ברית יעקב חלק א סו

אחד הוא מהלכה למשה מסיני הוא לדידן דבעינן דוקא בן י"ג שנה ויום אחד ובעינן שיביא ב' שערות. אבל אם לא הביא ב' שערות דינו כקטן זהו מהלכתא למשה מסיני. ולב"נ יש לומר היכי דהוי בן י"ג שנה אע"ג שלא הביא שערות הוי כגדול. אך בתשו' מוהרי"ל (סי' נ"א) מצאתי דכתב ג"כ בן י"ג לעונשין הוי מהלכתא. וכתב להשואל מה שהבאתי מלוי אכתי מנא לן דפחות מי"ג לא הוי איש כו' אלא מהלכתא ע"ש

והנה הרמב"ם שכתב דלא נתנו שיעורין אלא לישראל לבד הכ"מ לא הערה מקורו דהרמב"ם לזה. ולי נראה דמקורו בנזיר (דף ס"א) דפריך אימא בני ישראל דכתיב גבי נזירות בני ישראל מדירין את בניהם בנזיר ואין העכו"ם מדירין בניהם בנזיר יכול לא יהיו נזירים תלמוד לומר איש. הא אמר רבי יוחנן הלכה היא בנזיר. א"כ לא בעי קרא למעט כותים דאינן מדירין בניהם בנזירות. כיון דהוי רק הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל כמ"ש התוס' שם. וא"כ מבואר כדברי הרמב"ם דהלכה לא נתנה רק לישראל

ולפ"ז יש להוכיח דהא דאין עונשין בבני נח קטן. ושיעור הוי בדידהו לגדלות מהא סוגיא דנזיר שם. דפריך (דף ס"ב) איש כי יפליא נדר בערכך בערכין למה לי מכדי הא אתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך. והתניא גבי נדרים איש איש לרבות הכותים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל אלא האי מבעי לי' לאתויי מופלא סמוך לאיש הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן איש כי יפליא למה לי לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי וע"ש ברש"י. א"כ מבואר דזמן איכא ג"כ בעכו"ם לשיעור גדלות דאתי קרא לרבות מותלא סמוך לאיש. ועל כרחך לא מהלכה הוא דבעינן י"ג שנים ויום אחד. אלא כמ"ש דילפינן משכם דכתיב ויקחו איש חרבו ולוי הי' באותו פרק י"ג שנים. א"כ גם בב"נ הדין כן

גם מה שכתב מעכ"ת על מה שהקשה הטורי אבן בר"ה (דף ט"ז) על הרשב"א בחידושיו גבי תוקעין ומריעין כשהן יושבין דכתב הא דיתבינן בסוכה בשמיני דיתבין ואוכלים וישינים בה למצוה וליכא בל תוסיף בזה. וכן בר"ה שחל בשבת שאין תוקעין אע"ג דרחמנא אמר תקעו וליכא משום בל תגרע. משום דהיכי דעשאו חכמים לצורך או עשו סייג ליכא בזה משום בל תוסיף ומשום בל תגרע. דא"כ מוכח מדבריו בכל ביטול מצות עשה איכא בל תגרע. א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לילקי נמי בכל המבטל מצות עשה משום בל תגרע ולא מצינו לאיזה תנא או אמורא דנימא הכי ע"ש. דיש לומר דלהכי אין לוקין על ביטול מצ"ע אפי' למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דבל תגרע הוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו עכ"ד ותמוה לי דא"כ מאי פריך אביי בר"ה (דף כ"ח) וכן בעירובין (דף צ"ו) אלא מעתה הישן בשמיני ילקה. דהא בל תוסיף נמי הוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו. כדאמרינן כה"ג בפסחים (דף כ"ד). דאי מדרבי אלעזר דאמר לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין על לאו שבכללות. ורציתי לומר בזה. לפמ"ש התוס' במנחות (דף נ"ח) דאביי ורבא דפליגי בפסחים (דף מ"א) ובמנחות שם דאביי ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל דלוקין. ובנזיר (דף ל"ח) הסוגיא הפוכה גבי אכל חרצן וזג דאביי ס"ל לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל אין לוקין. וכ"כ התוס' בפסחים דהסוגיא הפוכה וכמ"ש התוס' דמצינו כמה סוגיות הפוכות ע"ש. א"כ י"ל דסוגיא דעירובין ובר"ה ס"ל דלוקין על לאו שבכללות וסוגיא דפסחים ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות. וא"כ שפיר י"ל דמ"ד שלאו שאין בו מעשה לוקין ס"ל לאו שבכללות אין לוקין והך מ"ד דס"ל דלאו שבכללות לוקין ס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין. אמנם זה אינו דדוקא היכי דכלל קרא מלתי טובי כמו לא תאכלו כי אם צלי אש. וכולל נא ומבושל. או קרא מכל אשר יעשה מגפן דכולל חרצן וזג. והקרא מפרש אח"כ חרצן ועד זג. או בנא ומבושל לוקין ע"ז לחודי'. אבל היכי דהלאו כולל לכמה מילי כמו האי לאו דלא יאכל קודש דהוי כלל לכל שבקודש פסול. וכן בסנהדרין (דף ס"ג) דלא פרט כל לאו בפ"ע אלא נפיק מילי טובי מלאו אחד. לכ"ע הוי כה"ג לאו שבכללות דאין לוקין עליו. שוב ראיתי בדברי הרמב"ן בפי' על התורה פ' משפטים שכ"כ (פ' י"ג) ובכל אשר, אמרתי אליכם תשמרו. רש"י פי' לעשות כל מצות עשה באזהרה. שכל שמירה שבתורה אזהרה במקום לאו. ולפי דבריו יצטרך לומר שיהי' לאו שבכללות. שאם לא כן יהיו לוקין על כל עשה ועשה שבתורה. אבל בזה הלאו שיכלול דברים רבים ולא יזכור שם העבירה כלל הכל מודים שאין לוקין בו עכ"ל. א"כ ע"כ הא דקאמר אלא מעתה הישן בסוכה בשמיני ילקה. הא הוי לאו שבכללות. ילקה לאו דוקא רק איסור בעלמא כמ"ש כה"ג התוס' ביומא (דף ל"ז) ומכות (דף י"ח). ואפשר דהאי ילקה דקאמר הוי מכות מרדות כמ"ש התוס' כה"ג בבכורות (דף נ"ד)

אך אני לעצמי ישבתי דברי הרשב"א דס"ל להרשב"א כמ"ש הריטב"א בקידושין (דף ל"ד) בהא דמצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. איזהו מ"ע שלא הזמן גרמא. מעקה אבידה ושילוח הקן. והקשו בתוס' תיפוק לי' דאיכא לאו בכל חדא וחדא מינייהו. ונשים בכל לא תעשה חייבין. ורבינו ז"ל תירץ דבהני אע"ג דאיתנהו לא תעשה אין העיקר אלא בעשה שבהן. ולא אתי ל"ת אלא לקיומא לעשה. דבמעקה כתב ועשית מעקה לגגך ובו הרצון והכונה ואחר כך אמר ולא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו. וכן בשילוח הקן לא תקח האם לעצמך רק שלח תשלח. וכיון דעשה עיקר אלו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות מלאו שבו. שאין הלאו אלא קיום עשה שבו וזה נכון עכ"ל. א"כ ה"נ בלאו דבל תגרע במצות עשה. כיון דהעשה עיקר והלאו בא רק לקיומי ולחזק העשה דמחוייב לעשות המצוה ולא תגרע. א"כ אפי' למ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. הכא בעשה דלא לקי גם בלאו דבל תגרע דבא לקיומי לעשה לא מלקינן עלה. משא"כ בבל תוסיף דהתם לא בא לחזק רק שלא תוסיף עוד שום מצוה. ע"כ שפיר מלקינן אי לאו דהוי לאו שבכללות כמ"ש

ובזה יש ליישב בב"ק (דף נ"ו). שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי רב יוסף אמר כשומר שכר דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב לי' ריפתא לענו' הוי כשומר שכר ופרש"י משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. דקשה לכאורה הא בצדקה איכא לאוי לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ את לבבך. א"כ היכי מצי למפטרי' משום עוסק במצוה כטור מן המצוה דאטו היכי דעוסק במצוה מצי למעבד איסורא. וליכא למימר משום דאתי עשה ודוחה ל"ת דהא הוי תרי לאוי דסמיכי ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי דסמיכי כמ"ש התוס' בחולין (דף פ"א) ד"ה הנח למחוסר זמן. ועוד מי מדחי איסורא מקמי ממונא כדאמרינן בב"מ (דף למ"ד). ולפמ"ש א"ש דהני לאוי דצדקה באו רק לחזק העשה פתח תפתח את ידך. ודמי למעקה ושילוח הקן. דאי לאו דמצות שאין הזמן גרמא הוי נשים פטורות אע"ג דאיכא לאו כיון דפטורות מעיקר המצות עשה פטורות מהני לאוי דבאו לקיומא לעשה. ה"נ העוסק במצוה דפטור ממצות עשה דצדקה פטורין נמי מהני לאוין. והא דכתבו התוס' בב"ה (דף ח') בד"ה אכפי' רבא לר"נ דהקשו הא הוי מצ"ע שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד מוזהר עלי'. דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך. ותי' משום דבצדקה איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ. התם שאני כיון דהלאוין באו לחזק העשה ע"כ כופין ע"ז כמו גבי מעקה]

ידידו דורש שלומו יום ט"ו חשוון שנת תר"י לפ"ק ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א. סימן כב

ביצה (דף י"ב) ואף רבי יוחנן סבר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי. דתני תנא קמי' דרבי יוחנן המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש. לוקה משום מבשל גיד ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בשר בחלב ולוקה משום אוכל בשר בחלב ולוקה משום הבערה. אמר לי' פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה. ואם תמצא לומר משנה בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו'. דאי ב"ה היא כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. הכא נמי כיון שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובתוס' ד"ה הכא נמי נימא מתוך שהותרה הבערה