ברית יעקב חלק א פה

תרומה בשבת ואין מאכילין אותו טבל. וכבר סתר המל"מ בעצמו זה עי"ש. ועוד דכבר כתבו התוס' בשבת (דף ד') ובגיטין (דף מ') דהיכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חברך עי"ש. ועוד נראה לי דכה"ג ליכא איסור כלל אפי' מדרבנן לבטל האיסור. דזהו דוקא באיסורין אסור לבטל האיסור לכתחילה דלא לעביד טצדקי לאכול גוף האיסור. אבל הכא שהותר להחולה האיסורין. רק דאנן עבדינן להקל על החולה שלא יאכל איסור בעין. דמצוה להאכילו הקל הקל. ברור דליכא איסור כלל בזה]

עוד תמה המל"מ דבמאי פליגי ת"ק ובן תימא אם מאכילין אותו טבל או תרומה. הא חטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה דאין שיעור לתרומה. ומה שאמרו עין יפה אחת מארבעים ועין בינונית אחת מחמשים הוי רק מדרבנן. א"כ נפרוש מהטבל חטה אחת לשם תרומה. ואע"ג דיש צורך להחולה ג"כ באותה חטה. מ"מ נאכיל אותו אותה חטה אחת שאין שיעור איסור. לא מבעי' למ"ד דחצי שיעור הוי רק מדרבנן לא נאכילהו רק איסור דרבנן ולא איסור תורה ואפי' למ"ד דחצי שיעור הוי איסור דאורייתא מכל מקום איסורו קל ואין בו לאו כלל ושבועה חלה על חצי שיעור א"כ היכי ס"ד דנאכיל אותו טבל

הר''ן בסוגיא הביא דברי הראב"ד שנשאל בזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת. למה לא נאמר לעכו"ם שינחור לו התרנגולת ונאכילנו נבלה שאין בו אלא איסור לאו. ולא נשחט ונדחה שבת דיש בה איסור סקילה. והראב"ד השיב בזה דשוחטין לו תרנגולת כיון דרק איסור שבת עומד לנגדו דאלו לאו איסור שבת לא היו מבקשים לו נבלה אלא שחוטה. וכיון שכן האיסור שעומד עליו ומעכבו שבה להיתר גמור לא איסור אחר לפיכך אין מתירין לו נבלה. והר"ן השיג עליו. וכתב דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר אכל זית וזית. אבל איסור שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותר ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה. ותמה עליו המל"מ דא"כ מאי פליג ת"ק ובן תימא אי מאכילין אותו טבל או תרומה פשיטא דמפרישין תרומה ומאכילין אותו בפני עצמה. דליכא איסור רק באותו זית דתרומה משא"כ בטבל חייב על כל זית וזית. ועוד אמאי קאמר הגמ' לבן תימא דאמר תרומה ולא טבל משום דטבל חמור דלא חזי' לכהן אבל תרומה חזיא לכהן. הא לדברי הר"ן אפי' דנימא דתרומה חמורה מאיסור טבל מאכילין אותו תרומה. משום דבתרומה לא עביד רק חד איסורא ובטבל עביד בזה כמה איסורים בריבוי לאוין דחייב על כל זית וזית

ולי קשה עוד מהא דתניא טבל ונבלה מאכילין אותו נבילה דאע"ג דמיירי בדלא אפשר לתקוני שאינו די בנותר חולין מכל מקום יפריש מהטבל התרומה ויאכל בפני עצמה. ואע"ג דתרומה במיתה מכל מקום ריבוי לאוין דנבילה דעובר אכל זית וזית חמירא מתרומה דהוי במיתה כמ"ש הר"ן לגבי שבת

וכתב המל"מ בזה דהר"ן אינו מפרש כפרש"י הא דקאמר רבה באפשר בחולין כ"ע לא פליגי כי פליגי בדלא אפשר. היינו בדאפשר שיש די בחולין כשיפריש התרומה ובלא אפשר שאין די בחולין אחר שיפריש התרומה אלא א"כ אוכל כולו. ומיירי רק בקב אחד דפליגי אם מתקנינן התרומה ויאכל תרומה או לא מתקנינן ויאכל טבל. אלא מיירי בשני קבין אחד של טבל ואחד של תרומה וקאמר רבה היכי דאפשר בחולין דמתקנינן ומספינן לי' היינו דיכולין להפריש דשני קבין הוא של חולה. או דהבעלים כאן מפרישין התרומה כדי שלא יעבור על איסורין הרבה של טבל דחייב על כל זית וזית משום דרבוי לאוין חמירא. אפי' היכי דלא די בנותר אחר שינטל התרומה וצריך לאכול גם התרומה שיפריש. כי פליגי בדלא אפשר היינו דקב אחד של תרומה וקב טבל הוי של איש אחר דאין הבעלים כאן להפריש תרומה מהקב של טבל. דאין בידינו לתקנו דהשתא הוי שני איסורין מטבל ותרומה שוין דעובר על כל זית וזית. בזה נחלקו ת"ק ובן תימא איזה חמור אי טבל חמור או תרומה חמורה עי"ש

ולענ"ד אי אפשר לומר כן. דהא כתבו התוס' והרא"ש בב"ק (דף ס'). בהא דאבעי' לדוד. גדישין של ישראל דהוי מטמרי בה פלשתים. מהו להציל עצמו בממון חברו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו. אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. דלא אבעי' לדוד אי שרי למקלינהו מפני הצלת ישראלים דמלתא דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי מבעי' לי' אי שרי למקלינהו אדעתא דלפטר מתשלומין. ושלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חברו אדעתא דליפטר עי"ש. וכן ביומא שם (דף פ"ג ע"ב) דאחזי בולמוס לרבי יהודא קפחי' לרועה ואכלי' צרפתא. א"כ כמו שיכול ליטול ממון חברו ושלא מדעתו במקום פקוח נפש. א"כ הוי כבעלים ממש על ממון חברו והוי כשלו דרחמנא אקני' לי'. א"כ יכול ג"כ להפריש תרומה בלא הבעלים כי החולה מסוכן הוי בעליו. וכמו דמותר לאכול ממון חבירו כן יכול להפריש תרומה מזה

ועוד לפמ"ש הרמב"ם בה' תרומות (פ"ד ה' ג'). התורם שלא ברשות או היורד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם. ותרם אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. וכתב שם הכ"מ (והב"י ביו"ד והט"ז סי' של"א) אע"ג דבב"מ (דף כ"ב) מוקמינן אליבא דאביי דקיי"ל כוותי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. בדשווי' שליח לתרום. אפ"ה סמך הרמב"ם במה שאמרו בקידושין (דף נ"ב) לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום דהוי ניחותא דמצוה שאני אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי'. וע"כ קיי"ל דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעת משום כי ידע ניחא לאינש לעשות מצוה. אע"ג דקיי"ל כאביי לא מהני מה דהשתא ניחא לי'. ולא אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' כמ"ש התוס' בב"מ ד"ה מר זוטרא לא אכל. דאין לומר דסמך רב אשי שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהא קיי"ל כאביי אע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוי ניחא לי'. וע"כ משום ניחותא דמצוה שאני. א"כ ה"נ כיון דהוי מצוה לא תעמוד על דם רעך. וניחא לבעה"ב כשיתודע לי' ע"כ מעיקרא נמי ניחא לי' ויכול להפריש תרומה מטבלו. אע"ג שאין הבעלים כאן

עוד קשה לי לפמ"ש התוס' בב"מ (דף פ"ח) ובמנחות (דף ל"א) בשם ר"ת דהא דאמרינן בב"מ שם. עשר תעשר תבואת זרעך ואכלת שם לפני ה'. עשר תעשר ואכלת ולא מוכר. תבואת זרעך ולא לוקח. הא דלוקח פטור ממעשרות דוקא בקונה אחר מירוח הוא דפטור מן התורה ולא הוי רק מדרבנן חיוב מעשרות אבל קונה קודם מירוח תבואת זרעך קרינן וחייב מן התורה. וא"כ הכא מיירי ע"כ בתבואה ממורח שראוי לחולה. ולא הוי הטבל רק מדרבנן אם מיירי בטבל של אחרים שלוקחין לחולה משום פקוח נפש. א"כ הוי לקוח אחרי מירוח דפטור מן התורה. א"כ אמאי ס"ל לבן תימא דתרומה ולא טבל אי מיירי בקב של טבל של אחר דאין הבעלים כאן להפריש דהא הוי לקוח דהוי הטבל מדרבנן ותרומה דאורייתא גם אמאי אמרינן טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. כיון דהטבל הוי של איש אחר א"כ הוי לקוח דרבנן אמאי מאכילין אותו נבלה דהוי מדאורייתא ולא איסור טבל דהוי דרבנן. אך בזה יש לומר דהר"ן לא ס"ל כר"ת וס"ל כפי' ריב"ם שהובא בתוס' דדוקא קודם מירוח הוי לקוח מדרבנן. ואחר מירוח חייב מן התורה. גם הר"ן בחידושיו כתב לחלק בע"א דהא דלקוח פטור היינו כשמרחן על מנת למכור דמוכר פטור ואכלת ולא מוכר. לוקח נמי פטור דלאו תבואת זרעך הוא. אבל כשמרחן ע"מ לאכול דאתחייב גבי מוכר אפי' לוקח חייב מן התורה. ור"ת יפרש כפי' רש"י דבאפשר שהי' די בנותר ובדלא אפשר שאין די בנותר ומיירי בטבל של חולה

ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא ויתיישב כל מה שהקשינו בזה. לפי מאי דאמרו בירושלמי בפ"ב דכלאים ופ"ה דתרומות כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסורין. ומבואר כן ביו"ד (סי' צ"ט) בב"י בשם הרמב"ם והרשב"א דאם עבר וביטל אסור לו למבטל וכן למי שנתבטלו בשבילו משום קנסא דלמא אתי למימר לעכו"ם שיבטלנו עי"ש. ולפמ"ש התוס' בביצה (דף ו') דהא דאמרו הא דאין מבטלין איסור לכתחילה