שאין הפרש בין מקרא מפורש ובין הלכה למשה מסיני. גם יש להביא ראי' לזה מתמורה (דף י"ז) ארבעה נתנו להן והעמידו על חמש. ר"נ אומר אחת נתנה להן והעמידו על חמש (ארבעה חטאות מתות ניתנו להם מסיני ואחת רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזהו הוא רועה והלכו כולם לחומרא ואמר כולן מתות) וחטאות המתות הלכתא גמירי להו. וכיון דהוי הספק בהלכה למשה מסיני לכך העמידו על חמש. וכן בתמורה (דף כ"ב) בחטאות אבודה אבודה ממנו ולא מרועה לא הוי אבודה וכ"ש אבודה מרועה ולא אבודה ממנו. אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר בה מאי תיקו. והרמב"ם (פ"ד מה' פסולי המוקדשין ה' י"ב). כתב היתה אבודה ממנו ומן הרועה ואחד מכירה אפילו בסוף העולם הרי זה ספק לפיכך תמות. וכ"כ (ריש פ"ד ה' א) ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה. וחטאת שאבדה ונמצאת אחרי שכיפרו הבעלים. הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה חטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה הרי זה ספק אם תמות. אם תרעה עד שיפול בה מום. (והוא בעי' דר"פ שם בתמורה). לפיכך תמות כו' ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו עכ"ל וכן בהני אבעי' דנזיר (דף ל"א). דהלכה הוי דבן מגלח על נזירות אביו. בעי רב אשי. אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו. והרמב"ם (בפ"ד מה' נזירות ה' י"ז) כתב הפריש האב מעות להביא קרבנות טומאה ומת אין הבן מביא עליהן קרבנות טהרה. וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה אין הבן מגלח עליהם תגלחת טומאה שדברים אלו ספק הן ואם הביא זבחי' לא עלו לו: ואין לומר כמ"ש האחרונים להרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא הוי מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא. זהו בספק המקרי אבל בספיקא דדינא דהוי חסרון ידיעה גם להרמב"ם ספיקא לחומרא מן התורה וה"נ נימא בספק הלכה למשה מסיני אע"ג דספיקו לקולא אפי' מדרבנן מכל מקום בספק דדינא אזלינן לחומרא דהוי חסרון ידיעה. דזה אינו כמ"ש במ"א. דאשתמיט להו תשו' הר"ן הובא בב"י ביו"ד (סי' רכ"ח) דכתב בהדיא דלהרמב"ם אפי' בספק דפלוגתא דרבוותא הוי לרמב"ם מן התורה לקולא עי"ש. ועוד הא שהי' דרסה מה' שחיטה דאמרינן בחולין (דף כח) דהלכתא נינהו. והיכא דהוי ספק שהה ודרסה הוי לחומרא אע"ג דהלכה למשה מסיני. ועי' בחגיגה (דף י"א). נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות. אהלות מקרא מועט והלכות מרובות ופריך מאי נפקא מינה כו' ולא קאמר דנ"מ לספיקו וע"כ דגם הלכה למשה מסיני להחמיר: לכן נראה דהתוספתא שהביא הרמב"ם והר"ש כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בו כשיעור ספק אין בו כשיעור ספיקו טמא דכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי