ברית יעקב חלק א סג

או דלוקמי באבמ"ה מן הטמאה דלישראל ליכא איסור אבמ"ה. ומשום איסור דטמאה רחמנא שרי' מקרא דשרצים לכם שלכם יהי'. ולב"נ איכא איסור אבמ"ה כדאמרינן בחולין (דף ק"ב). (ומה שתירץ הכרו"פ בזה. אשתמיט לי' דברי התוס' בע"ז (דף ו') ד"ה מנין. ותוס' בחולין (דף ק"א) ד"ה איסור כולל עי"ש)

ולענ"ד נראה בישוב קושיות אלו. גם יתיישב מה שהקשו בתוס' ד"ה ואבמ"ה לב"נ. כיון דבאמ"ה של ב"נ מיירי כדאמרינן בע"ז (דף ו') מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן א"כ היכי דייק הא לכלבים שרי. דלרבי אבוהו כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה א"כ אבמ"ה שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר גם איסור הנאה במשמע. א"כ גם קרא דכתיב גבי ב"נ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. גם איסור הנאה במשמע. והא תניא ר"נ אומר מנין שלא יושיט אבמ"ה לב"נ הא לכלבים שרי משמע בין לכלבים של ישראל ובין לכלבים של ב"נ שרי ליתן. ואי אבמ"ה אסור בהנאה א"כ גם בב"נ אסור בהנאה א"כ אסור לישראל ליתן אבמ"ה אפי' לכלבים של ב"נ דמכשיל הב"נ דמהנהו שאוכלין הכלבים שלו, ואבמ"ה אסור לב"נ ג"כ בהנאה. א"כ עובר הישראל בלפני עור מה דב"נ נהנה שאוכלין הכלבים שלו. אע"ג דהב"נ לא עביד מידי מכל מקום כיון דגם לב"נ אסור אבמ"ה בהנאה אסור ליתן לכלבו. וישראל דנותן לכלנו עובר בלפ"ע. א"כ לא קשי' כלל מה שהקשו בתוס' דע"כ מדלכלבים שרי. א"כ אפי' הוי אבמ"ה דעכו"ם אפ"ה מוכח דקרא דב"נ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו לא הוי איסור הנאה במשמע. וכן קרא דישראל לא תאכל הנפש עם הבשר ג"כ לאו איסור הנאה במשמע דמשמע דלכלבים לעולם שרי בין אבמ"ה של ישראל או של עכו"ם. או משום קרא דב"נ לחודי תקשי על ר"א. וא"כ לא קשה כלל מה שהקשו. לוקמי במפרכסת או באבמ"ה של טמאה דאכתי תקשי כיון דלב"נ אסור כה"ג משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואסור אבמ"ה בזה. אכתי אמאי לכלבים שרי היינו דשרי ליתן אפי' לכלבים של ב"נ אבמ"ה הא עובר בלפ"ע שמכשיל הב"נ מה דנהנין הכלבים שלו. והא דמשני שאני אבמ'"ה דאתקש לדם דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש. דזה ניחא דאבמ"ה מותר בהנאה לישראל. אבל גבי ב"נ דליכא בדידהו היקשא לדם א"כ לא תאכלו דכתיב גבי ב"נ נימא דאסור בהנאה. א"כ אכתי קשה הא לכלבים של ב"נ שרי. ואי לא תאכלו איסור הנאה במשמע אבמ"יה של ב"נ אסור ליתן אפי' לכלבים דידהו משום לפ"ע דמכשיל הב"נ בזה. וע"כ דלא תאכלו לאו איסור הנאה במשמע. יש לומר דהאי סוגיא ס"ל דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דלא כראב"י בחולין (דף ל""ג). ע"כ כיון שאבמ"ה מותר לישראל בהנאה דאפקע מינה איסורא דהנאה א"כ גם הקרא דב"נ אפקינן מאיסור הנאה דלא תאכלו

וא"כ מהא דמפרכסת בלא"ה לא קשי' בזה רק למ"ד דלא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. דסוגיא אזיל הכא כברייתא דחולין (ל"ג). ואפי' דלוקמי בטמאה דליכא בזה משום מי איכא מידי כמ"ש התוס' בחולין (דף ל"ג) דמ"מ אסור לישראל משום איסור טמאה. אפ"ה מקשה שפיר מהא דלכלבים שרי אפי' באב'"ה דב"נ דשרי ליתן לכלבים של ב"נ. ע"כ מוכח דלא תאכלו דכתיב גבי ב"נ וכן לא תאכל הנפש עם הבשר דכתיב גבי ישראל לא הוי איסור הנאה דקאמר סתמא לא יושיט אבמ"ה לב"נ בין אבמ"ה של ישראל ובין אבמ"ה של ב"נ הא לכלבים שרי בין של ישראל ובין של בי"נ ואי אסור בהנאה א"כ עובר בצ"ע דמכשיל הב"נ כמ"ש

ונלע"ד לפמ"ש גם להרמב"ם בה' מלכים (פ"ט ה' יו'"ד) שכתב ב"נ חייב על. אבמ"ה ובשר מן החי בכל שהוא שלא נתנו השיעורין אלא לישראל בלבד. לא אמרינן דב"נ חייב על אבמ"ה שלא כדרך אכילתן כגון שאכלו כשהוא חם עד שנכוה גרונו. או שעירב בו דבר מר כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"א). לפמ"ש מוהרש"ל ורש"א בשבועות (דף כ"ג). לדבי שמעון דס"ל כל שהוא למכות אפשר אפי' שלא כד"ה אסור דמ"מ אף שלא כד"ה הוא מ"מ כ"ש הוי. מכל מקום ב"נ אינו חייב על אבמ"ה שלא כד"ה. משום דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. כמו באיסור הנאה דשרי אבמ"ה לישראל משום הקישא לדם. וגבי ב"נ דליכא הקישא אפ"ה גם לב"נ מותר בהנאה משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. דבשלמא הא דאסור לב"ג בכל שהוא ולישראל בכזית הוא משום דגם לישראל אסור חצי שיעור מן התורה. וכן באבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט בה ישראל שני סימנים דאסור לב"נ וכן אבמ"ה מן הטמאה דאסור לב"נ כמ"ש הרמב"ם (שם ה' י"ב י"ג) ליכא (ח"א) בזה משום מי איכא מידי לישראל שרי ולנכרי אסור. דאבר ובשר מן המפרכסת שאני משום דלאו בני שחיטה נינהו כמ"ש הלח"מ. ואבמ"ה מן הטמאה גם לישראל אסור משום טמאה וכן חצי שיעור דנכרי חייב דלישראל ג"כ אסור משום חצי שיעור דאורייתא כמ"ש התוס' בחולין (דף ל"ג). אבל שלא כד"ה והיתר הנאה גם לב"נ שרי. אע"ג דהרמב"ם פסק כרבי אבוהו (בכ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ו). משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. דכל צד שלישראל שרו גם לנכרי שרי]

ומה שהקשה על הצנ"ח שכתב דקרא דבן נכר לא יאכל בו קאי על הב"נ גופא. א"כ איך כתב הרמב"ם המאכיל כזית מן הפסח לב"נ עובר בל"ת לפני עור. דהא הרמב"ם ס"ל דב"נ חייב אפילו בכל שהוא משום דלא נתנה שיעורין לב"נ א"כ אפי' פחות מכזית אסור להאכיל לעכו"ם מן הפסח כמו דאסור להושיט אפילו כל שהוא לב"נ משום לפני עור. ולמה לי דכתב הרמב"ם המאכיל כזית מן הפסח לב"נ עובר בלא תעשה זה אינו ולא דקדק לשון הרמב"ם דכתב המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח ראשון או מפסח שני למומר לע"ג או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה. א"כ כלל הרמב"ם מומר לע"ג שהוא ישראל מומר ע"כ בעי כזית דוקא. ואח"כ מפרש הרמב"ם ובן נכר האמור בתורה זהו העובד אל נכר ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפי' גר תושב ושכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו. הכא לא כתב הרמב"ם כזית. כל זה כתבתי על פי דרכו של מעכ"ת שבנה יסוד על דברי הצל"ח

אמנם עיקר דברי הצל"ח אינו נראה כלל. דלדבריו הרמב"ם בה' מלכים דחשיב שם. כל המצות שנצטוה בני נח שבע מצות דידהו שנהרג ע"ז. ואיסור הרכבת אילן וכלאי בהמה וע"ג ששבת וע"ג שעסק בתורה דחייב מיתה ואינו נהרג, הי' לכתוב גם מה שנצטוה ב"נ שלא לאכול מן הפסח. ועוד הרא"ה בס' החינוך פ' בא אשר דרך בדרכי הרמב"ם ז"ל. כתב בהדיא במצות כל בן נכר לא יאכל בו. ותושב ושכיר לא יאכל בו. מצוה שלא להאכיל המומר והעכו"ם תושב ושכיר מן הפסח וכתב אין לוקין ע"ז משום שאין בו מעשה. [ולכאורה תמוה אמאי לא הוי הנתינה להן או מאכיל ותוחבו לפיו דבר שיש בו מעשה ואמאי לא לקי. וצ"ל דהרא"ה אזיל לשיטתי' כמ"ש כמה פעמים במצוה שמ"ד ושמ"ה דלאו דאפשר לעבור עליו בלי מעשה אע"ג שנעשה בו מעשה אין לוקין עליו ועי' במל"מ ה' מלוה ולוה. א"כ ה"נ דאם אינו נותן לו בידים לאכול רק מניח לוקח מן הפסח לאכול הוי לאו שאין בו מעשה א"כ אע"ג שנעשה בו מעשה אין לוקין ע"ז. אך קשה לי על הרא"ה דסותר משנתו שכתב גבי לא יראה לך חמץ דאינו לוקה אלא אם קנה חמץ או חומצו שעשה מעשה אבל אם הניח ולא ביערו אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה כדברי הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ. ולשיטתו אע"ג דקנה חמץ או חימצו שעשה בו מעשה נמי לא לקי מפני שאפשר לו לעבור בלי מעשה]. וכן נראה מדברי הרמב"ן בפ' בא. כל בן נכר לא יאכל בו. הביא המכילתא כל בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אחד לעו"ג ואחד לישראל מומר. וכתב הרמב"ן והכתוב לא הצריך אלא לישראל. א"כ מבואר בהדיא דאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו לא קאי על עכו"ם גופא. וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו ביבמות (דף ע"א). דקאמר חושב ושכיר לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. והקשה הרשב"א תיפוק לי' משום בן נכר לא יאכל בו י"ל דמומרות פוסלת בו טפי מעכו"ם גמור דאלו התם ישראל והתנכר גריע טפי מעכו"ם עכ"ל. (ועי' בתוס' פסחים (דף ק"כ) ד"ה כל בן נכר לא יאכל בו שכתב דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אע"ג דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו. וקשה דאי לא נמנה עליו בשעת שחיטה תיפוק לי' דנפקא ממכסת נפשות כדאיתא בפסחים (דף ס"א) וצ"ל דכוונתם כיון דבשעת שחיטה לא עשה תשובה הוי כשלא למנויו). ועוד כבר דחינו מש"כ הצל"ח לחלק מה דלא חשיב גבי שבע מצות משום דלא הוי מצות תמידית. א"כ ליתא לדברי הצל"ח כמ"ש

סימן כא

וראיתי להעיר כאן בעניני דב"נ שראיתי בתשו' פ"א (סי' ע"ד) שהביא קושיא שהקשה לו הגאון בעל שאג"א