ברית יעקב חלק א צט

דרבנן אינו יוצא יד"ח דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכן בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה דאי אפשר לאכול מצה שלא כדרך אכילתן דהוי איסור דרבנן ואינו יוצא בזה משום מצוה הבאה בעבירה. ע"כ לוקה ואוכל דהוי ש"ש

עוד כתב השעה"מ ראי' מזבחים (דף צ"ו) יקדש להיות כמוה אם כשרה תאכל כחמור שבה. ואם פסולה תפסל. ופריך אמאי ניתי עשה ולדחי ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ואי נימא דעשה דאכילה יוצא יד"ח ג"כ שלא כדרך אכילתן. א"כ אמאי אמרינן אם פסולה תפסל יאכל שלא כדרך אכילתן ויתקיים שניהם עשה ואכלו אשר כופר ואיסור ל"ת ליכא ע"ש. בזה יפה דחה אבא מארי הרב כו' מוהר"י זלל"ה. דשאני קדשים דאכילת קדשים בעינן למשחה ואינו נאכל אלא צלי ובחרדל כדרך שהמלכים אוכלין, כדאיתא בחולין (דף קל"ב) וכתבו התוס' ד"ה אין נאכלין. והא דאמרינן בזבחים (דף צ') בכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאכול צלוין ושלוקין ומבושלין. ואמרינן בגמרא טעמא משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכין אוכלין. דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר עכ"ל. א"כ כיון דבעינן באכילת קדשים למשחה דרך גדולה לא מצי אכיל שלא כדרך אכילתן דלאו למשחה הוא כדרך שהמלכים אוכלין ע"כ אמרינן אם פסולה תפסל. אבל במצה וקרבן פסח דלאו מתנות כהונה לא שייך בהו למשחה כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"כ) ד"ה בכור אינו נפדה. יש לומר אפי' שלא כדרך אכילתן יוצא יד"ח והוא נכון

וראיתי בתורת חיים בחולין (דף ק"כ) גבי המחה את החלב וגמעו. דפריך הא אכילה כתיבה בה והא לאו אכילה. אמר ריש לקיש נפש לרבות השותה. תניא נמי גבי חמץ כה"ג המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. ואם מצה היא אין אדם יוצא יד"ח בפסח. בשלמא אם מצה אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני. הא דלא קאמר גבי מצה נמי הא אכילה כתיבה בה. וכתב דגבי חלב קיימא לן דכל האיסורין אינו חייבין עליהן עד שיאכל כדרך הנאתן כו' א"כ המחה החלב וגמעו כיון דגרועי גרעי אמאי חייב והא אכילה כתיב בה. ונימא דלא מחייב רחמנא אלא כשאכלו דרך הנאתן. אבל גבי מצה דלאו בהנאה תליא מלתא. דמצות לאו להנות נתנו. דאפילו בלע מצא יצא אע"ג דלא נהנה ממנו. הלכך אי לאו דלחם עוני אמר רחמנא אם המחה וגמעה הוי יוצא בו ידי חובתו עכ"ל. א"כ מבואר מדבריו במצה ובמ"ע אפילו שלא כדרך הנאתן יוצא

אך דבריו תמוהין לי. מאי דקאמר דמצות לאו להנות נתנו דלא שייך כאן זה דהא רחמנא אמר דיאכל ומצוה שיהנה כדרך אכילתן. גם מאי ראיה מהא דבלע מצה יצא. דהא באיסורין ג"כ בבלע איסור חייב ועי' בכתובות (דף ל') בתוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי. ומסתברא כדברי המל"מ דאינו יוצא שלא כד"א כמו באיסורין. והוי כמו כרכן בסיב דאמרינן בפסחים (דף קט"ו) דאף ידי מצה לא יצא. והא דקאמרי בירושלמי (פ"ג דשבועות ה' ג') שבועה שלא אוכל פת וכרכה בעלי גפנים ועלי קנים חייב. יש לומר דקאמר אליבא דרבי עקיבא דאמר שלא אוכל כ"ש משמע. ע"כ אפי' שלא כדרך אכילתן אסור כמ"ש לעיל בשם הרש"ל

ומה שהקשה בברכות (דף כ') אמר רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. אלא אי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן. דהא כתב הטור בשם הרא"ש באו"ח (סי' נ"ט) דהשומע צריך לכוין בשתיקה לשמוע מפי המברך. ועי' בטו"ז (סי' קפ"ג ס"ק ו'). ורבינא ס"ל זאת אומרת הרהור כדיבור מדקאמר בעל קרי מהרהר בלבו. דאי לאו כדיבור דמי למה מהרהר. א"כ מאי קאמר רבינא דאי נשים בבהמ"ז דרבנן אינו מוציאין רבים יד"ח. הא כיון דשומע מהן יוצאין השומעים בהמ"ז מטעם דהרהור דידהו כדיבור דמי עכ"ד

כו (ח"א

) הנה לפמ"ש הש"א בתשו' (סי' כ"ד) דרבינא דאמר ז"א הרהור כדיבור דמי. הוא רבינא הקדמון שהרי רב חסדא השיב על דבריו רב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי דאס"ד הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו. כמ"ש הרא"ש בסנהדרין (דף ע"ו). והכא דבעי רבינא מרבא הוא רבינא בתרא דסוף הוראה ע"ש. לא קשי' כלל. אלא דתקשי להרמב"ם וסמ"ג דפסקו דהרהור כדיבור דמי. כמ"ש הב"י באו"ח (סי' קפ"ה). והרמב"ם (בפ"ה מה' ברכות ה' א') כתב נשים ועבדים חייבין בברכת המזון. וספק יש בדבר אם חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן. או אינם חייבין מן התורה לפיכך אין מוציאין הגדולים ידי חובתן. וכיון דהרהור כדיבור דמי תיפוק לי' דיוצאין מצד עצמן דשמעו מפיהן דהוי כדיבור

וראיתי כה"ג בטורי אבן במגילה (דף י"ט) שהקשה הא דהכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. לרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי. השתא אמאי אין מוציאין חש"ו אחרים ידי חובתן. הואיל ואין מחוייבים בדבר. דמאי הוי דל קריאה דידהו מכאן דאינן מוציאין אחרים. אפ"ה יוצאין ידי חובתן ע"י הרהור דנפשיה ע"ש. ולענ"ד נראה דהרהור כדיבור דמי היינו שמחשב בלבו הדברים ומחתך בלבו כל מלה ומלה. ויקרא התיבות בלבו כמו שמוציא בשפתיו. דוקא הרהור כזה שקורא בלבו כל תיבה ותיבה דמי לדיבור. בזה אמרינן דבעל קרי מהרהר בלבו. אבל אם שומע מאחר מה שמדבר בהרהור זה ששומע אינו מחתך כל תיבה ותיבה בלבו. בזה תלי' רק אם שומע מבר חיובא דהוי דיבור דידי' ושומע הוא מה שמדבר יוצא בשמיעה דידיה. אבל אם שומע מאינו בר חיובא אינו יוצא בשמיעה דידיה. דבשמיעה לחודי אינו מחתך כל תיבה ותיבה בלבבו. משא"כ אם מחתך הדברים בלבו וקורא כל תיבה ותיבה בלבו הרהור זה הוי כמוציא בשפתיו אפילו שומע ממי שאינו בר חיובא יוצא בהרהור דנפשי'. וראי' דא"כ לרבינא דהרהור כדיבור דמי למה בעי קרא בסוכה (דף נ"ח) דיליף מקרא דשומע כעונה. דהא אפי' שומע מבר חיובא אי אפשר לצאת אא"כ מטה אזנו ושומע מה שזה מוציא מפיו. ועל כרחך דיש חילוק בין שמיעה דאינו מחתך כל תיבה ותיבה בלבו. דהרהור כזה מה ששומע מה שזה מוציא מפיו אפי' לרבינא לאו כדיבור דמי. רק דילפינן מקרא דשומע כעונה. אבל הרהור שמחתך כל תיבה ותיבה בלבו. בהרהור כזה ס"ל לרבינא כדיבור דמי. א"כ א"ש דתני הכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחש"ו דזה הוי רק בהרהור משמיעה מה שזה מוציא בשפתיו. בזה בעינן שישמע מבר חיובא. וא"ש ג"כ הא דרבינא דאי נשים אינן חייבות אלא מדרבנן בבהמ"ז אינן מוציאין האנשים בשמיעה מה שהנשים מברכין

ובזה א"ש מה שהקשה באליהו רבה (סי' ס"ב ס"ק ד). הא דאיתא בברכות (דף י"ג) ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע. דלרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי א"כ למה לי קרא דשמע בכל לשון כיון דיוצא בהרהור א"כ ודאי דיוצא בכל לשון. דבהרהור לא שייך לשון כמ"ש הרשב"א ע"ש. ולפמ"ש גם רבינא דאמר דהרהור כדיבור דמי הוא בהרהור שמחתך הדברים בלבו כל תיבה ותיבה רק שאינו מוציא בשפתיו. א"כ אי לאו קרא ה"א דצריך שיחתך כל תיבה ותיבה בלבו בלשון הקודש דוקא]

ומה שהקשה למה לא אמר הגמ' נפקא מינה אי נשים בבהמ"ז דאורייתא אם הוי ספק אם ברכו בהמ"ז או לא חוזרין ומברכין בהמ"ז כמו בספק קרא ק"ש ספק לא קרא דחוזר וקורא כדאיתא (דף כ"א). ואי נשים בבהמ"ז דרבנן אם נסתפקו אם ברכו בהמ"ז או לא ברכו אינן חוזרין ומברכין דהוי כמו ספק התפלל או לא החפלל דאינו חוזר ומתפלל. דיש לומר דאמרו נ"מ אי להוציא רבים ידי חובתן אפי' למ"ד הרהור כדיבור דמי. דלמ"ד דהרהור כדיבור דמי אפי' דהוי נשים בבהמ"ז דרבנן ג"כ מהרהר בלבו. דכיון דלא הוי אלא הרהור דבר קל. ומחייב להרהר אפי' דהוי ספק דרבנן. ודמי להא דאמרו בע"ז (דף צ"ז) בספק טומאה בר"ה דטהור כי אתי לקמי' דרבי ינאי אמר הא מיא בשקיעותא דנהרי זילו וטבילו. ולא דמי לבעל קרי דאינו מברך לפני' ולאחרי' אפי' בהרהור כיון דברכות דרבנן. דשאני התם דעיקר חיובו דברכות לפני' ואחרי' לא חייבו ב"ק