ברית יעקב חלק א ס

כהמל"מ כיון דלקי מלקות תורה תו ליכא מכות מרדות

ואינו ראי' כלל אע"ג דמצינו בגמ' כתובות (דף מ"ו) וביבמות (דף נ"ב) לוקה על מכות מרדות. אבל למיתני מלקות תורה עם מלקות דרבנן וליתני מנינא דמלקות לוקה חמש או לוקה שש לא משתמיט תנא למחשב דרבנן עם דאורייתא דלא כיילינן דרבנן עם דאורייתא למחשב מנינא דלוקה חמש או שתים ושלש. וכה"ג קאמר בירושלמי ברכות (פ"ז) אשכחן תני ארבעה. אי תימר זו הזן את הכל קשי'. אי תימר זו הטוב ומטיב לית את יכול שניא היא הטוב ומטיב ביבנה תקנוהו. שלא חשיב דרבנן עם דאורייתא. א"כ לדברי הרמב"ם דגם על עבירה שעבר מכין אותו עד שיקבל או שת"נ אע"ג דאיכא מלקות תורה ודאי מכין אותו גם מכות מרדות דרבנן עד שיקבל או עד שת"נ. אבל לדעת התוס' דמכות מרדות היא במספר באומד על עבירה שעבר י"ל כמ"ש התוס' במכות (דף י"ג) כיון דמלקין של תורה תו לא לקי מכות מרדות. ועי' מה שכתב הכ"מ (פי"א ה' ט"ו) ליישב דברי הרמב"ם (מה' ט') ועי' בלח"מ שם. ולפמ"ש דהרמב"ם ס"ל אע"ג דלקי משום איסור תורה מ"מ איכא נמי מכות מרדות משום עבירה דרבנן. והכא הוי נמי המ"מ מפני לאו דמכשף ע"ש

ומש"כ להביא סמך לדברי הצל"ח אשר מפרש דברי הרמב"ם המאכיל כזית לנכרי ולמומר הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות הוא דבן נח מצוה עליו שלא לאכול מן הקרבן פסח. וישראל המאכילו עובר משום לפני עור. מהא ההוא ארמאי (בפסחים דף ג') דהוי סליק ואכל פסחים בירושלים. אמר לי' רבי יהודא בן בתירא מי קא ספו לך מן אלי' כו' בדקוהו בתרי' ואשכחוהו דארמאי הוא וקטלוהו. דאמאי קטלוהו הא ליכא רק איסורא מה שהאכילו אותו ועבר בלאו בשוגג. אבל העכו"ם לא הי' חייב מיתה. ולפמ"ש בצל"ח דב"נ בעצמו מוזהר בהא שלא לאכול וגבי ב"נ אזהרתן זו מיתתן והישראל אינו עובר מה שהאכיל רק משום לפני עור. אתי שפיר מה דקטלוהו דאזהרתן זו מיתתן. זה אינו אפי' לדברי הצל"ח דב"נ בעצמו מוזהר שלא לאכול מן הקרבן פסח. מכל מקום לא אמרינן בזה אזהרתן זו מיתתן. לפמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ו') מפי הקבלה שב"נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן. וכן עו"ג שהכה את ישראל אפי' חבל בו כל שהוא אעפ"י שהוא חייב מיתה אינו נהרג. (ובה' ט') עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה (אעפ"י למ"ד מורשה מגזל גזלי' ולמ"ד מאורסה דינו כנערה המאורסה הוי בכלל שבע מצות דידהו כדאמרינן בסנהדרין (דף נ'). וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול הוא חייב מיתה אבל אינו נהרג. וע"ש בכ"מ כיון דלא חשיב בשבע מצות דידהו אינן נהרגין על זה ע"ש. א"כ בן נכר שלא יאכל הפסח אע"ג דנימא דהוא מוזהר עלי' אפילו דחייב מיתה אינו נהרג על זה רק בשבע מצות דידהו נהרגין אבל אינך אע"ג דחייב מיתה לשמים אבל אינן נהרגין ע"ז. והש"ס דפריך גבי עכו"ם ששבת ולחשבי גבי שבע מצות היינו לענין איסורא. וע"ז משני כי חשיב בשב ואל תעשה בקום ועשה לא חשיב כמ"ש הכ"מ

ולכאורה יש לומר הא דקטלוהו לההוא ארמאי לפמ"ש הרמב"ם (פי"ב מה' איסורי ביאה ה' יו"ד) ישראל שבא על העכו"ם בין קטנה בת ג' שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה ובין אשת איש. ואפי' הי' קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על העכו"ם בזדון הרי זה נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ע"כ. והרמב"ם (שם ה"א ב') ישראל שבעל עכו"ם משארי האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה כו'. ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על עכו"ם דרך זנות מכין אותו מכות מרדות מדברי סופרים גזרה שמא יבוא להתחתן כו'. א"כ ה"ג כיון דבא תקלה על ידו שעברו בלאו שלא יאכיל לבן נכר שאסור ישראל להאכיל מק"פ לעכו"ם. ועוד הא עכו"ם מטמא במגע ובמשא כזב כדאיתא בנדה (דף ל"ד) וטימא הק"פ מדרבנן שהוא כזב לכל דבריו. א"כ אכלו קדשים בטומאת דרבנן ובא תקלה על ידו קטלוהו שהכשיל אותן וכמ"ש הרמב"ם אך יש לדחות דשאני הא הבא על עכו"ם בזדון דהיא נהרגת משום דהוי תקלה וקלון. ואע"ג דהישראל הי' קטן בן ע' שנים ויום אחד דליכא תקלה אלא דמכות מרדות. מ"מ במזיד הוא ואיכא תקלה אלא דרחמנא חס עלי' כדמשני הגמ' בסנהדרין (דף נ"ה). אבל הכא דישראל לא עשו מה שהאכיל לעכו"ם רק בשוגג וגם מה שאכלו הפסח שטימא בטומאה דרבנן הוי בשוגג ליכא תקלה. א"כ אינו נהרג עכו"ם בזה

גם אפשר לומר הא דקטלוהו להארמאי כיון דהעכו"ם הטעה אותן דסברוהו דישראל הוא: א"כ מעיקרא מה שמינוהו על הקרבן פסח בטעות הי'. ובטעות מכרוהו לו חלק בק"פ וכיון דהוי מכירה בטעות הוי כגזל שאכל העכו"ם את הפסח בלא רשות בעלים ועכו"ם נהרג על הגזל. אך צ"ע לי בזה אם עכו"ם הטעה חברו עכו"ם או ישראל וקנה ממנו במה שהטעה אותו או קיבל מתנה בטעות כיון דמכירה ומתנה בטעות חוזר דהוי קנין בטעות א"כ הוי כגזל בידו דעכו"ם נהרג בזה. או אפשר כיון דלא כערי' לישראל. דמרצונו מכר ונתן לו. רק הטעה אותו לא הוי כגזל ואינו נהרג ע"ז. ואפשר דתליא בשני תי' התוס' בב"מ (דף ע') בד"ה תשוך לא סגי בלא"ה, לחד תירוצא דהתוס' ב"נ מוזהרין על הריבית ואונאה זע"ז כמו שמוזהרין על הגזל. א"כ ה"ה בעכו"ם שהטעה עכו"ם חברו במקח או קיבל מתנה בטעות דלא שמי' מתנה ומכירה הוי כגזל ואונאה שב"נ מוזהרין עלי' ונהרגין ע"ז. ולחד תירוצא דהתוס' דב"נ אינן מוזהרין על הריבית ואונאה כיון שבדעתי' יהיב. ה"נ בעכו"ם שהטעה במקח כמו בנמצא מום במקח. או שחמתית ונמצאת לבנה ויפות ונמצאו רעות דהוי מקח טעות. או דהוי מתנה בטעות לא הוי כגזל רק דמי לאונאה דאינו נהרג ע"ז. אך אפשר לומר דהא עכו"ם הכובש שכר שכיר נמי בהתירא אתי לידי' ולא גזל בע"כ אפ"ה עכו"ם מוזהר על זה דהוי בכלל גזלן ונהרג ע"ז כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' מלכים ה' י"ז). א"כ יש לומר דהא דאינן מוזהרין על האונאה היינו היכי דאינה אותו רק בשווי המקח אבל היכי דהוי האונאה והטעה אותו בגוף המכירה דהוי מכירה בטעות או מתנה בטעות י"ל דהוי בכלל גזל. ועי' בתשו' רש"ל והביאו הש"ך סי' רכ"ז ס"ק י"ד]

סימן כ

ומש"כ להסתפק הא דקיי"ל דב"נ נהרג עפ"י ע"א ועפ"י קרוב. אם הודאת עצמו מהני. דהא דהודאת עצמו לא מהני משום דאדם קרוב אצל עצמו. וכיון דב"נ נהרג על פי קרוב הודאת עצמו שעבר על דת מהני ונהרג ע"ז. או דלמא הא דהודאת עצמו לא מהני דאין אדם משים עצמו רשע משום דממ"נ אי מהימנינן לי' דאמת הי' הוא רשע ופסול לעדות או דלא מהמנינן לי' כלל וא"כ הודאת עצמו גם בב"נ לא מהני דרשע פסול לעדות גם בב"נ. ולא מצא גילוי לדין זה אלא מלשון רש"י ד"ה מי קא ספו לך מאלי' וביד רבי יהודא בן בתירא לא הי' לו כח להורגו. משמע דאם הי' שבט המושל בידו הי' הורגו אע"ג דהוי רק הודאת עצמו כי לא הי' עד בדבר כלל. רק הודאת עצמו דפיו ענה בו. וב"נ נהרג עפ"י ע"א דוקא. וע"כ כיון דב"נ נהרג עפ"י קרוב גם הודאת עצמו מהני עכ"ד. הנה ברש"י לא כתוב כלשון זה שכתב מעכ"ת רק לא הי' ביד רבי יהודא בן בתירא להורגו. יש לומר לאו דלא הי' בידו שבט המושל בידו. רק דהוי רק הודאת עצמו ע"כ לא הי' יכול להורגו. ע"כ נסיב לי' עצה שידעו אנשי ירושלים בזה ויהרגוהו. גם לפמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין (פי"ח ה' ו') שאין ממיתין בב"ד ואין מלקין את האדם בהודאת פיו. שמא נטרפה דעתו בדבר זה ושמא הוא מן העמלין מרי נפש המחכים למות. שתוקעין חרבות בבטנם ומשליכים עצמן מן הגגות. ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר גזרת מלך הוא. א"כ גם בב"נ שייך ג"כ טעם זה דלא מהני הודאת עצמן

ונראה דיש להוכיח מדברי התוס' בע"ז (דף ס"ד) ד"ה איזהו גר תושב שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבור עכו"ם. וא"ת הלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה דאזהרתן זו מיתתן בלא עדים והתראה. ויש לומר כל זמן שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה עכ"ל. וכ"כ בהג"א שם. דמאי קשי' להו דהא ב"נ נהרג בע"א וכאן לא הי' עד כלל. ואי מנא ידעינן מעיקרא דעבד ע"ז מקודם. הוא על פי הודאת