ברית יעקב חלק א צו

ואני תמה על הגאון נודע ביהודא בזה. כי דברים תמוהים המה. והוא קלסיה בזה. דהא דלא חייש שמואל ביו"ט שני בלולב הגזול למצוה הבאה בעבירה דהוי מצוה דרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. היינו היכי שכבר נעשית העבירה דכבר גזל הלולב מכבר אפ"ה ביו"ט שני יכול לצאת בזה כיון דהוי מצוה דרבנן. אבל היכי יכול לעשות לכתחילה עבירה דאורייתא כדי לעשות מצוה דרבנן. ואפי' עבירה דרבנן כדי לקיים מצוה דאורייתא אסור. כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) שופר של ר"ה אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה כו'. ואין מביאין סכין של מילה בשבת אפי' היכי דליכא רק איסור דרבנן כדאיתא בשבת (דף ק"ל) ובפסחים (דף צ"ב). א"כ היכי שחרר רבי אליעזר עבדו להשלימו לעשרה דמצוה שאני. דהא הוי מצוה הבאה בעבירה לעבור לכתחילה עבירה דאיסור עשה כדי לקיים תפלה דרבנן כמו דפריך בברכות והא מצוה הבאה בעבירה. ותקשי גם לשמואל דלא חייש במצוה דרבנן למצוה הבאה בעבירה. ועוד אכתי אינו מיושב מה דבברכות לא פריך ודלמא רבי אליעזר סבר לה כמ"ד רשות. כמו דפריך בגיטין

עוד קשה בסוגיא דברכות. הא דפריך והיכי עביד הכי והאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה בתר דמשני תרי הוי שחרר חד ונפיק בחד. דבלא"ה קשי' היכי עביד הכי הא עובר בעשה. וגם בגיטין פריך על רב יהודא דאמר המשחרר עבדו עובר בעשה מהא דרבי אליעזר ששחרר עבדו וראיתי באחרונים שהרגישו בזה. וכתבו ליישב ע"פ דברי הרשב"א בחידושיו (דף ג') הא דכופין רבו בחציו עבד וחציו ב"ח שעושה אותו ב"ח וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך דהרב עובר בעשה. משום כיון דהוא חציו בן חורין לית בהו משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא דהוי עבדי אינשי איסורא (בגיטין דף ל"ח) משום שהרבים היו נכשלים בה התירו לשחררה וכפוהו ע"ש. דא"כ קשה אמאי פריך על רבי אליעזר ששחרר עבדו להשלים לעשרה היכי עביד הכי הא המשחרר עבדו עובר בעשה דלמא הי' חציו עבד וחציו בן חורין דליכא בזה משום לעולם בהן תעבודו

ואין לומר דא"כ תקשי מאי איריא דשחררו השתא כדי להשלימו עשרה דבלא"ה כיון שהי' חציו בן חורין וחציו עבד ע"כ מחוייב הוא לשחררו כב"ש דאמר כופין את רבו ועושה אותו בן חורין דחזרו ב"ה להורות כב"ש כמבואר בגיטין (דף מ"א). דאפשר לומר דהעבד הי' קטן וחציו בן חורין דעד השתא לא היו יכולין לכופו לעשות אותו בן חורין משום דקטן אינו מצוה על פריה ורביה. ע"כ לא שחררו מקודם עד השתא שלא מצא עשרה ושחררו דתשעה וקטן מצטרפין. ע"כ פריך השתא דקאמר תרי הוי שחרר חד ונפיק בחד. א"כ היכי עביד הכי והא עובר בעשה. דליכא למימר השתא דהיה חציו ב"ח והי' קטן כמ"ש דעבד עם קטן אינו מצטרפין כמו דשני קטנים ושני עבדים אינו מצטרפין להשלים לעשרה. וע"כ שאותו עבד היה גדול וע"כ דלא היה חב"ח דא"כ הי' מקודם משחררו עוד שלא מצא עשרה בבית הכנסת. ע"כ פריך והיכי עביד הכי והא עובר בעשה. ואכתי אינו מספיק זה. דהא דכופין חב"ח וחציו עבד משום פו"ר א"כ בסריס דלאו בר אולידי אין כופין את רבו לעשות בן חורין. א"כ יש לומר דהי' ח"ע וחציו ב"ח והוי סריס דלאו בר אולידי ע"כ שחררו השתא כשלא מצא עשרה כדי להשלימו לעשרה

[אך דברי הרשב"א בלא"ה תמוהין. דמאי פריך הש"ס בגיטין (דף ל"ח) גבי ההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינן למרה ויהיב לה גיטא דחירותא. רבינא אמר כי הא מודה רב יהודא משום מלתא דאיסורא. ופריך ואביי משום מלתא דאסורה לא. והאמר רבי יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה ועשו אותה ב"ח. ואמר רב נחמן מנהג הפקר נהגו בה. דמאי קושיא דשאני חציה שפחה וחציה בת חורין דליכא בזה משום לעולם בהם תעבודו. ע"כ כפו את רבה ועשו אותה בת חורין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר משא"כ גבי ההיא אמתא דעבדי אינשי איסורא. דהיא שפחה גמורה ואיכא איסור עשה לעולם בהם תעבודו שפיר אמר אביי משום מלתא דאיסור לא: ולענ"ד נראה בישוב דברי הרשב"א בזה. דיש להבין מאי טעמא דרשב"א בהא דחציו בן חורין לית בזה משום לעולם בהם תעבודו. אמאי הא יום של רבו הרי מתקיים בהם תעבודו. וראיתי בקצוה"ח (סי' קע"ד) שהרגיש בזה ע"ש. ונראה ביאור דבריו דכיון דחציו בן חורין וליכא לקיומי לעולם בהם תעבודו. שיעבוד תמיד דהא יום של עצמו לעצמו משום צד חירות. ע"כ אפי' בצד עבדות ליכא בזה עשה דלעולם בהם תעבודו. כיון דאינו יכול לעבוד בו לעולם. ומצאתי בטורי אבן על חגיגה שכ"כ מעצמו. כיון דביומו של עצמו הוי לעצמו ואין רשות רבו עליו. מעתה אפי' בצד עבדות שלו אין בו עשה זו כיון דאי אפשר לקיים בו לעולם תעבודו ע"ש. ונעלם ממנו כי קדמו הרשב"א בזה

ולפ"ז נראה לי לחלק דזה לא שייכא רק בהיה העבד של אדון אחד דקרא כתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וגו'. והתנחלתם אותם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. כיון שקנה אותו שיעבוד אותו תמיד כן יהי' עבודתו בו לעולם כעין שקנה אותו. והשתא דשחרר חציו וליכא לקיומי בו לעולם בהם תעבודו משום דיום של עצמו לעצמו. ע"כ אפי' בצד עבדות ליכא בו עשה דלעולם בהם תעבודו. כיון דלא הוי השתא כמו שקנה אותו לעבודתו לעולם ותמיד. אבל עבד של שני שותפין דמתחילתו קנה אותו לעבודת חציו יום אחד שיעבוד אותו. אפילו שחרר השותף השני את חלקו מכל מקום גבי שני איכא עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דמעיקרא קנה אותו ג"כ לשותפות ולא יעבוד אותו רק יום אחד מה נפקא מיני' מה ששחרר האחר חלק חציו. דעובד לעצמו יום אחד או עובד לחברו יום. א"כ כה"ג איכא בזה איסור עשה דלעולם בהם תעבודו. כיון שקנה אותו ליום אחד כן יעבוד בו לעולם ואסור לשחררו

וא"כ א"ש הא דפריך ואביי משום מלתא דאיסורא לא. והאמר רבי יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה ועשה אותה בת חורין ואמר ר"נ מנהג הפקר נהגו בה דהמעשה שהיה בזמנם ידעו דהיתה שפחה חציה בת חורין וחציה שפחה משני שותפין דשחרר אחד את חלקו. דאכתי איכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו לרבו של אחד. ואפ"ה כפו את רבה לשחרר את חלקו משום מלתא דאיסורא שנהגו בה מנהג הפקר

אך קשה הא דפריך הש"ס על רב יהודא מהא דרבי אליעזר ששחרר את עבדו דלמא הי' עבד שהי' חציו עבד וחציו ב"ח אשר קיבל דמי פדיונו של חציו עבד דהוי כמוכרו לו. כמו דאמרינן בגיטין אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. דהא האי מעשה הוי קדים טובא לרבי יהודא. א"כ איכא למימר דהי' חציו עבד וחציו ב"ח דליכא עבירה בזה לשחררו כמ"ש הרשב"א

והנראה לי בזה דבסנהדרין (דף מ"ה) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא דבעינן יד העדים תהי' בראשונה כו'. ופריך מי בעינן קרא כדכתיב כו' ואח"כ מסיק תנאי הוא. אין לו בהן יד בהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית רבי אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא. דרבי אליעזר לא בעי קרא כדכתיב. א"כ לא שייך סברת הרשב"א. כיון דחציו בן חורין וליכא לקיומי לעולם בהם תעבודו ע"כ אפילו צד עבדות ליכא בזה משום עשה בהם תעבודו. זה הוא רק למ"ד דבעינן קרא כדכתיב דלעולם בהן תעבודו. אבל למ"ד דלא בעי קרא כדכתיב א"כ אפילו בחציו עבד וחציו בן חורין איכא איסור דבהם תעבודו. א"כ לרבי אליעזר לטעמי' דלא ס"ל בעינן קרא כדכתיב לעולם בהן תעבודו. אפי' הוי חציו בן חורין איכא איסור עשה דבהם תעבודו. א"כ פריך שפיר מהא דרבי אליעזר ששחרר עבדו כיון דאיכא איסור עשה א"כ לדידי' לר"א לעולם הוי איסור עשה דלא בעי קרא כדכתיב. והא דקאמר בגיטין (דף מ"א) אמר רבינא בעבד של שני שותפין וד"ה. ולהרשב"א לפמ"ש דבזה איכא עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ הדר' הקושיא איך כופין את רבו. וכי אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דכתב הרשב"א משום דבחציו ב"ח ליכא בזה עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ דיש לומר דרבינא קאמר בעבד של שני שותפין. וכהני תנאי דלא בעי קרא כדכתיב. והא דכופין את רבו הוי משום מצוה רבה. או מטעמא אחרינא כנלע"ד לקיים דברי הרשב"א בזה]

עוד יש לדקדק בהאי סוגיא דברכות דמשני מצוה שאני. גם לפמ"ש הר"ן דע"כ הוי טעמא דעשה דתפלה דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו. א"כ הוי בזה כעשה דוחה ל"ת. א"כ לא שייך למפרך והא מצוה הבאה בעבירה. כיון דאמרינן דעשה זו דוחה עשה כה"ג דלעולם בהם תעבודו. כמו בעלמא היכי דעשה דוחה ל"ת לא שייך לומר הא מצוה הבאה בעבירה הוא.