ברית יעקב חלק א סד

הא דכתב הרמב"ם דב"נ חייב על אבר מן החי ובשר מן החי בכל שהוא דלא נתנה שיעורין אלא לישראל בלבד. למאי נפקא מינה כתב הרמב"ם אבמ"ה אסור לב"נ בכל שהוא הא אין אבר מן החי אלא ביש בו משהו בשר וגידין ועצמות. א"כ לאחר שחייב ב"נ בבשר מן החי בכל שהוא. א"כ כשאוכל אבר מן החי חייב על אותו משהו בשר שיש באבר מן החי משום בשר מן החי. א"כ לאיזה צורך כתב דחייב על אבר מן החי. דליכא למימר לעבור בשני לאוין דהא בדידהו אזהרתן זו מיתתן. וכתב הפ"א דנפקא מינה להא דאיתא בסנהדרין (דף ע"א). ב"נ שהכה את חברו ובא על אשת חברו ונתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני. דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני. בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק כו' קלה בחמורה מישך שייכא. א"כ אם אכל ב"נ בשר מן החי פחות מכזית ונתגייר פטור דאשתני דינו. דאי עביד השתא שאכל פחות מכזית פטור. ואם אכל כזית בשר מן החי ונתגייר חייב. אע"ג דהשתא בר מלקות הוא לא מקרי אשתני דינו דקלה בחמורה מישך שייכא דמלקות מישך שייכא בחמורה דמיתה. וכן אם אכל אבמ"ה ונתגייר חייב ודיינינן לי' כדינא דהשתא במלקות דקלה בחמורה מישך שייכא. א"כ א"ש דע"כ כתב הרמב"ם דב"נ חייב על אבר מן החי ובשר מן החי לומר דמוזהר על אבמ"ה בכל שהוא. דאלו לא הי' ב"נ מוזהר כלל על אבמ"ה רק על בשר מן החי. א"כ אם אכל אבר מן החי שיש בו כזית משהו בשר וגידין ועצמות ואח"כ נתגייר פטור. משום דעל משהו בשר שאכל בעודו שהי' ב"נ. השתא אשתני דינו דהשתא שאין בו כזית פטור. אבל כיון דמצוה ג"כ על אבמ"ה דהוי בכזית משהו בשר וגידין ועצמות. דהשתא ג"כ בר מלקות הוא א"כ קלה בחמורה מישך שייכא. גם השתא דאתגייר חייב מלקות ע"ש

ולענ''ד נראה דאין זה דמיון כלל. ואפי' אכל ב"נ כזית אבמ"ה או בשר מן החי ונתגייר אינו חייב מלקות דמקרי אשתני דינו דאי עביד השתא פטור. דכיון דב"נ חייב בכל שהוא. א"כ מה שאכל ב"נ כזית בשר מן החי או אבמ"ה הוי כמו שאכל באיסור כמה פעמים בכל שהוא. דאינו מועיל מה דהוי כזית לחיובא. דהא עיקר חיובו הוי אכל שהוא דכבר נתחייב בזה. ותרי קטלי לא קטלינן. א"כ השתא דנתגייר פטור אכל שהוא ועיקר חיובא השתא על כזית. א"כ אשתני דינו ומיתתו. ואינו דומה להבא על אשת איש של ישראל דהוי חדא ענינא דבשניהם הוי חדא מעשה לחיובא בהעראה כדאמרינן בירושלמי דקידושין בעכו"ם מניין דחייב בהעראה ודבק באשתו ולא באשת חברו כל שהוא. ודכוותי' ולא בזכור ולא בבהמה אפי' כל שהוא. ע"כ אם נתגייר חייב דמה דמעיקרא הוי מיתתו בסייף דחמור והשתא בחנק קלה בחמורה מישך שייכא. ועוד נראה דדוקא מיתה קלה בחמורה אמרינן מישך שייכא ולא מקרי נשתנה מיתתו. אבל מה דהשתא לוקה לא אמרינן מלקות במיתה מישך שייכא. ודמי לב"נ שגזל ונתגייר דפטור ממיתה ולא אמרינן קלה בחמורה מישך שייכא. מה דהשתא דבר תשלומין מישך שייכא במיתה. ה"ג גבי מלקות לא אמרינן דמישך שייכא מלקות במיתה החמורה. והא דאמר רבא (בסנהדרין דף יוד) מלקות במקום מיתה עומדת. הוא דוקא כמ"ש רש"י שם דהוי דינו להא דבעינן כ"ג כמו במיתה. אבל לא אמרינן משום זה דקלה בחמורה מישך שייכא ולא מקרי אשתני דינו

גם מש"כ הפ"א דנפקא מינה לענין לפני עור. דהיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ויכול ליקח מעצמו, או דיש לו דאינו עובר בלפני עור כדאיתא בע"ז (דף ו'). א"כ אם יש לו בשר מן החי אם לא הי' מצוה על אבר מן החי הי' מותר להושיט לב"נ איסור אבר מן החי דליכא לפני עור דהא יש לב"נ בשר מן החי. אבל השתא דמצוה גם על אבר מן החי אע"ג דיש לב"נ בשר מן החי אסור לישראל להושיט לו אבר מן החי. דאבר מן החי לית לי'. תמהני עליו דהא לב"נ לא הוי אבר מן החי ובשר מן החי תרתי איסורין. רק חדא לאו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כמ"ש הרשב"א בחולין. דקרא דנאמר בבי ב"נ סובל שתיהן אבר מן החי ובשר מן החי וכמ"ש הלח"מ (בה' מלכים פ"ט ה' י"א). ואבר מן החי דיש בו גידין ועצמות ומשהו בשר לא גרע מן בשר מן החי דחייב אכל שהוא. וכיון דהוי חדא לאו גבי ב"נ א"כ אם יש לב"נ בשר מן החי אע"ג דאין לו אבר מן החי ליכא איסור דלפני עור אם מושיט לו אבמ"ה

עוד כתב הפ"א לחלק אע"ג לענין טומאה אבר הפורש מן החי בעינן בשר וגידין ועצמות כדאיתא ברמב"ם (ה' אבות הטומאה פ' ה' ב') ובחולין (דף קכ"ח). מכל מקום לענין איסור אבר מן החי אפי' אבר שאין בו בשר כלל כמו ארכובה ג"כ חייב עליו משום אבר מן החי. א"כ הוצרך הרמב"ם לומר דב"נ חייב על אבר מן החי כמו בארכובה דאין בשר כלל דיחייב ג"כ בבשר מן החי בכל שהוא ע"ש. אינו נראה לי כלל. דהרמב"ם (פ"ה ממאכלות אסורות ה"ב) כתב אחד אבר מן החי שיש בו בשר וגידין ועצמות כגון היד והרגל. ואחד אבר שאין בו עצמות כגון הלשון והבצים וטחול וכליות וחלב. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם עד שיפרוש כברייתו בשר וגידין ועצמות. ולא כתב דאפילו ארכובה שאין בו בשר כלל דהוי עצם לחודי חייב משום אבר מן החי. ע"כ דשוין הם כמו לענין טומאה

ול"נ ליישב לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ה ממ"א ה' נ'). חתך מן האבר כברייתו בשר וגידין ועצמות ואכלו לוקה אעפ"י שאין בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו. ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה מברייתו. אפשר דזהו דוקא גבי ישראל דבעי אבר מן החי דיהי' כזית. רק אם הוא כברייתו כזית אעפ"י שאין בו בשר רק כל שהוא וגידין ועצמות חייב. ע"כ אם הפריד הבשר מן הגידין ועצמות אינו חייב על הבשר עד שיהי' כזית בשר משום אבמ"ה. ועל הגידין ועצמות אינו מצטרפין משום דלאו אכילה נינהו. אבל לב"נ דחייב על אבמ"ה בכל שהוא. ע"כ אם הפריד הבשר מן הגידין ועצמות ואכל הגידין ועצמות שנפרד מאבר מן החי ג"כ חייב משום אבר מן החי אע"ג דלאו בשר נינהו מ"מ הן אבר מן החי דהוי ככל שהוא דלאו אכילה הוא ורחמנא חייבו. וליכא למימר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי חייב דאע"ג דפטור על עצמות וגידין מ"מ איסורא איכא. ע"כ הוצרך הרמב"ם למנקט נמי דחייב ב"נ גם על אבר מן החי ובשר מן החי, [ואע"ג כיון דגם בשר מן החי אסור לב"נ בכל שהוא ואפי' גידין ועצמות אסור לב"נ דהוי ככל שהוא א"כ לא בעי הרמב"ם לאשמעינן דב"נ מצוה על אבמ"ה דהכל ידעינן מבשר מן החי. י"ל דמשום בשר מן החי ה"א בשר ולא גידין כדאמרינן כה"ג בירושלמי דפסחים (פ"ז ה' י"א) ואכלו הבשר בלילה הזה בשר ולא גידין. ה"נ דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו בשר ולא גידין. אך כיון דגם הוא מוזהר על אבמ"ה א"כ אסור לאכול האבר אפי' מגידין ועצמות שכל האבר אסור עליו]

ראיתי בפמ"ג (ביו"ד סי' ס"ב) שמסתפק בענינא דב"נ דמוזהר על אבר מן החי. אם אבר מן החי נתבטל ברוב שחוטות דמן התורה בטל ברוב אלא מדרבנן אינו בטל משום ברי'. אי מהני ביטול איסור בזה לבני נח. דהא ביטול איסורין ילפינן מאחרי רבים להטות. זהו בישראל משא"כ לב"נ או נימא מי איכא מידי לישראל שרי ולנכרי אסור ע"ש. [ומ"ש הפמ"ג שם אינה נראה כמ"ש לעיל. גם מה שהקשה בחולין (ק"ב) דאמר רב אבמ"ה צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' ולא נימא דקרא אתא לכי אית בי' ג' וד' זיתים דמחייב בכזית ממנו כמו בג"ה חולין (דף צ"ו). אשתמיט לי' דברי התוס' ד"ה ור"י אכילה כתיב בי' שהקשו זה ותי' ע"ש]. ונראה דפשיטא לי' דגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא. וכן מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' מ"ב) דגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא. והוא תמוה דא"כ היאך חייב ב"נ על אשת אביו לר"ע ולר"א על אחות. אביו. כדאיתא בסנהדרין (דף נ"ח) והרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה' ה'). שש עריות אסורות לבני נח האם ואשת אב כו'. וב"נ חייב על מפותת אביו. ואם לא אזלינן בתר רובא דלמא לאו אביו הוא דילפינן מזה בחולין (דף י"א) דאזלינן בתר רובא. ומש"כ בתשו' נו"ב שם ליישב דלחומרא אזלינן בתר רובא בדידהו להחמיר עליו. דלא עדיף ב"נ מישראל דנהרג עפ"י רוב א"כ גם ב"נ נהרג. רק דחיישינן בב"נ גם למיעוט לאיסור ע"ש. דבריו