ברית יעקב חלק א סא

עצמו. וע"כ דס"ל להתוס' דגם על הודאת עצמו חייב מיתה אך אכתי קשה דהא משכחת גר תושב דאין כאן עד שעבד ע"ז רק נשים. וב"נ אינו נהרג עפ"י אשה כדאמרינן בסנהדרין (דף כ''ז). ואי כיון דאשה אינו נאמן עליו שעבד ע"ז. למה בעי קבלה כלל שיקבל עתה שלא לעבוד ע"ז. יש לומר כמ"ש הרמב"ם (פ''ה מה' מלכים ה' י"א). דאם לא נזהר בשבע מצות מפני הקבלה אלא עשה אותן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב

אבל בס' החינוך להרא"ה ז"ל פ' אחרי (מצוה קצב) וכן בפ' יתרו מבואר להדיא דבב"נ מהני הודאת עצמן ואינן צריכין שני עדים וכתב כי כן הורה זקן ע"ש. ונראה דבירושלמי קידושין (פ"א ה' א') מפורש הדבר כן. אם בא ב"נ על ארוסת ישראל חייב על ארוסת עו"ג פטור. במה הוא מתחייב בדיניהם בדיני ישראל אי תימר בדיני ישראל בשני עדים ובכ"ג דיינים ובהתראה ובסקילה. ואי תימר בדינייהו בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף. רבי יהודא בן פזי מוסיף בחונקו מפני עצמה מאי טעם כי דם באדם. והפני משה מפרש מפני עצמה של מקרא זה שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ואינו נכון פי' דמפני עצמה. וגי' הק"ע מפי עצמו. דרבי יהודא בן פזי ס"ל דלא בעינן גבי ב"נ עד כלל רק הודאת עצמן סגי. ויליף מבאדם אפי' ע"י האדם עצמו דהוי הודאתו לחודי דמו ישפך. והוא ראי' לדברי החינוך

אך לפ"ז פליגי רבנן עלי' דרבי יהודא בן פזי וסברי דוקא ע"א. והפ"מ והק"ע מפרשי דרבי יהודא בן פזי פליג את"ק דס"ל דמיתת בן נח הוי בסייף והוא ס"ל דמיתתן בחנק, לא דקו רבנן בזה. ועוד לפירושם מאי מוסיף בחונקו כיון דהוא פליג את"ק א"כ לאו מוסיף הוא. ונעלם מהם דברי המדרש (בראשית פ' ל"ד). דקאמר רבי יהודא בר סימון אף החונקו. והתם לא קאמר מקודם ובסייף. אלא דפתח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר רבי חנינא כולהון כהלכות בני נח. בעד אחד בדיין אחד בלא עדים והתראה ע"י שליח ע"י עוברים שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך בלא עדים והתראה כו' רבי יהודא בן סימון אומר אף החונקו. ופי' רש"י דלאו דוקא אם הרג אדם ושפך דמו. אף אם חנק הב"נ את חברו ולא שפך דמו. ודריש שופך דם האדם באדם שנשאר דמו בקרבו. ע"כ נראה לי לפרש הירושלמי דחשיב הכא בדיניהן. וקאמר רבי יהודא בן פזי מוסיף החונקו ולא שפך דמו לחוץ רק חנק אותו חייב. ומפי עצמו לאו דברי רבי יהודא בן פזי הוא. אלא דקאי לכ"ע מפי עצמו ג"כ נהרג. וזה דאמרו במדרש בלא עדים היינו הודאת עצמו. דהא קאמר מתחילה בע"א והיכי קאמר בתר הכי בלא עדים וע"כ גם בהודאת עצמו. וע"ז קאמר מאי טעם כי דם האדם והוא דריש הכל מקראי דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כדאיתא במדרש. א"כ לכ"ע דב"נ נהרג בהודאת עצמו ומה שהורה זקן הוא בירושלמי כנלע"ד

עוד הקשה בהא דסנהדרין (דף נ"ח) אמר ריש לקיש עו"ג ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבתו. אמר רבינא לא נצרכא אפי' שני בשבת. (ופרש"י דמנוחה בעלמא קאסר להו ואפי' שלישי ורביעי בשבת). ופריך ולחשבי' גבי שבע מצות כי קחשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב. אמאי נטר הגמ' לפרוכי ונחשבי' גבי שבע מצות בתר דהביא מאי דאמר רבינא לא נצרכא אפי' שני בשבת. ולא פריך על ריש לקיש גופא שאמר עו"ג ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבתו. ונחשבי' גבי שבע מצות. וכתב ליישב זה עפ"י דברי הצל"ח שכתב דלאו בן נכר. על עכו"ם גופא אזהר רחמנא שלא לאכול בק"פ. והא דלא חשיב הגמ' גם שבע מצות הא דב"נ לא יאכל מק"פ. משום דלא חשיב רק דבר שנוהג בתמידות בכל שעה כמו עכו"ם וגזל. אבל שלא לאכול מקרבן פסח אינו נוהג בכל שעה רק בשעת הפסח ובזמן שהפסח נוהג בזמן שהבמ"ק קיים. א"כ יש לומר ג"כ הכא הא דלא פריך על ריש לקיש גופא ונחשבי' גבי שבע מצות כיון דס"ד דריש לקיש קאמר על יום השבת דוקא ולא על יום החול מאיזה יום מימי השבוע א"כ לא הוי מצוה תמידית שישנו בכל שעה ורק הזמן גרם. ע"כ לא דמי לשבע מצות דידהו שישנו בכל שעה: משא"כ בתר דמסיק דרבינא קאמר לא נצרכא אלא אפי' בשני בשבת וה"ה בכל ימי השבוע דמנוחה בעלמא אסר להו רחמנא וישנו בכל זמן. ע"כ דמי לאינך שבע מצות דידהו ע"כ פריך ולחשבי' גבי שבע מצות עכ"ד

לענ''ד מדברי הפוס' בסנהדרין (דף נ"ט) ד"ה והא פרי' ורבי'. תימא מנא לן שלא נאמרה לבני נח. ואי משום דלא חשיב גבי שבע מצות הא אמר לעיל קום ועשה לא קחשיב. ויש לומר דשב ואל תעשה נמי הוא. דמי שמצוה על פריה ורביה מצוה שלא להשחית זרע עכ"ל. נדחה דברי הצל"ח. דלדבריו אכתי תקשי מנין דפ"ו לא נאמרה לב"נ והא דלא חשיב בהדי שבע מצות לימא דלא חשיב רק מצות תמידות דנוהג לעולם ובכל שעה אבל פו"ר אם יש לו בן ובת אינו מצוה עוד בפרי' ורבים ע"כ לא חשיב. ולא דמי לאינך כמ"ש גבי לאו דבן נכר לא יאכל בו. ועוד לכאורה קשה הא דפריך הגמ' גבי עכו"ם ששבת ולחשבי' גבי שבע מצות. וכן פריך הגמ' בעו"ג שעוסק בתורה ולחשבי' גבי שבע מצות. לימא לחלק דלא חשיב רק שבע מצות דגם בני ישראל מוזהרין עליהן. קאמר דשבע מצות אלו ב"נ מוזהר עליו כישראל. אבל הני דגבי ישראל שרי ואיכא מצוה לשבות ולעסוק בתורה ולבני נח איסורא לא חשיב. ע"כ ב"נ דשבת אפי' בשני בשבת דישראל שרי ולב"נ אסור לא חשיב. ועכצ"ל דלא מסתברא להגמ' לומר זה משום דלישראל ליכא איסורא אלא גם מצוה ע"כ לא חשיב גבי ב"נ דהא בעינן לאשמועינן כל מה דב"נ מוזהר עליהן א"כ לחשבי' גם הנך. עו"ג ששבת ועו"ג שעסק בתורה. בשלמא הא דקאמר דקום ועשה לא קחשיב שפיר דהתנא לא חשיב רק איסורין ועבירות דב"נ מוזהר שלא לעשות ודינין נמי שב ואל תעשה שלא לעשות עול כמ"ש רש"י וחשיב שבע דברים שב"נ מוזהר שלא לעשות. אבל מה שב"נ מחוייב לעשות לא קחשיב. א"כ נדחה דברי הצל"ח דאטו כיון דהוא לא מצוה תמידית ואינו בכל שעה לא בעי למחשבי' גבי שבע מצות

ומה שהקשה אמאי לא פריך הגמ' על ריש לקיש גופא דאמר עו"ג ששבת חייב מיתה ולחשבי' גבי שבע מצות. לענ"ד נראה ליישב זה בהקדם דברי הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ט'). עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב מיתה. ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצוה לעצמן מדעתן. אלא או יהי' גר צדק ויקבל כל המצות. או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר מכין ועונשין ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה אבל אינו נהרג עכ"ל. והכ"מ לא הערה מקורו מהיכן יליף הרמב"ם דב"נ שחידש מצוה חייב מיתה משום שהוסיף על שבע מצות דאזהר רחמנא

לכן נראה דרמב"ם יליף זה מהא גופא דקשה לי' למה לא פריך הגמ' על ריש לקיש ולחשבי' גבי שבע מצות. ועל כרחך משום דמעיקרא הוי ס"ד דעו"ג ששבת היינו ביום השבת דהעו"ג שובת לשם מצוה וחובה אבל למנוחה בעלמא לא אסר לי' רחמנא. א"כ לא קשי' ולחשבי' גבי שבע מצות. דיש לומר זהו טעמא דאסור לב"נ לשבות ביום השבת לשם מצוה וחובה משום דשבע מצות אזהרי' רחמנא והוא בל תוסיף דרק ז' מצות ולא יותר. א"כ לא שייך למפריך ולחשבי' גבי שבע מצות דהא באמת תני רק שבע מצות. דהני ב"נ מצוין. ואם הוסיף עוד מצוה חייב ולא ישבתו דקאמר רחמנא אשבת אזהר לב"נ דלא יוסיף על ז' מצות ותלא בשבת ה"ה בשארי מצות לא יוסיף על שבע מצות. וחייב מיתה אם הוסיף. אבל לרבינא דקאמר אפי' שני בשבת דא"כ מנוחה בעלמא אסר להו רחמנא א"כ הוי איסור בפני עצמו שלא יבטלו ממלאכה אפי' ביום שאינו בו מצות שביתה. א"כ פריך הגמ' ולחשבי' גבי שבע מצות. א"כ מוכח מהכא דאם הוסיף ב"נ מצוה חייב מיתה. והא דכתב הרמב"ם (בה' יו"ד) ב"נ שרצה לעשות מצוה משארי מצות התורה כדי קבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתה. ע"כ לא מיירי דמכוין לשם מצוה דא"כ הוי בבל תוסיף כמ"ש הרמב"ם דלא יוסיף. אלא דיודע שאינו נצטוה ואינו עושה מצות התורה רק כדי לקבל שכר אין מונעין אותו

ומש''כ לתמוה על הרמב"ם שהשמיט האי דינ' דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה לב"נ משום לפני עור לא