ברית יעקב חלק א פח

אך יש ראי' מב"ב (דף פ"א) הקונה אילן אחד בתוך של חברו מביא ואינו קורא ופריך וליחוש דלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה דמקדיש להו. והא בעי מיכלינהו דפריק להו ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. (ונמצא אוכל טבלים כמ"ש ברשב"ם). דהא הקדש פטור מן המעשרות כמו הפקר דכתיב דגנך ולא של הקדש והפקר. א"כ מאי פריך ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. הא כיון דאקדישנה מעיקרא. א"כ הקדש פטור מן המעשרות והכא כיון דנגמר הפרי דבהבאה בעינן פרי ראוי להביא ביכורים כמ"ש הרע"ב והתוס' יו"ט בפ"ג דביכורים. ואפי' לא נקבע למעשר. א"כ מאי פריך ודלמא לאו בכורים נינהו כיון דהקדשונהו פטור מן המעשרות. וע"כ דאחר מירוח אינו פוטר הקדש מן המעשרות והוא כדאיתא בפ"ד דפאה (מ' ח') משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייב ועונת המעשרות הוא מירוח, וע"כ דאין הקדש פוטר אחר מירוח מן המעשרות אם יפדה אח"כ ה"נ הפקר]

והנה הרמב"ם (פ"א מה' זכי' ה' ד') כתב הפורס מצודה בשדה חברו וצד בו חיה ועוף אעפ"י שאין רשות לעשות דבר זה קנה. ואם הי' עומד בעל שדה בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדה קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום. והרב המגיד כתב דטעמו לפי שזה שפרס מצודה בשדה חברו שלא ברשות לא תקנו חכמים שיהי' בהן גזל מפני דרכי שלום. תדע לך שהרי אמרו (בגיטין דף ס') באוזלי ואוהרי כ"ע לא פליגי שיש להן תוך הלוקח משם הוא גזלן. ואם ברשות חברו ודאי כליו של אדם ברשות חברו לא קנה וק"ו מכליו של לוקח ברשות מוכר אעפ"י שיש דעת אחרת מקנה דלא קנה. אלא ודאי בפורס שלא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע. אם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואם אינה משתמרת בעומד בצד שדהו ע"ש. ועי' בקצוה"ח (סי' רע"ד) דכיון דשלא ברשות חברו הניח שם כליו לא מקרי הפסקה לבעל החצר שלא יקנה. ולא דמי לכליו של מוכר ברשות לוקח דמספקא לי' משום דמוכר רוצה למכור מבטל הכלי אצל רשות. אבל היכי שלא ברשות כלל ודאי לא מקרי הפסקה וקונה בעל החצר ע"ש. [ובזה ישבתי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ק"ב) ד"ה לא צריכי בקטן תימא דאפילו בגדול הוי מצי לאוקמי. וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הבצים בשעה שאם רובצת עליהן ולא נתכוין לזכות בבצים עדיין. דאסור הוא אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בביצים אח"כ ושילת את האם ונטל עכשיו וזכה בהן עכ"ל. ולפמ"ש הה"מ אפי' נתן ידו או בגדו בחצר קברו שלא ברשות לא מקרי הפסקה לבעל החצר וקונה בעל החצר]

וא"כ לפמ"ש יש לומר בכרישין של אחרים שנזרעים בחצר רק משום פ"נ שרי ליטלו ולאכול ממון חברו והוי כבעלי' שיכול לתרום עליו. א"כ לא קשה דליפקרינהו והפקר פטור מן המעשרות. דכיון דהכרישין של אחרים בחצר חברו. אע"ג דרחמנא אקני' ושרי לי' גזל ממון חברו מפני פיקוח נפש. מכל מקום ידו וכליו של אדם ברשות חברו שלא ברשותו לא קני לי' כלל כמ"ש הרמב"ם והה"מ. א"כ בעודו בחצר עדיין לא קנה ידו לו עדיין מה דלא הוי שלא ברשות בעל החצר ואינו יכול להפקיר מה שאינו שלו. וכי תלשי הכרישין מיד ראה פני החצר ונקבע למעשרות לכ"ע. ואפי' להרמב"ם כמ"ש אינו יכול אח"כ להפקיר כשמוציא מחצרו דכבר ראה פני החצר שנקבע למעשרות וגם אחרי גמר מלאכה אינו מועיל ההפקר להר"ש והרע"ב. א"כ לא קשה כלל דלפקרינהו. ועי' בירושלמי פ"ד דמעשרות אם קבע למעשרות פירות של חברו שלא מדעתו נטבלו למעשרות דקיי"ל כרבי יוחנן שם וכ"כ הרמב"ם (פ"ג דמעשר ה' ז') ע"ש. [ובלא"ה ג"כ יש לומר כיון דמיירי בכרישין של אחרים דרחמנא שרי' משום פ"נ. א"כ קודם שמלקט אינו יכול להפקיר דאכתי לא זכה בו עדיין ואינו שלו. ואחר שמלקט הוי נגמר מלאכתו למעשר לא מהני ההפקר לדעת הר"ש והרע"ב. ואי דיפקיר קודם שמלקט כל צרכו מכל מקום אח"כ כשמלקט המותר עד כל צרכו הוי גמר מלאכתו לא מהני הפקר לפטור ממעשרות לאחר גמר מלאכתן]

ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"ז) אשר המג"א באו"ח (סי' תרי"ח) תמה עליו שהרמב"ם כתב סתם טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל (פי' כגון שלא יהי' די בנותר) מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה עכ"ל. ולא חילק בין מעשר ירק לפירות והא קיי"ל כרבי מחברו. ואפשר דמיירי בחול. וקשה דלמה השמיט הרמב"ם גופא הדין בשבת יש חילוק דבעציץ שאינו נקוב דהוי מדרבנן דחינן שבות הפרשת מעשרות ולא נאכילו טבל דרבנן. ובירק אפי' בשבת לא מעשרינן ונאכילו טבל

הנה בנדה (דף מ"ז) איזהו חצר שחייבת במעשר רבי שמעון אומר איזהו חצר שהכלים נשמרים בתוכה. רבי עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה. רבי נחמי' אומר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנסין לה ואין אומרים מה אתה מבקש פטורה. רבי יהודא אומר שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. שאלו את רבי הלכה כדברי מי אמר להו כדברי כולן להחמיר. וכתבו התוס' ורש"י דמספק עביד הכא לחומרא והכא לחומרא. כיון שהי' חדא גווני קובעת למעשר שאין אוכלין מפירות הנכנסים עד שיתעשרו ולהפריש על טבל אחר עד שיהא כולה גווני. או עד שיהי' החצר נשמר בשומר קבוע ע"ש. ונראה אפי' בתרומת ירק דרבנן או בעציץ שאינו נקוב דרבנן אם יש רק חדא גוונא בחצר לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. דהא גבי סימנין אמרי' נמי כה"ג בנדה (דף נ"ב) שתי שערות האמורות בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל רבי אליעזר אומר כדי קרוץ בציפורן. רבי עקיבא אומר כדי שיהא נוטלת בזוג אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר. וכתב רש"י דהוי להחמיר משנקרצות לא ממאנת שמא גדולה היא. ולענין חליצה עד דאיכא שיעור רבא דכולה. ובנדה (דף מ"ו) אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו. והני מילי היכי דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא. וכתב רש"י אבל הביאה סימנין אע"ג דקידושי קמאי לא הוי קידושין אלא מדרבנן לא תקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתי' למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה. ומשמע כיון שהביאה סימנין שתי שערות אפילו נקרצות אינה ממאנת אפילו היכי דלא בעיל דהוי רק קידושין דרבנן. ולא אמרינן מספק תמאן עד שיעורא רבא. וע"כ משום דגזרינן דלמא אתי למאן אחר שגדלה היכי דבטיל בשיעור זוטא דנקרצת בציפורן דהוי ספק דאורייתא א"כ ה"נ בתרומה דרבנן אפילו בחצר דאיכא חדא גוונא היינו שכל שאין בוש בתוכה לאכול או כל שנכנסין לה ואין אומרים לו מה אתה מבקש אפ"ה חצר קובעת למעשר מספק. דלמא יקילו ג"כ בטבל דאורייתא דהוי ספק דאורייתא. ובירושלמי (בפ"ג דמעשרות) במתניתין איזהו חצר שקובעת למעשרות איתא רב שמעון ב"ר אלעזר אומר משום ר"ע כל שאחד פותח ואחד נועל פטור כו' רבי זעירא ורבי אומר תרווייהו בשם רבי יוחנן הלכה כרשב"א משום ר"ע

וא"כ קשה אמאי דחיק הגמ' לשנויי אפילו תימא רבי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא במעשר ירק דרבנן. אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא אפילו רבי מודה דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכלי בעציץ שהוא נקוב. דהא אמרינן בביצה (דף י"ח) דכ"ע מיהא כלי בשבת לא. מאי טעמא אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד"א בר"ה. אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר. אמר לי' גזרה בור בחצרו אטו בור בר"ה תינח בשבת ביו"ט מאי איכא למימר גזרה יו"ט אטו שבת. וכתבו התוס' ולא הוי גזרה לגזרה דשבת ויו"ט אחת הן. ה"נ יש לומר שם טבל אחת הן. ועוד בחולין (דף ק"ד) אמרינן כה"ג אי שרית לי' לאסוקי בשר עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה. מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן כו' אלא גזרה שמא יעלה באלפס רותח. וא"כ מצינו אפי' בדרבנן גזרינן. אע"ג דבשר עוף בבשר בהמה לא מחלף ולמ"ד כל היכי דמימלך עלי' שליח לאו בר מינה הוא. ועי' תוס' שם ד"ה ומנא תימרא ע"ש. ואמאי לא נימא גם הכא לפמ"ש דמיירי דכרישין קיימא בחצר ומיירי בחצר דלית בו כל גווני רק בחדא מהנך גווני דפליגי הני תנאי בפ"ג דמעשרות אפ"ה גזרינן. והא דאין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת ויו"ט הטעם דהוי כמתקן. ואפי' דמאי אסור להפריש בשבת ויו"ט. כיון דהוא אסור מספק לאכול והוא מפריש השתא הוי ודאי איסור דמתקן הספק שאסור לאכול בזה שמפריש השתא. א"כ יש לומר דרבי לטעמי' דאמר כדברי כולן להחמיר מספק ע"כ אמר רבי הכא דמאכילין אותו