ברית יעקב חלק א ט

אסר רחמנא דלא הוי רק איסור דרבנן ולאו איסור דאורייתא כמ"ש הרמב"ן א"כ ליכא למימר דקרא אתי למעט פריצותא. אבל בהא דקאמר פרט לשקינא לה בנשיקה פריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה לאו כלום היינו לגבי חיוב ביאה לאו כלום. אבל מ"מ איכא איסור תורה משום חצי שיעור אתי קרא למעוטי לשקינא לה בנשיקה דלא הוי בזה קינוי. אבל למ"ד העראה זו נשיקה מאי איכא למימר דפשיטא דהוי קינוי כיון דהוי כביאה גמורה אלא די"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש דס"ל דבאינו איסורי מאכל לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה א"כ גם נשיקה דעי לפריצותא לדעת הרמב"ן דלא הוי איסור תורה]

שוב בא לידי ס' המצות להרמב"ם ראיתי (במצות ל"ת שנ"ג) בהשגות הרמב"ן על הרמב"ם במה שחולק על הרמב"ם בקריבות לעריות הוי דבר תורה ולוקין ע"ז. וזה לשונו נבין מהם כי אצלם הוי האיסור רק מדרבנן. או יהי' מן התורה בכל דמתהני מאיסורא מתהני כדין חצי שיעור באיסורין. וברור דאין כוונת הרמב"ן כיון דמתהני מאיסורא א"כ זהו גופא הוי איסור משום חצי שיעור. א"כ אפי' שארי קריבות חיבוק ונישוק נימא דזהו הוי איסור תורה משום חצי שיעור וזה ודאי דאינו כן. דחיבוק ונישוק אינו מגוף איסור ביאה כלל היכי נאמר בזה לאסור משום חצי שיעור כמ"ש לעיל. רק כוונת דבריו דמסתפק אע"ג דנימא דהוי איסור תורה קריבה לעריות הוי רק איסורא בעלמא ולא דלוקין עליו משום לא תקרבו כדעת הרמב"ם והוא כמו חצי שיעור באיסורין דהוי איסורא בעלמא ואין לוקין עליו. וכה"ג כתב המגיד משנה (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) דאיסור הנאה באיסורין הוי כמו חצי שיעור דאסור ואין לוקין עליו ע"ש. אך בנשיקה יש לומר דהוי איסור תורה דהוי מגוף האיסור ביאה א"כ אסור מטעם חצי שיעור אך החמ"ח כתב בשם הרמב"ן גם בנשיקה הוי רק איסור דרבנן. וע"כ דלא ס"ל חיש באיסור שאינו איסורי מאכל אך לפמ"ש לעיל דבעקירה ובהנחה בשבת ליכא למתסר משום חצי שיעור. משום דאי אפשר להנחה בלי עקירה ותלי' זה בזה לא דמי לשארי איסורין דכל חצי שיעור דשני חצאי שיעור שוים. וכל חדא חזי לאצטרופי לאחריני. ע"כ לא אמרינן בזה לאסור משום חצי שיעור א"כ ה"נ כיון דא"א גמר ביאה בלא נשיקה והכנ"ע ע"כ לא הוי דומיא דח"ש

ולכאורה הי' נראה לבאר ג"כ בענין זה דח"ש, דברי הטור (ביו"ד סי' רצ"ו) שהביא דברי הראב"ד שכתב הא דבעינן בכלאי הכרם כרבי יאשי' עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הוא דוקא למלקות. אבל איסורא איכא אפי' זורע מין אחד בין הגפנים. והרא"ש בה' כלאים ביאר דברי הראב"ד הא שכתב דלאיסורא לא בעינן שיזרע שלשתן במפולת יד. האי איסורא הוי רק מדרבנן. דכיון דלא אסרה אלא שלשה מינין ביחד מנ"ל דמקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן. ומדברי הטור נראה דס"ל לדעת הראב"ד דהוי איסורא דאורייתא. ותמה עליו הב"י מה שלא כתב הטור בדברי הראב"ד כמ"ש הרא"ש דהא דאיכא איסור אפי' שלא במפולת יד הוי דק איסור דרבנן ע"ש. ולפמ"ש אפשר לומר דבזה תליא, פלוגתייהו. אי שייך ח"ש בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. א"כ גם הכא שייך לא סור לזרוע אפי' חד מין עם חרצן במפולת יד משום חצי שיעור דחזי לאצטרופי עוד עם אין אחר דכל זמן שלא נשרשו בארץ הוי כבת אחת ובמפולת יד. ועוד גם המחפה בעפר לוקה כזורע והרא"ש דכתב בדעת הראב"ד דלא הוי אלא איסורא דרבנן אם אינו זורע של שתן במפולת יד. ס"ל דלא שייך חצי שיעור בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. אבל זה אינו. דהא כתב הראב"ד דאיכא איסורא לזרוע אפי' חד מין בצד הגפן שכבר נשרש בארץ. וכה"ג דלא הוי במפולת יד לא שייך לומר דהוי' האיסור משום חצי שיעור כמ"ש לעיל דהכא לא הוי מכללא דחייבו התורה לזרוע ג' מינים במפולת יד, לא הוי בזה איסור דחצי שיעור א"כ מנא לן כה"ג איסור תורה. ועי' בלחם משנה (פרק יו"ד מה' מאכלות אסורות ה' ו') שעמד ג"כ בזה בדברי הרמב"ם ע"ש. ונראה דדעת הרמב"ם והראב"ד מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דדרשינן מזה, בפסחים (דף כ"ה) דזרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ומפרשי לה אפי' במין אחד שנזרע בצד הגפן נאסרו הפירות בתוספת. ע"כ דהוי איסור מן התורה לזרוע חד מין בצד הגפן. דאי הוי מותר לגמרי מדאורייתא היכי הוי אסרה התורה באכילה והנאה. דעיקר איסור דכלאי, הכרם בהנאה הוא מה שמקרי כלאים בכרם. אלא משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע דוקא שלשה מינים במפולת יד בעינן. ע"כ צריך לומר דקרא דלא תזרע כרמך כלאים קאי למלקות. וזרוע בצד הגפן דילפינן מפן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דמה שהוסיף אסור דע"כ הוא ג"כ מחמת איסור הזרוע דבר תורה כמ"ש הוא לאיסורא ולא למלקות. א"כ אינו ענין כלל דברי הראב"ד לענין חצי שיעור משום דהכא דאסור לזרוע חד מין עם מרצן. משום אפי' בגפן שכבר נשרש אסור לזרוע בצידו דילפינן מפן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע

עוד יש לעיין בזה בהא דכתב הטור בחו"מ (סי' כ"ז) המקלל אחד מישראל בלא שם וכינוי לוקה אבל איסורא מיהא איכא אעפ"י שאינו לוקה. וכתב הב"ח הביאו הש''ך (ס"ק ג') דהא דכתב דאיסורא איכא הוי איסור דאורייתא. דמניין לומר איסור דאורייתא דאיכא כיון דאינו לוקה. וגבי פטור דשבת אמרינן דהוי פטור אבל אסור הוי רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ורש"י. ולא אמרינן פטור מחטאת אבל איסור תורה יש בו וכמ"ש הרשב"א בתשו' גבי חצי שיעור כמ"ש לעיל ולכאורה הי' מקום לומר דהוי איסורא דאורייתא משום חצי שיעור דשיעור שחייבו התורה אם יאמר ארור פלוני לד' בשם וכינוי. ופחות מזה אם יאמר ארור פלוני לחודי הוי אסור משום חצי שיעור וגם חזי לאצטרופי אם יסיים ויאמר לד' יהי' חיוב תורה למלקות. ואין לומר דא"כ אמאי אם הקללה באה מכלל הדברים. כגון שאמר פלוני אל יהי ברוך לד' או אל יברכהו ד' דג"כ הוי איסור תורה כמ"ש הב"ח. וכן משמע במתניתין דשבועות (דף ל"ה) אל יכך ויברכך ויטב לך. רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. דמשמע דהאי פוטרין כמו פוטרין דאמרו חכמים ברישא. המקלל אביו ואמו בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. דהאי פוטרין הוא מחיוב מיתה אבל הוא באזהרה כמ"ש הרמב"ם (בה' ממרים ה' ב') אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה ולוקה כדרך שלוקין על אדם כשר מישראל. ה"נ באל יכך ויברכך דחכמים פוטרין הוי ממלקות אבל איסור דאורייתא יש בו ועי' ב"י בבדה"ב בחו"מ (סי' כ"ז) שכתב כן משמע דלא איפלגי רבנן אדר"מ אלא לפוטרו ממלקות אבל איסורא מיהו איכא. א"כ היכי דהקללה באה מכלל הדברים ליכא למימר דהוי איסורא מדאורייתא משום חצי שיעור דהא זה לא כוי מכללא דאסרה תורה. דרק אם מקלל חבירו חייבו התורה וכה"ג לא הוי שיעור האיסור שחייבו התורה. די"ל דגם הכא הוי כחצי שיעור דחזי לאצטרופי דאם יסיים ויאמר אל יהי' פלוני כרוך לה' אלא מקולל. או אם תעידני יברכך ה' דאם יסיים ויאמר ואם לא תעידני יהי' מקולל הוי קללה גמורה בשם. ע"כ הוי בזה איסור תורה משום דדמי לחצי שיעור באיסור תורה דחזו לאצטרופי

אמנם נראה דהתם שאני. דאיכא איסורא דאורייתא מטעמא אחרינא. דאע"ג דמקלל חבירו בלי שם וכינוי. או דהקללה באה מכלל הדברים. איכא איסורא דאורייתא. דהוי אונאת דברים משום בל תונו. וכה"ג כתב הסמ"ע בחו"מ (סי' ת"כ סעי' ל"ח ס"ק ט') המבייש חברו בדברים אע"ג דהוא פטור מממון מ"מ מכין אותו מכות מרדות. וכתב הסמ"ע הטעם דעבר בבל תונו. רק כיון שהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא. א"כ ה"נ מה דמקלל חברו בלי שם. או שהקללה מכלל הדברים לא גרע מזה דהוי בכלל לאו דבל תונו דהוי אונאת דברים. ועוד דאיסור קללת חברו משום רוע לבב ושנאת חנם כמ"ש הרמב"ם בס' המצות עובר בעשה דואהבת לרעך כמוך

ולפמ"ש מיושב קושית התומים שהקשה על הטור שכתב אם הקללה באה מכלל הדברים הוי ג"כ איסורא. דא"כ אמאי פסק הרמב"ם (בפ"א מה' נדרים ה' י"ט) אם אומר לא קרבן לא אוכל לך מותר משום דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן, אמאי לא נימא ג"כ דאיסורא מיהא איכא כמו דאמרינן הכא דחכמים פוטרין דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אפ"ה איכא איסורא בזה היכי דהקללה באה מכלל הדברים משום דהכא שאני דאיכא איסורא דלאו דבל תונו. דלא גרע מאונאת דברים ועשה דואהבת לרעך כמ"ש]

והנה לכאורה קשה לפמ"ש הר"ן בשבועות שהבאתי לעיל בנשבע שלא יאכל אע"ג דאכילה הוי בכזית. מ"מ אסור ג"כ בכל שהוא משום חצי שיעור דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם (בפ"ד מה' שבועות) וקי"ל כן ביו"ד (סי' רל"ח סעי' ו') דאסור גם בכל שהוא ככל איסור תורה. דהוי איסור בחצי שיעור. מהא דשבועות (דף כ"ה) אמר רבא נשבע על הככר ואכלה. אם שייר ממנה כזית נשאל עליו. אכלה כולה אינו נשאל עליה. ופריך היכי דמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא. ואי דאמר שלא אוכלנה מאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי. איבעית אימא שלא אוכל מגו דמהני לו שאלה אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית קמא כו'. ולדברי הרמב"ם והר"ן עדיין תקשה כמו שפריך הש"ס אי דאמר שלא אוכלנה מאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי. ה"נ אם אמר שלא אוכל תקשי מאי אריא בכזית אפי' כל שהוא נמי. דהא מהני להתיר ע"י שאלה החצי שיעור הנשאר ומגו דמהני להתיר כל שהוא הנשאר. מהני נמי להתיר ע"י שאלה כזית קמא. ונראה די"ל דס"ל להש"ס דוקא בשבועה שלא יאכלנה דאם לא אכל עדיין כל שהוא האחרון לא עבר עדיין על שבועתו. ולא נתחייב כלל (ודברי התוס' ד"ה אם נשתייר הוא לשינויא דמסיק אי שייר כזית חשוב לאתשולי כמ"ש בחידושי מוהרש"א עיי"ש) שפיר הקשה הש"ס דמאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי מהני שאלה דדמי כמו שלא אכל כלל. אבל בנשבע שלא יאכל דעובר אשבועתו מכזית קמא דהא חייב אכל כזית וכזית ס"ל להש"ס דאם נשאר כזית אמרינן מנו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית