ברית יעקב חלק א עט

לכל ישראל כמת לו מת שמחויב להתאבל. וגם הוי כמת מצוה דאפי' נזירין וכהנים וכהן גדול מטמאין לו. א"כ אפי' אנינות של תורה לשלח קרבנות וכהן הדיוט שאסור לעבוד נוהג בנשיא שמת

גם מש"כ המל"מ דהא דקאמרו בירושלמי שהיו אוננין כל היום משום שהיו טרודים באבלו של דוד. ע"כ היו אסורין לאכול קדשים משום טרדה כדאמרינן ביומא (דף י"ד). אינו נראה דנמשך אחר פרש"י דפי' נהי דאנינות לא חייל אטרודי לא מטרד ובקדשים דבעינן למשחה שיהא נאכל כדרך שהמלכים אוכלין. ובתו"י הקשו ע"ז דא"כ מי שטבעה נמי ופי' פי' אחר ע"ש

גם מש"כ דאנינות של תורה שלא לאכול קדשים נראה לי דאין חילוק בין שבת ליו"ט למת בימי החול לפי שלא ראיתי לרבינו (בה' מעשר שני ופ"ב מה' ביאת מקדש) שחילק בזה עכ"ל. ואנכי הרואה שהדבר מפורש כן ברש"י בזבחים (דף ק' ע"ב) ד"ה רבה בר רב הונא אמר. כתב רש"י שם דאלו מת לו מת בי"ג וקברו אותו עכו"ם לאחר שקיעה די"ד אסור לאכול בפסח. ואע"ג דחלה עליו שמחת הרגל ואינו נוהג אבילתו ברגל הני מילי אבילות דרבנן היא וכתיב ושמחת בחגך. אבל אנינות לאכול בקדשים חלה עליו עכ"ל. וכן מוכח שם בסוגיא דקאמר רב אסי ל"ק כאן שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בי"ד כאן במת בי"ג וקברו בי"ד יום קבורה לא תפיס לילו אפי' מדרבנן. א"כ היכי דקברו בי"ד אוכל פסח דאנינות לילה מדרבנן ולא בקדשים משום אנינות לילה דרבנן. דגבי קדשים העמידו דבריהם ולא בפסח. וכן הא דקאמר רב מרי כאן שמת בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה תופס לילה מדאורייתא. ע"כ לא אכיל פסח וכאן שמת בי"ג וקברו בי"ד יום קבורה דרבנן אינו תופס לילו אלא מדרבנן א"כ לרב אסי אסור בקדשים לאכול בליל פסח אע"ג דהוי רגל. והא דאכיל פסח משום דלא העמידו דבריהם. אבל משום רגל הוי אסור. וכן לרב מרי דאינו אוכל פסח בלילה ביום מיתה דתופס לילה מדאורייתא ע"ש

אך לפמ"ש ליישב הירושלמי דהיו ישראל אוננין ע"כ לא הקריבו באותו יום והקריבו למחר. דלא פליג עם ש"ס דילן דדוד מת בשבת. דמיירי דעצרת הי' ביום א' אחר השבת. וכיון דהוי יום קבורה ולא יום מיתה לא הוי אנינות רק דרבנן לא אמרינן מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. קשה אמאי לא נטמאו לדוד דהוי נשיא שהכל מטמאין לו. והכא מת נשיא קודם דרמי' חיובא דחגיגה וראי' כמו דקאמר בזבחים (דף ק'). כאן קודם חצות דלא רמיא חיובא דפסח לא דחינן טומאת קרובים. יש לומר משום דטומאה דחויה בציבור ואז הוי מיעבד קרבן תמיד וקרבנות החג בעצרת שזמנו קבוע בטומאה ע"כ לא נטמאו הכהנים כדי שיעשו קרבנות ציבור שקבוע זמנו בטהרה. וא"כ אותן ישראל שנטמאו לו היו יכולין לשלוח אח"כ קרבנותיהן אע"ג דבעי סמיכה כיון דאין תקנה להמתין סמיכה לא מעכבא. ויקריבו הכהנים וס"ל רבי יוסי בר בון כזקני דרום בזבחים (דף כ"ב) טמא מת נמי משלח קרבנותיו. [אך במדרש רות (פ' ג') איתא דדוד מת בעצרת שחל להיות בשבת וסלקה סנהדרין מתמיה אפין לשלחה ע"ש. ואפשר כי באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כמבואר בר"ה דף למ"ד]

סימן כז

הבעה"מ ריש ביצה כתב ומצאתי לרבינו אפרים ז"ל. היכי דשחט תרנגולת ביו"ט אחר השבת ונמצא בה בצים גמורות אסורות. דאיכא למימר דלמא מאתמול גמרי ואין שבת מכינה ליו"ט. וכשם שאסור ספק יו"ט ספק חול כך ספק בשבת גמרו ספק בו ביום גמרו אסורות. ולא נתכוונו דברים הללו אצלי כי בצים במעי תרנגולת כאחת מאבריה הם. ואינם נאסרות אפי' ביו"ט אחר השבת. והרמב"ן השיג על ר"א דבגמ' פריך ומי גזרינן והתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאכול ביו"ט ואם איתא לגזור משום הנך דמתילדין ביומיהן. א"ל בצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. והקשו תוס' ורש"י מאי פריך לגזור משום הנך דמתילדין ביומיהו. דהא הנך דמתילדין ביומיהו אינן אסורות אלא משום גזרה דיו"ט אחר השבת א"כ הוי לי' גזרה לגזרה. וכתבו משום דברייתא דתני במצא ביצים גמורות מותרות לאכול ביו"ט משמע אפילו כא (ח"א) ביו"ט אחר השבת מותרין. א"כ מוכח מגמ' דבצים במעי אמן אפילו ביו"ט אחר שבת מותרות. משום דהוי מלתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן. (וע"כ כמ"ש התוס' בד"ה מלתא דלא שכיחא וקשה דלמא אם לא שחטה היתה יולדת היום. וא"כ מאתמול גמרה לה ותאסר בלא גזרה מספק. ויש לומר מאחר דלא נולדה ע"י כך לא חשיב גמר. או כמ"ש הרמב"ן שם דדוקא בביצה שנולדה ביו"ט לאחר השבת שמאתמול גמרה לה לצאת היום ואלמלא גמר של אתמול לא יצא היום. הלכך אסורה שע"י הכנת השבת בא לידתו ביו"ט. משא"כ בביצה במעי תרנגולת שאנו זכינו בה ביו"ט לא הביאה לידינו הכנת שבת. ע"כ לא אכפת לן דלמא נולדת היום). עוד השיב הרמב"ן על רבינו אפרים. דהא לדידיה ע"כ הברייתא דמצא ביצים גמורות מותרות לאכול ביו"ט מיירי ביו"ט דעלמא ולא ביו"ט שאחר השבת דאסורות משום ספק דלמא היתה נולדת היום. א"כ מאי פרין הש"ס ואם איתא נגזור משום הנך דמתילדין ביומיהן. ולא הקשו נגזור משום יו"ט אחר שבת דמצא במעי אמן דאסורות משום ספק דאורייתא ע"ש. גם הרא"ש והר"ן דחו דברי רבינו אפרים בגודא רבא

ולענ"ד נראה לקיים דברי רבינו אפרים על מכונם. וליישב קושית התוס' שהקשו מאי משני מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. דאכתי קשה דלמא אם לא שחטה היתה יולדת היום. א"כ מאתמול גמרה לה ותאסר בלא גזרה מספק. ונקדים לזה הש"ך ביו"ד (סי' ק"י בדיני ס"ס אות כ') כתב ספק דרבנן ביש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא משום דאזלינן בתר חזקה. לכאורה יש להוכיח ממנחות (דף ס"ח) דספק דרבנן אפיל במקום חזקת איסור אזלינן לקולא. דאמרינן רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר. דקסברי חדש בחוץ לארץ דרבנן ולספיקא לא חייש. והא הכא אתחזק איסורא דעד יום הנף כל התבואה בחזקת איסורן קיימא. אלא דהשתא איכא ספיקא דלמא היום חמשה עשר או ששה עשר. ולא הותר מאיסור חדש עדיין. ואפ"ה לא חשו ר"פ ורב הונא לספיקא כיון דחדש בחוץ לארץ דרבנן ואכלו חדש באורתא דשיסתר. וע"כ דספק דרבנן אפי' בחזקת איסור לקולא מפני דהוי ספק דרבנן

אך אפשר לומר דדוקא בספק המעשה או ספק המציאות. אמרינן אוקי אחזקה דאיסורא קמא. ולא היתה המעשה להתיר. אבל הכא ליכא למימר משום דהתבואה קאי בחזקת איסור. נימא דהשתא חמיסר ולא שיתסר. וליכא לספוקי דלמא השתא שיתסר ולמחר שיבסר. דאין ענין החזקה דקאי בחזקת איסור להאי ספק. וכה"ג כתב התב"ש (סי' כ"ט) להשיב על הפר"ח שהביא ראי' נגד התוס' דס"ל דכל ספק שקול אמרי' אוקי אחזקת כשרות אפילו דהוי ספק רעותא מחיים מהא דקיי"ל ביו"ד (סי' נ"א) הלעיטה חלתית טריפה משום דמנקב בנר מעיה. ואם הדבר ספק אם נוקב או לא הוי ספק טריפה. אע"ג דהוי ספק שקול לא אמרינן דמוקמינן אחזקתי'. וכתב התב"ש דאין משם ראי' כלל דאלו הוי ספק אם הלעיטה חלתית או לא שפיר איכא לאוקמי אחזקה. אבל הלעיטה ודאי אלא דהוי ספק אם דבר זה מנקב או לא אין סברא לומר הואיל בהמה בחזקת כשרות עומדת דבר זה אינו נוקב ואין החזקה ענין להספק ודומה לספיקא דדינא דאין אומרים הואיל הבהמה בחזקת כשרות עומדת הלכה כפלוני. וה"נ דומה לו וזה דבר מוכרח ע"ש

אמנם יש להביא ראי' מהאי דפריך (דף ג') אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' וספיקא אסורה. בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא וכל ספיקא דאורייתא לחומרא. אלא לרב יוסף ורבי יצחק דאמרי משום גזרה ספיקא דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא. דהא התוס' בבכורות (דף כ') כתבו הא דלא חייש רבי יהושע למיעוט וס"ל דחלב פוטר מבכורה אע"ג דאיכא חזקה בהדא דאוקי הבהמה בחזקת שלא ילדה מתחילה והשתא הוא דילדה משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד הולד בחזקת חולין שאינו קדוש בבכורה שהוא חולין במעי אמו. א"כ הוי חזקה שלא ילדה מתחילה והשתא הוא דילדה ע"ש. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (ד' מ"ז) ד"ה מידע ידיע דשותפות אית לי. שיש לנו להעמיד הפרה בחזקת מעוברת