ברית יעקב חלק א צז

ואי דס"ל דלא נתנה לדחות עשה דלעולם בהם תעבודו מפני תפלה דרבנן. הוי למפרך והיכי דחינן עשה דלעולם בה"ת מפני תפלה דרבנן ולא מצוה הבאה בעבירה. אלא היכי שכבר נעשית מכבר העבירה כמו בסוכה (דף למ"ד) כמ"ש לעיל והוא דקדוק עצום

ולענ"ד נראה ליישב כל זה ושינוי הסוגיות דגיטין מברכות. דנראה דהא דאמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין זהו דוקא היכי דליכא ישראל בן חורין אמרנין דמצטרף לתשעה ישראלים. אבל היכי דאיכא לאהדורי אחר ישראל בן חורין ודאי דמהדרינן דטפי עדיפא דיהיו עשרה בני חורין דונקדשתי בתוך בני ישראל כתיב דלכל דבר שבקדושה לא פחות מעשרה ישראלים כדאמרינן בברכות (דף כ"א). ומצוה מן המובחר מיהא הוי דיהיו עשרה ישראלים בני חורין. רק היכי דליכא ישראלים עשרה מצרפינן גם עבד לתשעה ישראלים שלא לבטל דבר שבקדושה. והנה הא דשחרר רבי אליעזר עבדו כדי להשלימו לעשרה להתפלל בעשרה ע"כ לאו דחיובא איכא בזה אם אינו מוצא עשרה להתפלל אם לא ישחרר עבדו מחוייב לשחרר העבד. דהא אפי' טרחא דגופא לא מטריחינן להתפלל בעשרה. כדאמרינן בפסחים (דף מ"ו) וברכות (דף ט"ו). לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין (וכתב רש"י אם הולך בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בהכ"נ לפניו ברחוק ארבעה מילין הולך ומתפלל ולן שם). אמר רבי יוסי בר חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר. ובברכות (דף ח') אמר ליה רב יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמר לי' לא יכילנא אמר לי' לכנפי מר עשרה וליצלי אמר לי' טריחא לי מלתא כו'. א"כ אפי' טרחה דגופי' לא מטריחינן כ"ש דלא בעי למפסיד ממונא מחמת זה. וכ"ש לשחרר עבד מחמת זה. וע"כ דרבי אליעזר עשה זה ששחרר עבדו דמצות חביבין עליהם כדאמרינן בסוכה (דף מ"א). דמצוה איכא לקדש את שמו ברבים כמ"ש הרא"ש בשמעתין. דאלים מצוה זו דונקדשתי בתוך בני ישראל דהוי עשה דרבים להגיד קדיש וברכו לדחות עשה דיחיד עי"ש. אבל מדינא לא הי' מחוייב ר"א לעשות כן כיון דאפי' טרחה דגופא לא מטריחינן להתפלל בעשרה כ"ש להפסיד ממון

וא"כ יש לומר הא דפריך השתא בתר דמשני תרי הוי איצטרכי נפיק בחד ושחרר חד. והיכי עביד הכי האמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה. דבלא"ה לא קשי' לי' משום דאיכא למימר דרבי אליעזר סבר לה כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות. אבל השתא דמשני תרי אצטרכי נפיק בחד ושחרר חד. כיון דבלא"ה לא הוי מחוייב מדינא לשחרר העבד כדי להתפלל בעשרה. רק עדיפותא דרבי אליעזר דלא הוי קפיד אממונא כדי לעשות מצוה להתפלל בעשרה. א"כ כיון דגם רבי יהושע בן לוי מודה דהיכי דאיכא לאהדורי אחרי ישראלים עשרה בני חורין הוי מצוה טפי דונקדשתי בתוך בני ישראל בודאי לא הוי ר"א מקפיד לשחרר תרווייהו. וע"כ דס"ל לרבי אליעזר דלעולם בהם תעבודו חובה. ע"כ כיון דסגי בתשעה ישראל וחד עבד דמצטרפין על כן שחרר חד עבד. אבל לשחרר תרווייהו בשביל מצוה מן המובחר לא דחינן הך עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל זה ע"כ פריך והיכי עביד לשחרר חד. והאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני. (ודוחק לומר כי הי' עבד אחד של איש אחר. ולא הי' רבו כאן לשחררו. או דלא הי' רוצה לשחררו). וע"כ פריך שפיר והא מצוה הבאה בעבירה כיון דמדינא אינו מחוייב אפי' בטרחה דגופי' לחזור אחרי עשרה. וכ"ש להפסיד ממון מחמת זה. רק רבי אליעזר רצה לזכות במצוה ולא קפיד אהפסד ממונו. כיון דס"ל דחובה הוי לעולם בהם תעבודו. ואיכא איסור עשה היכי עביד הכי דהוי מצוה הבאה בעבירה לשחרר עבד בשביל להתפלל בעשרה. ולא דמי לכל עשה דדוחה ל"ת דנתנה לדחות דמחוייב בעשה זו. אבל הכא דליכא חיובא כולי האי להתפלל בעשרה רק רבי אליעזר לא קפיד על ממוני'. מ"מ במקום איסור עשה דלעולם בהם תעבודו אסור לעשות כן דהוי מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני דאלים הך ונקדשתי בתוך בני ישראל. דדחי עשה דיחיד לעולם ב"ת כמ"ש הרא"ש: וא"ש דבגיטין דלא מייתי הך דרבי יהושע בן לוי דתשעה ועבד מצטרפין ותרי איצטרכי לי' נפיק בחד ושחרר חד. ופריך מהא דרבי אליעזר דשחרר עבדו אהא דרב יהודה דמשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני. וע"כ דהך עשה דתפלה אלים מהך עשה דלעולם ב"ת כמ"ש הר"ן. ואע"ג דבתפלה להתפלל בעשרה לא הוי חיובא כולי האי. דהא טרחה דגופי' לא מטריחינן וכ"ש להפסיד ממונו. אפ"ה לא קפיד ר"א על ממונו כדי לזכות במצוה זו להתפלל בעשרה. א"כ אפי' אם היו תשעה ישראלים וחד עבד כיון דמצוה טפי להיות עשרה ישראלים בני חורין לא קפיד ר"א משום הך מצוה ונקדשתי בתוך בני ישראל. ע"כ לא פריך והא מצוה הבאה בעבירה היא. רק הכא בברכות דקאמר דתרי הוי נפיק בחד ושחרר חד. וע"כ דלא שחרר תרווייהו כדי לעשות מצוה מן המובחר דודאי לא הי' קפיד על ממונא. כי גם לשחרר חד לא הי' מחוייב לעשות כן לשחרר העבד ולהפסיד ממונא. אלא דרבי אליעזר הי' רוצה לזכות במצוה דונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי קפיד אממונא דידי'. א"כ כיון דמצוה טפי שיהיו עשרה ישראלים גמורים הוי לשחרר תרווייהו. וע"כ כיון דתשעה ועבד מצטרפין וס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה אינו רשאי לשחרר תרווייהו משום מצוה מן המובחר כיון דיכול לקיים ונקדשתי בתשעה ישראלים וחד עבד. ע"כ פריך דאפי' לשחרר חד היכי עביד דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון דמצוה דתפלה ליכא חיובא אפי' בטרחה דגופי' וכ"ש בהפסד ממונו. ואיכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו. ומשני מצוה דרבים שאני דאלים הך ונקדשתי לדחות עשה דיחיד לקדש שמו. אבל משום מצוה מן המובחר לשחרר תרווייהו אינו רשאי לעשות כן לעשות איסור דלעולם בהם תעבודו

ומעתה יש מקום ליישב דברי הרמב"ן והיש מתרצים שהביא הר"ן. דטעמא דשרינן לשחרר עבד בשביל מצוה תפלה דהוי דרבנן. דהטעם דאסור לשחרר עבד הוא משום חנינה דעבד ליתן מתנת חנם השחרור לעבד. וכיון דאיכא מצוה א"כ לא משום חנינה דעבד עביד רק לצורך עצמו ליכא איסורא דהוי כנותן דמי עצמו. ולפמ"ש מוכח מברכות משום מצוה מן המובחר אסור לשחרר. ולהרמב"ן וי"מ כיון דלצורך עצמו לאו משום חנינה דעבד שרי לשחרר א"כ גם משום מצוה מן המובחר שרי

ונראה דבזה גם הרמב"ן והי"מ מודי דדוקא משום צורך מצוה שרינן לשחרר עבדו. אבל לא בשביל מצוה מן המובחר והטעם בזה דאמרינן בב"ק (דף צ"א) שורי הרגת נטיעותי קצצת. אתה אמרת לי להורגו כו' פטור. ומוקי לי' התם בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה. אי הכי מאי טעין ליה אנא בעינא למעבד מצוה כהא דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששחט ובא חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זוז וכתב הרי"ף דדינא הכי עי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מה' חובל ומזיק ה' י"ד) המונע חברו ממצוה משלם יו"ד זוז. ועי' בש"ך (סי' שפ"ב) בחו"מ. ובב"ק (דף ע"ח) היכי דגנב עולה שהפריש שור. (אליבא דר"ש דקדשים שחייב באחריותן חייב). פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"י ולא מצי אמר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר א"כ חזינן משום מצוה מן המובחר א"צ לשלם כלל. ומשום מצוה צריך לשלם עשרה זוז. א"כ דזהו ודאי פשיטא דאסור לשחרר העבד בנותן פחות מדמיו דמותר הדמים ששוה העבד הוי כנותן לו מתנת תנם. ואפי' להרמב"ן וי"מ אסור לשחרר בפחות מדמיו. ומשום מצוה שרינן לשחררו משום דלאו משום חנינה דעבד הוא רק לצורך עצמו אע"ג דמצוה שויא רק עשרה זהובים משום דיכול לומר לדידי שוויא כל דמי העבד דכל חפציך לא ישוו בה. רק היכי שבטלו ממצוה לא חייבו חכמים רק עשרה זהובים או כפי שיראו הדיינים. אבל משום מצוה מן המובחר דאם בטלו א"צ לשלם כלל. לא מקרי שווי ממון כלל אסור לשחרר העבד בשביל זה. דלא מסתבר לומר להרמב"ן והי"מ דמשום הנאה פורתא בעלמא שרינן לשחרר עבד וההנאה שווי' רק פרוטה נימא דהוי לצורך עצמו ושרי לשחרר. רק במצוה שרי לשחרר עבד דהוי כנותן דמי עצמו כמ"ש הרמב"ן וי"מ

וא"כ א"ש בברכות דפריך והא מצוה הבאה בעבירה לפמ"ש הוא לפי מה דמשני דתרי הוי נפיק בחד ושחרר חד.