ברית יעקב חלק א צה

בפסחים ס"ל לש"ס דידן בוררת דוקא. רק דמסקי הא דירושלמי להוכיח דלא אמרינן דהיתה בוררת באיסור

ולפ"ז אפשר ליישב קושיית התוס' לפמ"ש הרא"ש בביצה (דף למד) הא דאמרינן הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה. ולא אמרינן להו ולא מידי. אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא לא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא לא אמרינן להו מידי. דהא תוספת יוה"כ דאורייתא ואכלי ושתי עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי. וכתב הבעל העיטור הביאו הרא"ש דוקא מידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי יוה"כ. אבל מידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן וענשינן להו עד דפרשי. וכן הוא באו"ח (סי' תר"ז). א"כ יש לומר הא דאשה בוררת חיטין לאור בית השואבה היתה בוררת באיסור ואעפ"כ דייק בירושלמי שפיר דקול ומראה וריח אין בהם משום מעינה. אע"ג דאיכא איסורא דרבנן לא מחינן בהו. אבל אי אמרינן דקול ומראה וריח יש בהן מעילה. א"כ הוי דבר דכתיבא בהדיא בדאורייתא כמו דפריך בחגיגה (דף יוד) מעילות מכתב כתיבין. א"כ היכי אמרינן אשה היתה בוררת חיטין משמע דכן היו עושין תמיד כיון דיש בהן מעילה הוי מלתא דכתיבא בדאורייתא מחינן בהו עד דפרשי. אבל אי אמרינן דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ורק איסורא דרבנן יש לומר דהיתה אשה בוררת באיסור כיון דלא כתיבא וכ"ש איסור דרבנן לא מחינן בהו והנח לישראל כו'

סימן רט

גרסינן בברכות (דף מ"ז) אמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין. מיתבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. שחרר אין לא שחרר לא. תרי איצטריכי לי' שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. לדבר מצוה שאני. ופריך מצוה הבאה בעבירה היא. מצוה דרבים שאני. והר"ן בגיטין (דף ל"ח) כתב הא דמשחרר עבדו עובר בעשה לאו עשה גמורה היא. דאי עשה גמורה הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה. ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתב בעכו"ם לא תחנם. וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו. והוי לי' כנותן דמי עצמו עכ"ל. והוא תמוה כמו שתמה הב"י ביו"ד (סי' רס"ז) והמ"א באו"ח (סי' צ' ס"ק למד). דא"כ מאי פריך הכא והא מצוה הבאה בעבירה דלדידהו משום מצוה דהוי לצורך עצמו ליכא עבירה כלל. דלאו משום חנינה דידי' עביד ע"ש. [ואין לומר בזה דע"כ דברי היש מתרצים לא אתי' אליבא דרבי מאיר בע"ז (דף כ') דאמר הא דכתיב גבי נבלה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי. אחד גר ואחד עכו"ם בין בנתינה ובין במכירה וס"ל לר"מ דמותר ליתן מתנת חנם לעכו"ם. א"כ על כרחך דלא הוי טעמא דלעולם בהם תעבודו משום שאסור ליתן מתנת חנם. א"כ הוי סוגיא דברכות דפריך והא מצוה הבאה בעבירה אתי' אליבא דרבי מאיר דע"כ דהאי עשה דלעולם בהן תעבודו לאו עשה גמורה דדחינן משום תפלה כמ"ש הר"ן. והכא בגיטין דלא פריך והא מצוה הבאה בעבירה היא רק משני מצוה שאני. יש לומר דאזלא אליבא דרבי יהודה דס"ל אסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם. א"כ יש לומר דעשה לעולם בהם תעבודו הוא משום דאסור ליתן מתנת חנם. וכיון דשחרר בשביל מצוה ולאו משום חנינה דידהו רק לצורך עצמו שפיר דמי. דזה אינו אפי' לרבי יהודא לא אתי' שפיר דהא לכ"ע מותר ליתן מתנת חנם לגר תושב ומקרא מלא לגר אשר בשעריך תתננו. וכ"ש לעבד כנעני דחייב במצות שהאשה חייבת. ובגיטין (דף י"ב) אמרינן מאן דמרחם אבני חרי מרחם נמי אעבדא. ובפרק השולח (גיטין דף ל"ז) כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות העבדים. והיאך קאמרי דאסור לשחרר העבד משום שאסור ליתן מתנת חנם. וע"כ כוונתם דהאי דלעולם בהם תעבודו הוא דוקא בחנם. דהתורה אסרה לשחרר בחנם. כעין שאסרה לעכו"ם מתנת חנם ה"נ בעבדים אסר רחמנא לשחררו בחנם. אבל שארי מתנת חנם שרי ליתן להם גם מצוה איכא. ומצווין להחיותו דלא גרע מגר תושב. א"כ אפי' לרבי מאיר דס"ל דשרי כה (ח"א) ליתן מתנת חנם לעכו"ם אפ"ה לשחרר עבד אסר רחמנא בחנם ליתן להם מתנה זו לשחררו בחנם. שוב מצאתי בחידושי רשב"א בגיטין (ל"ח) דהביא זה בשם הרמב"ן ז"ל. והקשה עליו הרשב"א בזה דהא לגר תושב מותר ליתן מת"ח וכ"ש לעבד כנעני שתייב במצות ע"ש. ולענ"ד כוונת דברי הרמב"ן והי"מ כמ"ש]

וראיתי באחרונים שכתבו ליישב דברי הי"מ דתליא בפלוגתא דב"ב (דף י"ג) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו. רשב"ג אומר אין שומעין לו. ומאי טעמא דרשב"ג משום דאמר אי בדמי לית לי דמי למיתן. ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה. והסמ"ע בחו"מ (סי' קע"א ס"ק כ"ד) כתב דטעמא דת"ק בהא. כיון דחברו נותן לו המותר משום טובת עצמו דניחא לי' בחלוקה לא קאי קרא דשונא מתנות ע"ז ע"ש. א"כ טעמא דיש מתרצים כיון דהא דמשחררו לאו משום חנינה דידהו רק לצורך עצמו לא הוי מתנה וחנינה. אתיא כת"ק דרשב"ג דס"ל דכה"ג לא נחשב למתנה. אבל לרשב"ג דס"ל אפי' בכה"ג נחשב למתנה א"כ אפי' דהוא עושה לצורך עצמו אסור. א"כ הסוגיא דברכות קאי אליבא דרשב"ג ע"כ פריך והא מצוה הבאה בעבירה וסוגיא דגיטין אתיא אליבא דת"ק דרשב"ג. ולענ"ד נראה כי אין הדמיון עולה יפה. דאפי' לרשב"ג אתיא שפיר סברת היש מתרצים. דדוקא התם לגבי מקבל מתנה ס"ל לרשב"ג אע"ג דהנותן מכוין לצורך עצמו. מכל מקום יכול המקבל לומר כיון דאני איני נותן דמים ובחנם באה אלי לא ניחא לי במתנה. והוא בכלל שונא מתנות. אבל הכא דעיקר האיסור להרב שלא ליתן השחרור במתנת חנם להעבד. א"כ היכי שעושה לצורך עצמו ולא לצורך העבד. אע"ג דממילא אתיא להעבד חנינה הוי כמכרו לו דמקבל דמים מעבד דשרי. ה"נ מקבל הנאה ממנו שמקיים המצוה הוי כנותן דמי עצמו. אפילו רשב"ג מודה דאין איסור לשחררו היכי דמקבל הנאה מהמצוה דהוי כמכרו לו דנותן דמי עצמו דשרי. אע"ג דלגבי העבד מקרי מתנה אבל גבי רבו לא מחשב שמשחררו בחנם. א"כ אכתי לא מצאנו מזור לדברי הי"מ והרמב"ן

והנה מקודם שנבוא ליישב דברי הרמב"ן והי"מ נעמוד לחקור על שינוי הסוגיות בגיטין (דף ל"ח) אמר רב יהודא אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מיתבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני. ולא פריך והא מצוה הבאה בעבירה. ובברכות פריך והא מצוה הבאה בעבירה על הא דמשני מצוה שאני. ומשני מצוה דרבים שאני. גם דבגיטין פריך התם ודלמא רבי אליעזר סבר לה כמאן דאמר רשות. ומשני לא ס"ד דתניא בהדיא רבי אליעזר אומר חובה. ובברכות לא פריך הש"ס ודלמא רבי אליעזר סבר כמ"ד רשות

וראיתי בתשו' נודע ביהודא קמא (בסוף ספרו) הביא בשם חתנו ליישב בזה. דבגיטין איתא אמר רב יהודא אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה. ובברכות לא מייתי רק אמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה. דבסוכה (דף ל"א) אמרינן לולב הגזול פסול בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני מאי טעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ואח"כ מייתי הש"ס אמר רב יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וכתבו התוס' הכא שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה. א"כ בגיטין דמייתי דאמר רב יהודא אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה דפריך עלה מרבי אליעזר ששחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה שאני. לא פריך והא מצוה הבאה בעבירה משום דשמואל לא חייש למצוה הבאה בעבירה בדרבנן והכא הוי תפלה דרבנן. אבל בברכות איתא רק אמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה א"כ כאשר פריך מהא דר"א ששחררו עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני פריך והא מצוה הבאה בעבירה. דרב יהודא חייש למצוה הבאה בעבירה אפי' בדרבנן כדמוכח בר"ה (דף כ"ח) דאמר רב יהודא תקע בשופר של שלמים לא יצא. אע"ג דבשלמים ליכא מעילה מ"מ איסורא דרבנן איכא ע"כ לא יצא דחייש למצוה הבאה בעבירה אפי' עבירה דרבנן במצוה דאורייתא ה"נ חייש במצוה דרבנן לעבירה דאורייתא וקלסיה הרב הגאון הנודע ביהודא בזה ע"ש: