ברית יעקב חלק א עח

לא חזי בשני. ולרב פפא ס"ל לרבי יוחנן בטמא בראשון ונטהר בשני ג"כ כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. נראה לי אם נטמא בטומאה דרבנן כגון ברוק של עכו"ם כמו ביומא (דף מ"ז). ורוק של עכו"ם אינו מטמא אלא מדרבנן דרבנן גזרו שיהיו כזבים לכל דבריהם. כדאיתא בנדה (ל"ד). או בגדי ע"ה דהוי מדרס לפרושין. ועי' בסוס' (דף כ"ג) לקמן ד"ה האונן דבהני טומאות דרבנן בעינן ג"כ הערב שמש ע"ש. אע"ג דלא חזי בראשון לא אמרינן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני כיון מדאורייתא הוא חזי ורמיא עלי' חיובא להראות בעזרה ולהביא קרבנותיו. אע"ג מדרבנן לא חזי בראשון. מ"מ לא מפקע חיובו דרמיא עליה וצריך להביא בשני. דלא אתי רבנן לאקולי עלי' למפטרי' מחיובא דאורייתא. (שוב ראיתי אשר הדבר מפורש כמ"ש בתוס' פסחים (דף פ') ד"ה אתה מדחהו מחגיגתו ז"ל וא"ת השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבוא ביו"ט מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ויש לומר דיכול לבוא ולעשות ביום הראשון מן התורה דתחומין דרבנן עכ"ל]. ובזבחים (דף ק') איתא רב מרי אמר לא קשיא. כאן שמת לו בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת בי"ג וקברו בי"ד מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה תופס לילו מדאורייתא יום קבורה מדרבנן אינו תופס לילו אלא מדרבנן ע"ש. ועוד דאנינות של נשיא לא הוי רק מדרבנן משום כבודו של נשיא. א"כ יש לומר השתא דדוד מת בשבת ועצרת חל ביום אחר שבת דנקבר ביום א' דיתעסקו בו עממין. ואע"ג דגם ביום א' היו אוננין. ואונן אינו משלח קרבנותיו. וא"כ לא חזי בראשון. ומאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. כיון דיום קבורה לא הוי רק מדרבנן ומדאורייתא מחזי חזי מכל מקום אפי' בעצרת דכ"ע הוי תשלומין דראשון. לא אמרינן בזה מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני ע"כ הקריבו למחרת היום ההוא

וראיתי להמל"מ (פ"ג מה' אבל ה' יוד) שנתקשה הרבה בדברי הירושלמי הלז. דקאמר רבי יוסי ב"ר בון שדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. דאם כוונתו דנטמאו לו משום כבוד הנשיא כמ"ש הרמב"ם נשיא שמת הכל מטמאין לו אפי' כהנים עשוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננים עליו. א"כ תיפוק לי' דהיו הכל טמאי מתים א"כ היאך הקריבו למחרתו והא בעי הזאה שלישי ושביעי. וכ"ת דלמחרתו לאו דוקא אלא הכוונה ביום השביעי אחרי שהזו עליו וטבל הביאו שלמים ואכלו אותם לערב. גם זה לא יתכן. דהא התוס' בפסחים (דף ס"ב) ד"ה ערל וטמא משלחין קרבנותיהן. הקשו היכי מצי טמא לשלוח קרבנות הא בעי סמיכה. ותי' דמיירי בעופות דלא בעי סמיכה. והכא ע"כ לא היו מן העופות. דליכא למימר דהיו דרים ונדבות א"כ לא בעי הירושלמי לומר דהיו אוננין ע"כ לא הקריבו. דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. וע"כ היו שלמי חגיגה ועולות ראי'. והני לא באין מן העופות עכ"ד. והוא תמוה דהא האי קרא ויזבחו לד' זבחים ויעלו עולות לד' למחרת היום ההוא הוא פסוק בדה"א (כט כא) ומסיים קרא עולות לד' פרים אלף אלים כבשים אלף ונסכיהם וזבחים לרוב ועופות לאו זבחים נינהו. א"כ ליכא למימר דמיירי בעופות. גם אשתמיט לי' דברי התוס' בגיטין (דף כ"ח) ד"ה והא בעי סמיכה. הקשו ג"כ מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דהא בעי סמיכה וכתבו אע"ג דסמיכה לא מעכבא מ"מ לכתחילה אין לעשות בלא סמיכה דמיירי הא דערל וטמא שאין לו תקנה להמתין כמו בערל שמת אחיו מחמת מילה וטמא בזב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בעצמו. אי נמי כגון שהי' עובר בבל תאחר אם הי' ממתין ע"ש. א"כ ה"נ כיון דליכא תקנה להמתין דאפי' אחר הזאת שלישי ושביעי היינו ביום הז' ג"כ אינו יכולין לסמוך. ע"כ היו יכולין מיד לשלוח קרבנותיהן כיון דאין להם תקנה סמיכה לא מעכבא. ועוד בלא"ה כיון דאמרינן דנשיא הכל מטמאין עליו אפי' כהנים א"כ גם הכהנים היו טמאין מי יקריבם. וקרבנות יחיד דאין זמנו קבוע אינו דוחה השבת והטומאה כדאמרינן בתמורה (דף י"ז). [ואין לומר דהטעם דקרבן יחיד דאין זמנו קבוע דוחה שבת וטומאה משום דיכול להקריב אח"כ וחגיגה ועולת ראי' דאינו דותה השבת וטומאה משום שיש להן תשלומין כל שבעה כמ"ש רש"י ביומא (דף נ') ד"ה חביתי כהן גדול חגיגה אינו זמנו קבוע שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. א"כ הכא אם נטמאו כולן. דגם לאחר שהזו ושנו הכהנים ביום ז' א"א לבוא לעזרה להקריב דעדיין טמאין הן ואחר ז' עבר הזמן ומעוות לא יכול לתקן א"כ הוי כזמנו קבוע דוחה השבת והטומאה. דזה אינו כיון דעיקר הדבר בחגיגה וראי' לא הוי זמנו קבוע אע"ג דע"י מקרה וסיבה הוי השתא שאינו יכול לדחותו עוד להקריב לאח"כ אפ"ה לא הוי קבוע זמנו דאל"כ נימא גם באונן ואבל דאינו משלח קרבנות אם הוי השתא יום ז' דאח"כ לא יוכל להביא חגיגתו והי' דוחה שבת וטומאה. וע"כ כיון דבעצמותו לא זמנו קבוע לעולם אינו דוחה השבת וטומאה. ועוד דהא בפסחים (דף ע' ע'"ב) ילפינן מקרא דוחגותם דאין חגיגה דוחה שבת ועי' תוס' פסחים (דף ע"ו) ד"ה קמ"ל ע"ש. ועי' בביצה (דף כ'). ועי' בלח"מ פ"א מה' חגיגה ה' ז' ע"ש]

ומה שהקשה המל"מ. דאם נימא דנטמאו לו כדין נשיא. הרי קרבן ראי' הטמא פטור כדאמרינן ריש חגיגה (דף ד') דכתיב ובאתם שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה. גם זה אינו קושיא כמ"ש לעיל דזה דוקא אם הי' טמא מכבר ואינו בביאה אינו בהבאה ולא חזי כלל ביום ראשון לא חזי בשני. אבל אם נטמא בחצי היום דמיד שהאיר המזרח רמי חיובא עלי' תו לא פקע חיובו ממנו. א"כ אפי' אם נטמאו אם אח"כ ביום הז' אחרי שם זו ושנו יכולין לשלוח קרבנותיו אם הי' מי שיקריבם בטהרה שהיו כהנים טהורים. דכה"ג לא אמרינן מאן דלא חזי ביום ראשון כו' דהא הי' חזי ביום ראשון קודם שנפקע חיובו טמנו

אולם נראה עיקר כמ"ש המל"מ ושמא יש לומר דלעולם ישראל לא נטמאו לו. דאף דיש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראי' וחגיגה ושמחה אם היו מטמאים לו היו מתבטלים ממצות אלו משום הכי לא נטמאו. ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי הכל אוננין עליו. ואונן אינו משלח קרבנותיו. ואע"ג דגם אבל כל זיין אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן במוע"ק (דף ט"ו). גבי נשיא לא גזרו רק אנינות ולא אבילות עכ"ל. וכוונתו כמ"ש כיון דדוד מת אחר שהאיר היום בעצרת א"כ חיובו רמי' עליהו מצות חגיגה וראי' דאינו נפקע חיובו ממנו ע"כ אם היו נטמאו לו כדין נשיא לא היו יכולין לעשות חגיגה ועולת ראי' ע"כ נדחה טומאת נשיא מזה ואין מטמאין עליו. והא דאמרינן בפסחים (דף ע') דאמרינן דמית נשיא דאתי' הפסח בטומאה דמצוה כל ישראל להתעסק בו ונדחה מחגיגה וראי'. התם דמית נשיא בי"ג או בי"ד דקודם דרמיא חיובא דפסח ע"כ מחוייבים לטמאות לנשיא. ולא היכי דרמי' חיובא דפסח מעיקרא. וכן הוא בזבחים (דף ק') כה"ג אביי אמר כאן קודם חצות כאן לאחר חצות כו'. ומנא תימרא דשני לי' בין קודם חצות ובין לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בע"כ. ומעשה ביוסף הכהן שמת אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא ונמנו אחיו הכהנים ועימאוהו בע"כ. ורמינהו לאחותו מה תלמוד לומר הרי שהלך לשחוט את פסחו כו' ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא כו'. אלא לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות. אם מת לו מת אחר חצות דרמי' חובה דפסח אינו מטמא לקרוביו אע"ג דהוי מצוה לטמא לו. והיכי דמת לו מת קודם חצות דלא רמי' חובת פסח עליו מחוייב לטמא, לקרוביו ע"ש. ע"כ לא נטמאו לו משום חגיגה והיו כל ישראל רק אוננין. גם כהנין אוננין וכהן אונן שעבד חילל. ואע"ג דהרמב"ם כתב דנשיא שמת דמטמאין לו הכל דעשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו ובמת מצוה אמרי' בזבחים הרי שהלך לשחוט פסחו הרי אמרת לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואפי' אחר חצות א"כ אע"ג דחיובו דפסח רמי' עליו דזהו הוי רק דומיא דמת מצוה. וכן משמע לשון הרמב"ם שעשאוהו כמת מצוה. ועיקר משום כבודו. ובכה"ג היכי דרמיא חיוביה דמצות חגיגה וראי' נדחה טומאתו מפני חיוביוהו דרמי עליהו]

ומה שכ' המל"מ דלא גזרו על הנשיא אלא אנינות של דבריהם שיהא אסור בבשר ויין ושהוא פטור מכל המצות. אבל אנינות של תורה לא גזרו בנשיא. והא דלא הקריבו הקרבנות אחרי שנקבר דוד. יש לומר דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד הערב. אינו נראה לי דמפני כבודו של נשיא הכל קרוביו. והוי כשבעה מת מצוה שחייב להתאבל ועל הכל מוטל זה והוי