ברית יעקב חלק א צג

תיתי נימא דהוי חילוק בזה הא זהו דבר עצמו דאמרינן הכא גבי חמץ לר"א. והל"ל אמאי אינו עובר בשל גבוה משום הואיל אי בעי מתשיל עלה. ועוד מש"כ ועוד חי' ר"י היכי דאתי הקדש ליד גזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל עלה. דבזה לא מתרצא קושיא קמייתא דהרשב"א ממצה של מעשר שני דאינו יוצא ידי חובתו לרבי מאיר דסבר ממון גבוה הוא הואיל אי בעי מתשל עלה מחשב כשלו

לכן נראה לי לפרש דברי התוס' בזה. דכולא כחדא קושיא הוא וחדא מוכיח על חברתא. לכאורה אפשר לפרש בסוגיא דקאמר דכ"ע טובת הנאה אינה ממון. והכא בהואיל אי בעי מתשיל קמיפלגי. רבי אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה ממונא הוא. היינו משום טובת הנאה לחודי אינה ממון לכ"ע לעבור בבל יראה ובהואיל קמיפלגי דהכא איכא ג"כ הואיל אי בעי מתשיל עלה סבר רבי אליעזר ממוניה הוא. כיון דאיכא תרתי טובת הנאה שרשאי ליתן החלה לכל כהן שירצה וגם הואיל אי בעי מיתשל עלה נחשב כממוניה. אבל משום הואיל אי בעי מתשיל עלה לחודי אינה נחשב ממוניה. גם משום טובת הנאה לחודי ג"כ לא נחשב כממון. רק משום דהוי תרתי טו"ה והואיל אי בעי מתשיל ס"ל לר"א ממוניה הוא. ולפ"ז לא קשה כלל מהא דאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הא אי בעי מיתשיל עלה הוי שלו יעבור בבל יראה. דהתם הוי משום הואיל לחודי לא אמרינן דהוי שלו וממוניה הוא. רק הכא דהוי תרתי טובת הנאה בחלה זו גם הואיל אי בעי מתשל עלה נחשוב כממוניה ודידיה. אבל בהקדש דליכא טובת הנאה משום הואיל אי בעי מתשל לחודי לא אמרינן דהוי כדידי' לעבור בבל יראה. אלא דקשי' מהא דמצות מעשר שני לרבי מאיר דסבר ממון גבוה הוא דאינו יוצא ידי חובתו ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה דהא גבי מעשר שני נמי איכא טובת הנאה לבעלים. דכל המעשר לבעלים אלא דצריך לאכול בירושלים דוקא. ואיכא ג"כ הואיל אי בעי מיתשל עלה לחשוב ממוניה כמו דסבר רבי אליעזר גבי חלת משום הני תרי טעמא דמחשיב שלו. והשתא אי נימא דרבי אליעזר סבר משום הני תרי טעמא דהוי טובת הנאה וגם הואיל אי בעי מיתשל הוי ממונא. ליכא למימר דוקא לענין חמץ אמר רבי אליעזר היכי דהוי טו"ה וגם הואיל אי בעי מיתשל נחשב ממוניה. כמו דאמרינן אפי' למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי לענין חמץ שאני דכתיב לא ימצא. אבל לגבי מצה אפי' היכי דהוי טובת הנאה לו וגם הואיל אי בעי מיתשל לא מחשיב ממון. דא"כ אמאי בעי הש"ס לומר דכ"ע טו"ה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי. נימא דכ"ע טו"ה אינה ממון בעלמא והכא לענין חמץ סבר ר"א דהוי ממון. משום דכתיב לא ימצא כמו לעיל (דף ה'). דא"כ אם בעלמא ג"כ לא הוי ממון רק גבי חמץ משום דכתיב לא ימצא. הוי מצי הש"ס למימר דכ"ע טובת הנאה אינו ממון בעלמא והכא סבר ר"א דהוי ממון גבי חמץ משום דכתיב לא ימצא. דדמי לגורם לממון למ"ד דלאו כממון דמי ואפ"ה בחמץ חייב. ורבי יהושע סבר גם גבי חמץ לא אמרינן טובת הנאה ממון. כיון דגם השתא אי נימא דהוי תרתי. ג"כ בעלמא לאו ממון רק גבי חמץ. וע"כ דהש"ס סובר דכה"ג הוי ממוניה לר"א בכולי דוכתי. א"כ קשה שפיר ממצות מעשר שני דהוי נמי תרתי טו"ה והואיל אי בעי מתשיל לימא דהוי מצתכם. אבל אם נפרש דר"א סבר משום הואיל אי בעי מתשיל עלה לחודי הוי ממון שלו. שפיר יש לחלק דדוקא גבי חמץ מקרי ממוניה ושלו. אבל בעלמא לא אמרינן משום הואיל אי בעי מתשיל מחשב שלו. א"כ לא קשי' ממצה דמעשר שני שאינו יוצא יד"ח לרבי מאיר דסבר ממון גבוה משום מחמת הואיל אי בא למיתשל עלה לא מחשב שלו. אלא קשי' מהא דאתה רואה של אחרים ושל גבוה. הא הואיל אי בעי מתשיל הוי שלו. (והא דלא קאמר הש"ס דכ"ע טובת הנאה לא הוי ממון בעלמא רק הכא סובר ר"א גבי חמץ דהוי ממון משום דכתיב לא ימצא. דאמר לפי הס"ד לימא בטו"ה קמיפלגי א"כ גם רבי אליעזר סובר גבי חמץ משום טו"ה הוי ממון ע"כ קאמר לא דכ"ע גם גבי חמץ אינה ממון טובת הנאה והכא גבי חמץ משום הואיל אי בעי מתשל עלה מחשב גבי חמץ ממון]. אע"ג דליכא התם טו"ה מ"מ משום הואיל אי בעי מתשל עלה לחודי הוי ממון גבי חמץ לרבי אליעזר א"כ המשך קושית הרשב"א ממה נפשך. ולא הקשה מעיקרא מחמץ על חמץ מהא דאתה רואה של אחרים ושל גבוה. דאיכא לפרושי דהכא שאני דאיכא נמי טובת הנאה הוי ממון שלו משום הואיל אי בעי למיתשל. ע"כ הקשה מעיקרא ממצות דמעשר ני. דהכא איכא ג"כ טו"ה והואיל אי בעי למיתשל עלה. ואח"כ הקשה מהא דאתה רואה של אחרים ושל גבוה. הוא אם נימא דר"א סבר משום הואיל אי בעי מיתשל לחודי מחשיב שנו. ודוקא גבי חמץ וא"כ של גבוה נמי חשיב שלו ותי' ר"י שאני הנהו דכתיב קודש לה' א"כ אפי' אם בעי למתשל חשוב של גבוה. ועוד תי' ר"י דהא דאתה רואה של אחרים ושל גבוה מיירי דאתי ליד גזבר דליכא משום אי בעי מיתשל עלה. אבל קושי' קמייתא מתורץ ממילא דוקא לענין חמץ אמרינן משום הואיל אי בעי למתשל מחשיב ממונא משום דכתיב לא ימצא. אבל בעלמא לא מחשב ממון משום הואיל אי בעי למתשל. כן נראה לי לפרש דברי התוס'

וא"כ יש לומר דהרשב"א בתשו' ס"ל כתי' שני דר"י בתוס' פסחים. דהא אתה רואה של אחרים ושל גבוה מיירי דההקדש אתי ליד גזבר. דליכא בזה משום הואיל אי בעי מיתשל עלה. והא דאינו יוצא יד"ח במצה של מעשר שני לר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה ולא אמרינן דהוי מצתכם משום הואיל אי בעי מיתשל עלה דדוקא לענין חמץ סובר רבי אליעזר משום הואיל אי בעי מתשיל עלה הוי ממוניה. משום דשאני חמץ דכתיב לא ימצא כמו דאמרינן למ"ד גורם לממון לאו כממון ואפ"ה בחמץ שאני דכתיב לא ימצא אבל בעלמא משום הואיל אי בעי למתשל לא קרינן שלו. ע"כ היכי דאסר הנאתו מנכסיו ומלולבו אינו יוצא בזה ביו"ט ראשון משום הואיל אי בעי למתשיל

ולפ"ז הא דתנן של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר. אי נימא דמיירי בתרומה ביד ישראל. אע"ג דהוי היתר אכילה לכהן מ"מ לא הוי שלכם דהוי ממון של כהן. ואע"ג דאי בעי מתשיל עלה לא הוי כדידי' דדוקא לענין חמץ אמרינן דהוי כשלו משום הואיל אי בעי למתשל עלה. א"כ ע"כ מיירי דתרומה טהורה שנטל כשר היכי שלקחה הישראל מהכהן כמ"ש רש"י בד"ה הרי יש בה היתר אכילה דיכול להאכילה לבן בתו כהן דהוי שלו ממש ויכול למכור או ליתן לכהנים. ואפשר גם התוס' דכתבו דישראל נפיק בתרומה דחזי לכהן. מיירי ג"כ היכי שלקחה מכהן או ניתן לו במתנה מכהן. אבל היכי דלא בא ליד כהן והכהן לא נתן או מכר התרומה לישראל אינו יוצא בו ישראל משום הואיל אי בעי מתשל לא מקרי שלכם

סימן לו

בתוס' סוכה (דף ל"א). הא דתני יבש פסול ורבי יהודא כשיר אמר רבא מחלוקת בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר אף לולב בעי הדר, ורבי יהודא סבר לא מקשינן לולב לאתרוג כו' ופריך ובלולב לא בעי רבי יהודא הדר כו' והא תנן אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא לאו משום דבעי הדר. כתבו תימא היכי בעי למימר משום דבעי הדר והא פסיל במתניתין (דף ל"ו) בגימונית של זהב שהיו עושין משום נוי. ונראה לי ליישב לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה הואיל ואמר רבי יהודא לולב צריך אגד. אי מייתי מינא אחריני. האי לחודי והאי לחודי קאי. דלרבנן לא הוי בל תוסיף אלא היכי דלקח להו דרך גדילתן כדבעינן גבי ד' מינין שבלולב דרך גדילתן. אבל היכי שאגדו שלא במינו אין לו לחשוב כמוסיף משום שאין זה דרך גדילתן. אבל לרבי יהודה דס"ל דלולב צריך אגד והאגד הוי מן המצוה. וכל אגודה הוי שלא כדרך גדילתן א"כ אם אגדו שלא במינו אע"ג דלא הוי כדרך גדולתן יש לו לחשוב כמוסיף באגודתו עי"ש. וא"כ יש לומר גם בס"ד דפריך מהא דתנן אין אוגדין הלולב אלא במינו. הוי ידע האי סברא דאי מייתי מינא אחרינא הוי בל תוסיף אלא דהוי ס"ד כיון דארבעה מינין שבלולב בעינן דרך גדילתן. ואגד לא הוי דרך גדילתן. א"כ ליכא בל תוסיף אם אגדו במין אחר. כיון דאינו נוטל דרך גדילתן. א"כ אמאי אמר רבי יהודא שיאגדנו במינו דוקא וע"כ משום דבעי הדר גם בלולב. והשתא לא קשי' כלל מהא דפסיל רבי יהודא בגומוניות של זהב שהיו