ברית יעקב חלק א פז

איסורא. ובטבל איכא ריבוי איסורין איסור גזל כיון דיש לו מאכל של עצמו ואיסור טבל. דתרומה ליכא רק איסור תרומה. ובטבל של אחרים איכא ריבוי איסורין איסור גזל ואיסור טבל וריבוי איסורין ס"ל להר"ן דחמור. ואי נימא דמיירי בתרומה וטבל של אחרים דע"כ צריך להאכילו גזל של אחרים ופליגי אי טבל חמור או תרומה חמור דהשתא הוי שני איסורין טבל ותרומה של אחרים שוין. א"כ תקשי כמ"ש כיון דממ"נ רחמנא שרי' לגבי פ"נ של גזל. א"כ הוי כדידי' יכול להפריש ג"כ עליו תרומה. א"כ אמאי מאכילין אותו טבל דהוי ריבוי איסורין על כל זית וזית יפריש התרומה ויאכילנו בפני עצמה. ואע"ג דתרומה במיתה ריבוי לאוין דטבל חמורה כמ"ש הר"ן. וע"כ מיירי פלוגתייהו בטבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב דבזה לא שייך ריבוי איסורין כמ"ש. ויש ראי' להר"ן מסוגין דמוקי דפלוגתייהו בטבל דרבנן. [ואפשר גם המל"מ דמוקי בטבל של אחרים מיירי דהקב של תרומה הוי של עצמו. ולא קשה מה שהקשינו עליו כיון דיש לו מאכל של עצמו לא הוי בזה היתר דפ"נ ליטול של אחרים. אלא דאכתי תקשי דא"כ להר"ן במאי פליגי ת"ק ובן תימא דודאי יאכילנו תרומה של עצמו דבטבל של אחרים איכא ריבוי איסורין של גזל וטבל. ובתרומה של עצמו ליכא רק איסור תרומה לחודי וא"כ ממ"נ נידחין דברי המל"מ בזה כמ"ש]

אך קשה לי לפמ"ש לר"ת בתוס' בב"מ (דף פ"ח) דס"ל לקוח אחר מירוח פטור דתבואת זרעך ולא לקוח. א"כ אמאי טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה דממ"נ במאי מיירי אי מיירי בטבל של עצמו א"כ אמאי מאכילין אותו נבילה יפרישו התרומה ויאכילוהו בפני עצמה. עם החולין ולא יאכילוהו נבילה דהוי ריבוי איסורין על כל זית וזית. ואי מיירי בטבל של אחרים ואין הבעלים כאן להפריש. א"כ טבל אחרי מירוח שלוקח הוי לקוח דהוי דרבנן. ואיך מאכילין אותו נבילה דהוי דאורייתא, וע"כ דר"ת לא ס"ל סברת הר"ן דריבוי איסורין עדיפא מאיסור חמור דמיתה. א"כ מיירי בטבל של עצמו. ע"כ מאכילין אותו נבילה ולא טבל. [ואולי יש לומר לר"ת מיירי בטבל קודם מירוח ומיירי בטבל של אחרים ואין הבעלים כאן ולר"ת בטבל לקות קודם מירוח מדאורייתא חייב לעשר. והוא דחוק כמ"ש לעיל כיון דראוי לחולה ודאי הוי ממורח]

סימן לא

וראיתי בתשו' נודע ביהודא באו"ח (סי' ל"ו) שהקשה בהאי סוגיא במה פליגי רבי וראב"ש. בהא דנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין וא"צ לעשר. רבי אליעזר ב"ר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר. ודחינו שבות הפרשה דשבת שלא יאכל טבל דרבנן. ורבי סובר דלא דחינן הפרשה בשבת דהוי שבות מפני איסור טבל דרבנן. למה לי כולי האי. יכניסו דרך גגות וקרפיפות כרישין הללו, ופטורין מן המעשרות וליכא אפי' איסור דרבנן. ואף לדעת רש"י בפסחים (דף ט') במכניסו דרך גנות וקרפיפות אסור באכילת קבע מדרבנן. הא אכילה זו שאוכל לרפואה לנשיכת הנחש לא מקרי קבע. בשלמא בהא דפליגי ת"ק ובן תימא אי מאכילין אותו טבל או תרומה לא קשי' יכניסו הטבל דרך גגין וקרפיפות. ולא יהי' בו איסור טבל דאורייתא ואפי' איסור דרבנן ליכא לדעת רש"י כיון שהוא לרפואה. דיש לומר דמיירי דכבר הוכנס הטבל דרך שערים שכבר נתחייב במעשר מן התורה דלא ידעו מאתמול שיצטרכו לזה לרפואה. אבל הכא בפלוגתא דרבי וראב"ש דמיירי במחובר דגוזזין לו הכרישין בשבת וא"צ לעשר דברי רבי וראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר. תקשי יכניסו דרך גנות וקרפיפות ולא בעי לעשר כלל ולא יעשה שום איסור כלל מה שאוכל לרפואה. ותירץ הנו"ב משום דמיירי בשבת ואמרינן בביצה (דף ל"ה) דאמר רב נחמן לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין דבר שנגמרה מלאכתו בין דבר שלא נגמרה מלאכתו א"כ הכרישין שגזזו היום אע"ג דלא נגמרה מלאכתן אפ"ה שבת קובעת למעשר ואסור לאכול אפי' ארעי. ורבי יוחנן דאמר התם שגם שבת אינה קובעת למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו איכא לאוקמי פלוגתא דרבי ורבי אלעזר בן שמעון בפלוגתא דהילל ורבנן. דהילל ס"ל דשבת קובעת אפילו בשלא נגמרה מלאכתו ורבנן פליגי עליו. א"כ יש לומר דרבי ס"ל כרבנן דשבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. וכרישין שגזזו היום בודאי לא גמר מלאכתן בשבת לכך א"צ לעשר. וראב"ש ס"ל כהילל דשבת קובעת אפי' בשלא נגמרה מלאכתו לכך לא יאכל עד שיעשר ע"ש

ולענ"ד זה אינו. דהא במעשרות (פ"א מ' ה') איזה גורן למעשרות כו' ירק הנאגד משיאגד. אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו. בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן ארעי עד שיגיע לביתו. והטעם דבמוליך לשוק שמא ימצא לוקחים והמקח קובעת למעשר. וא"כ כשמלקט הירק כל צרכו הוי גמר מלאכתו. ושבת קובעת למעשר לכ"ע. א"כ כרישין שגזזו היום כיון שמלקט כל צרכו נגמרה מלאכתו למעשר והוי גמר מלאכה ושבת קובעת לכ"ע. ועוד נראה כיון דהא דשבת קובעת למעשר הוא משום דכתיב וקראת לשבת עונג ע"כ אפי' אכילת ארעי מקרי קבע א"כ כל זה שאוכל לשם תאוה ושביעה. אבל הכא דכרישין שגזזו בשבת אסורין לבריא משום מוקצה ואוכל רק משום רפואה לחולי שיש בו סכנה לא מקרי זה אכילת קבע משום שבת. כיון דאינו אוכל משום עונג רק לרפואה אפי' שבת אינה קובעת. א"כ קשה במאי פליגי רבי וראב"ש במה שגוזזין מן המחובר הכרישין אי צריך לעשר או לא. יכניסו דרך גגות וקרפיפות דלא הוי איסור כלל. ועוד כיון דכרישין שגזזו היום לא נגמרה מלאכתן א"כ אפי' יכניסו לבית דרך שער אינו נקבע למעשרות. דגם בית וחצר אינו קובעת עד שנגמר מלאכתו. אבל האמת דכרישין שגוזז כל צרכו נגמר מלאכתן מקרי כירק כמ"ש. ותקשי יכניסו דרך גגות

והנראה לי בזה דאפשר לומר דפלוגתייהו דרבי וראב"ש מיירי דכרישין עומד בחצר וחצר קובעת וכי תלשא חזיא פני חצר. וכה"ג משני הש"ס בבבא מציעא (דף פ"ח) ובמעשרות (פ"ג מ' ח'). תאנה העומדת בחצר אוכל אחת ופטור ואם צירף חייב. א"כ מיד שתולשין הכרישין נקבעים למעשר דחצר קובעת. ואין לומר דוקא תאנה העומדת בחצר חצר קובע למעשר. אבל זרעים מבטלין מתורת חצר כדאמרינן בעירובין (דף כ"ד). דהא נזרע מיעוט חצר לכ"ע אינו מבטל מתורת חצר. ועוד הרמב"ם (בפ"ד מה' מעשר ה' י"ד) כתב אפי' בנזרע רובא של חצר לענין מעשר אינו מבטל מתורת חצר וקובע למעשר ועי' שם בראב"ד וכסף משנה ע"ש

ובזה יש ליישב מאי דקשי' לן בסוגיא דבמאי פליגי רבי ורבי אליעזר ב"ר שמעון בנשכו נחש דגוזזין לו הכרישין וא"צ לעשר. וראב"ש לא יאכל עד שיעשר. דהא בפ"א דפיאה (מ' ו') נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. וכן איתא בב"ק (דף כ"ח) המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ועוללות כו' ופטור מן המעשרות. לפקרינהו הני כרישין ויהי' פטור מן המעשרות ולא יעשה שום איסור כלל. דבשלמא בברייתא דבן תימא ות"ק אי מאכילין אותו טבל או תרומה ליכא לאקשויי דליפקרינהו ויהי' פטור מתרומה ומעשרות משום דמיירי אחר מירוח דאחר מירוח אינו מועיל ההפקר לפטרו מן המעשרות כמ"ש הר"ש והרע"ב וכ"כ הר"ש (בפ"ג דמעשר שני) ע"ש. אבל הכא בפלוגתא דרבי וראב"ש דגוזזין לו הכרישין מן המחובר תקשי ניפקרינהו מקודם ויהי' פטור מן המעשרות. [ומדברי הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר ה' כ') שכתב ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה וחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר. נראה דהיינו אחר שימרח אסור לכתחילה להפקיר ולהאכיל לבהמה ולחיה ולעוף אבל בדיעבד אם עבר והפקיר יש לומר ההפקר פטור מן המעשרות ודלא כהר"ש והרע"ב. ולכאורה יש להביא ראי' להר"ש והרע"ב דאחר מירוח וגמר מלאכתן לא מהני ההפקר. מדקאמר בסוכה (דף ל"ה) דמאי הא לא חזי לי' מגו דאי מפקיר נכסי' וחזי השתא נמי לכם קרינן. ולא קאמר מגו דאי בעי מפקיר להאתרוג גופא והוי הפקר פטור מן המעשרות ואפילו אם זכה בו אח"כ פטור מן המעשרות השתא נמי לכם קרינן, וע"כ דאחר מירוח וגמר מלאכה לא מהני ההפקר כלל לפטרו מן המעשרות. אך זה אינו ראי' כלל. דהרמב"ם לא קאמר דבדיעבד מהני ההפקר רק קודם שנקבעו למעשר בששה דברים שקובעין למעשר אלא אחר מירוח וגמר מלאכתו מהני ההפקר בדיעבד. אבל אחר שנקבע למעשר שהכניס לבית וחצר אינו מועיל הפקר לפטרו מן המעשרות. והתם כבר הוקבע למעשר: