ברית יעקב חלק א צח

ומשום מצוה מן המובחר לא שרינן לשחרר עבד בשביל זה. א"כ גם דשחרר חד כיון דמצוה דתפלה להתפלל בעשרה ליכא חיובא כולי האי דאפי' טרחא דגופא לא חייבו לחזור לאחוריו מיל כמ"ש. א"כ אפי' דלא הוי שם עשרה היכי שרי לשחרר עבד ולהצטרף לעשרה דהוא דמי למצוה מן המובחר דלא שרינן לשחררו אע"ג דמכוון להנאתו לא מקרי שווי ממון. וע"ז משני מצוה דרבים שאני כמ"ש

סימן מ

נשאלתי בימי חרפי לפרש דברי התוס' ביומא (דף נ') ד"ה תמורת חטאת היא ותמורה למיתה אזלא. ולא מצי לשנויי דרבי שמעון היא דלית לי' מיתה בחטאת שותפות דמכל מקום רעיה אית לי'. והוא תמוה מאד. דהא רבי שמעון דס"ל דפר יוה"כ דשותפין הוי א"כ אינו עושה תמורה כלל דשותפין אינו עושין תמורה והיכי קתני שהזבח עושה תמורה אי נימא דזבח דפר הוי. וע"כ דמתניתין אתיא כרבי מאיר דפר כהן גדול דיחיד הוי ועושה תמורה דכהנים מקופיא מכפרי. ע"כ דחי הש"ס דאי ס"ד דפרו דתמורה דפר שבת וטומאה לא דחי הא בחול מקרב קרבה הא תמורת חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא

[ולענ''ד נראה לפרש כונתם דאפי' לרבי שמעון דס"ל דפר יוה"כ דשותפין הוי אע"ג דאינו באה משל שותפין רק מגזא דאהרן דרחמנא אפקרי' לגזא דאהרן לגבי אחיו הכהנים כדמסיק (דף נ''א). וע"כ ס"ל לרבי שמעון פר יוה"כ שאבד והפריש אחר תחתיו. ירעה עד שיסתאב שאין קרבן שותפות מתה וחמש חטאות מתות ביחיד גמירי. מכל מקום מודי רבי שמעון אם אחר שנתכפר באחר ונמצא פרו של כה"ג. או הפר הנמצא של כהן גדול לבדו ולא של שותפות דרחמנא לא אפקרי' לגזא דאהרן אלא לגבי כפרה דיתכפרו בו אחיו הכהנים. וכיון דבשעת כפרה הוי עליו שם שותפות על הקרבן שנאבד ע"כ לא אזיל למיתה. אבל לאחר שנתכפר באחר ונמצא הפר הוי הפר דאהרן לחודי ולא של שותפות א"כ הוי קרבן יחיד ועושה תמורה. א"כ לפ"ז מקשי התוס' דליכא לשנויי דרבי שמעון היא דלית לי' מיתה בחטאת השותפות. ובפר יוה"כ שנאבד והפריש אחר לאו למיתה אזיל. ומיירי שנמצא אחר כפרה דאי הוי הפר הנמצא דאהרן לחודי והוי קרבן יחיד ועושה תמורה. וקאמר חומר בזבח מבתמורה שהזבח נוהג ביחיד ובציבור ודוחה השבת ואת הטומאה מיירי בכרו של אהרן ועושה תמורה אם נאבד ונמצא אחר כפרה שעושה תמורה. מה שאינו כן בתמורה שבת וטומאה לא דחיה הא בחול מקרב קרבה. (וכה"ג הקשו התוס' (דף נ"א) ד"ה ונוקמי בפסח. תימא לי לוקמי בפסח ראשון. ונימא דהכי קאמר חומר בזבח שיש זבח אחד ששייך כל הנו מילי דקא חשיב דנוהג ביחיד כבציבור ודוחה שבת וטומאה. ועושה תמורה אם לא קירב בזמנו דהוי לי' מותר פסח וממירין בו אפי' למ"ד אין שוחטין פסח על היחיד אם משכו בעליו את ידיהם ולא נשאר עליו אלא אחד עושה תמורה כדאמר בפסחים (דף צ"ו) דפסח בשאר ימות השנה עושה תמורה כו' עכ"ל). א"כ אכתי לא אפשיט בעיין אי פר יוה"כ לרבי מאיר עושה תמורה. דבשלמא לרבנן דסברי בפר יוה"כ שנאבד והפריש אחר תחתיו למיתה אזיל אע"ג שנמצא אחר שנתכפר הוי דפר דאהרן לחודי אפ"ה אינו עושה תמורה כיון דנדחה למיתה שוב אינו עושה תמורה כדאיתא בתמורה (דף כ"ב). שאבדה ונמצאת בעל מום אי משכפרו בעלים תמות ואינו עושה תמורה. אבל לרבי שמעון דסבר דפר יוה"כ שנאבד ונמצא אח"כ שהפריש אחר תחתיו. לא אזיל למיתה עושה תמורה דאחר שנתכפר באחר הוי דקרבן יחיד דאהרן לחודי. ע"ז תירצו דמכל מקום רעי' אית ליה כיון שפר כה"ג שנמצא אחר כפרה בעי רעי' אע"ג דעושה תמורה מ"מ תמורתו כיוצא בו דכל שבא מחמת קדושה דחויה הוי תמורתו כיוצא בו. א"כ ליכא לשנויי רבי שמעון היא דאכתי תקשי מה שאמר שאינו כן בתמורה. א"כ שבת וטומאה לא דחיה הא בחול מקרב קרבה דהא גם בחול רעי' בעי)

אך לכאורה קשה לי על תי' התוס' דמכל מקום רעי' בעי א"כ גם התמורה בעי רעיה. דזהו דוקא היכי דהוי מתחילה קדושה דחויה כמו בקידושין (דף ח') בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינו קריבה ועושה תמורה ותמורתו כיוצא בו. או בהמה דהוי חצי' עולה וחציה שלמים דתרעה עד שתסתאב בתמורה (דף כ"ו). עושה תמורה ותמורתו כיוצא בו כמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה' תמורה ה' ג'). בהמה חציו עולה וחציה שלמים תמורתה כמוה וכן כל הקדש שאינה קריבה מפני תחילת הקדישה תמורתה כמוה. אבל היכי דהקדיש ואח"כ נעשה בע"מ קבוע אע"ג דהוא אינו קרב תמורתו קריבה כמ"ש התוס' בבכורות (דף ט"ז) דתמורה שלפני פדיונן קרבה עי"ש. כ"ש הכא לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה חטאת ציבור דההיא רעי' מדרבנן הוי עי"ש. א"כ תמורת פר שנאבד קרבה אע"ג דהפר עצמו שנמצא רועה עד שמסתאב. ונראה דיש לומר דהכא גרע טפי דגזרינן אטו חטאת יחיד דנתכפר באחר דלמיתה אזיל ואינו עושה תמורה ע"כ ליכא למימר הכא בתמורה דפר של אהרן שנאבד ונמצא אחר שנתכפר תקרב אלא דירעה עד שיסתאב כמו הפר גופי'

סימן מא תשובה לחכם אחד

על דברת המל"מ פ"ה מה' יסודי התורה כי יש לחקור בהא דקיי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן. אם נאמר ג"כ במצ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח. אם אכלן שלא כדרך אכילתן אם יצא יד"ח. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מקרי אכילה. ה"נ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא יד"ח משום דלא שמה אכילה. אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ"ל. כתב כת"ה ראי' לזה מהא דירושלמי (פ"ג דחלה) הביאו התוס' בקידושין (דף ל"ח) ד"ה קריב עומר. בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור. ואי נימא דעשה דמצה יוצא שלא כדרך הנאתן. א"כ תקשי אמאי לא אכלו שלא כדרך הנאתן דליכא איסורא דחדש ויוצא ידי מצה. אלא ע"כ דאינו יוצא יד"ח שלא כדרך הנאתן. הנה ראי' זו כתובה על ספר שעה"מ עי"ש

אך אפשר לדחות ראי' זו. לפמ"ש הרש"ל בשבועות (דף כ"ג). דלר"ש דס"ל כל שהוא למכות. ה"ה אפי' שלא כדרך הנאתן אסור. או י"ל למ"ד דנותן טעם לפגם אסור אפי' שלא דרך הנאתן חייב. א"כ אליבייהו גם בל"ת דחדש חייב שלא דרך הנאתן. א"כ יש לומר גם הירושלמי מקשי לרבי שמעון או למ"ד דנותן טעם לפגם אסור. דחייב אפי' שלא כדרך הנאתן דלמה לא אכלו מצות דיבוא עשה וידחה ל"ת. אבל דידן דקי"ל שלא כדרך הנאתן פטור דליכא איסור אפ"ה במצות עשה יוצא שלא כדרך הנאתן. והא לא קשי' אי נימא דירושלמי ס"ל דלרבי שמעון דכל שהוא אפי' שלא כדרך הנאתן חייב ומקשי אליבא דר"ש הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. דיש לומר כמ"ש התוס' בזבחים (צ"ז) דהיכי דאי אפשר בע"א לא בעי בעידנא. ועי' בנ"י בב"מ (דף ל"ב) עי"ש. ועי' תוס' גיטין (דף מ"א) מוכח דלא ס"ל סברא זו עי"ש. (ועי' מש"כ לעיל סי' ט"ו)

גם מש"כ השעה"מ ראי' מהא דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש (בספ"ג דשבועות) שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח. לוקה ואוכל מצה בליל פסח. ואי נימא דיוצא במ"ע שלא כדרך הנאתן. אמאי לוקה ואוכל מצה בליל פסח דהא אין זה שבועות שוא. דהא יכול לאכול מצה שלא כדרך הנאתן. ואיסור שבועה ליכא שלא כדרך אכילתן. דנשבע רק שלא יאכל כדרך אכילתן, גם בנשבע סתם אסור לאכול מצה. מכל מקום צריך לאכול מצה שלא כדרך אכילתן עי"ש. יש לדחות כמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ה). ולא בטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרע בעציץ שאינו נקוב. ופרש"י משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. א"כ שלא כדרך אכילתן איסור דרבנן הוי. ע"כ אינו יכול לאכול שלא כד"ה. משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ע"כ בנשבע סתם שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח ולא אמרינן שיאכל שלא כדרך אכילתן. דכיון דהוי איסור