ברית יעקב חלק א נט

או שנסדק הבשר כו' בכל אלו מורין לאיסור. ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכות מרדות. והיא אבעי' דלא אפשטא בחולין (דף ע"ז). ובפ' יו"ד מה' מ"א (ה' ה'). תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החיטים בקרקע ואח"כ קרב העומר הבא ועדיין החיטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כו' לפיכך אם לקח מהן ואכל אינו לוקה ומכין אותו מכות מרדות והיא אבעי' דלא אפשיטא בב"מ (דף נ"ז) ומנחות (דף סט). וכ"כ הרמב"ם (בפ"ג ה' י"ח) כל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות וע"כ מיירי בספיקא דדינא דלא שייך לומר אוקי אחזקת איסור דמשום חזקה לא ישתנה הדין ועי' בפמ"ג ביו"ד (סי' י"ח). וכ"כ הרמב"ם (פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ג). המקדיש יין פסול או סולת פסולה או שמן ועצים פסולין למזבח הרי זה הדבר ספק אי דומה לבהמת בע"מ ולוקה או אינו כבעל מום. לפיכך אינו לוקה ומכין אותו מכות מרדות והיא בעיא דלא אפשטא במנחות (דף ס"ז). והא שכתב הרמב"ם (בפ"ט מה' כלאים ה' ח') אסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים. כגון עז עם שיבוטא אסור. ולא כתב דלוקין מכות מרדות כמ"ש מקודם משמע דבזה אין לוקין מכות מרדות. הוא משום דרמב"ם ס"ל דוקא מין אחד טמא ומין אחד טהור הוי איסור כלאים דאורייתא. אבל שני מינין טהורין הוי רק איסור דרבנן. ושיבוטא הוי דג טהור כמו דאמרינן בשבת (דף קי"ט) רבא מלח שיבוטא. וכן בחולין (דף ק"ע) שרי לן מוחא דשיבוטא. ע"כ בספק דרבנן לא מנגדינן לי' דהגמ' לא בעי רק לענין איסורא. אבל בספק תורה שפיר מכין אותו מכות מרדות. והא דלא אמרינן במנהיג עז ושיבוטא דהוי ספק דרבנן דהוי לקולא א"כ לא יהא אסור להנהיג ואמאי כתב הרמב"ם דאסור להנהיג ולעשות מלאכה בהן משום דלכתחילה אין עושין ספק דרבנן בידים כמ"ש במ"א

גם מש"כ להסתפק היכי דעבר על מעשה אחד שיש בו עבירות חלוקות למכות מרדות אי מלקינן מ"מ אכל חדא וחדא או דסגי בפ"א. הנה מדברי הב"י באו"ת (סי' תקכ"ד) שהביא בשם הגאון. מי שרכב ביו"ט כדי להוציא ממון. אעפ"י שיצא חוץ לתחום. כיון דקיי"ל דתחומין דרבנן ורכיבה אינו אסור אלא משום מחתך זמורה. אין ראוי לפוסלו לשם עדות רק מלקינן או מנדין לי' עי"ש. משמע דרק פ"א מכין אותו מכות מרדות אע"ג דאיכא עבירות חלוקות איסור רכיבה ואיסור חוץ לתחום ואיסור מוקצה מהטלטול מעות אפ"ה לא מנגדינן לי' אלא פ"א. ונראה דזה תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והתוס' והר"מ הלוי. הרמב"ם (בפ' ו' מה' חו"מ ה' ו') כתב האוכל מו בער"פ מכין אותו עד שתצא נפשו. והוא כמ"ש הר"ן סוף מכות בשם רב נוטראי גאון דמלקות מן התורה ארבעים חסר אחת. ומכות מרדות אינה כך אלא חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו. וכיצד חובטו אותו מכהו באפסר בלא מנין וחשבון לפי שודא דדייני עי"ש. וכ"כ הר"ן בפ"ד דכתובות (דף מ"ו) בפרק נערה בשם הערוך. והביא ג"כ דברי הרמב"ם מה' חו"מ מי שאכל מצה בע"פ מכין אותו עד שתצא נפשו. ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. אבל הר"מ הלוי כתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות תורה ונראין דבריו. ומיהו ודאי מכות מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים. אבל כל שאינו אלא כדי לענשו על מה שעשה שאין הדברים נמשכין מכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה עי"ש. וכ"כ התוס' בנזיר (דף כ') אם אינו סופגים את הארבעים תספוג מכות מרדות. מכות מרדות בלי מנין אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו. ומספקא לרבי דהכא דלוקה על שעבר דשמא דווקא ארבעים ותו לא דדוקא כשאין רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלא מספר. אבל הכא שכבר עברה למה חלקי יותר מדאורייתא עכ"ל. וכן בירושלמי דנזיר (פ"ד ה' ג') מלקות תורה ארבעים חסר אחת. אומדין אותו כו' מ"מ חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. א"כ על עבירה שאינה נמשכת והוא כבר עבר ובא אלא לענשו להרמב"ם הוא ג"כ בלי ענין או שיקבל עליו או עד שתצא נפשו. ולהרמ"ה ותוס' בעבירה שכבר עבר סגי אף בפחות מארבעים אבל לא יותר ממלקות תורה

(ח"א

) ולכאורה מדברי התוספתא (פ"ג דמכות) משמע כדברי הרמב"ם אפי' עבירה דרבנן שכבר עבר רק לענשו מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. דתני נכנס לבית הפרס או לארץ העמים או שיצא לחוץ לארץ לוקה מכות מרדות. מלקות תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש לו ללקות ואם לאו אינו לוקה מכות מרדות אינו כן אלא עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו. א"כ אפי' עבירה דרבנן שכבר עברה מכין עד שיקבל עליו או עד שת"נ. אך יש לומר מלקות תורה כו' לא קאי אדלעיל והוא ענין בפני עצמו וקאי בעבירה נמשכת ולוקין אותו עד שיקבל או עד שת"נ אבל בעבירה שכבר עבר מלקין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל מד"ת או לפחות לא יותר מדאורייתא]

וא"כ להרמב"ם אף על עבירה דרבנן שכבר עבר ובאין לענשו מכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ. א"כ אפי' בפעולות חלוקות ועבירות חלוקות אם באין להלקותו על מה שעבר כבר סגי בפ"א שמכין אותו עד שיקבל כ"א מן האיסורין דרבנן או עד שת"נ. ולהתוס' ורמ"ה והר"ן דמכות מרדות על מה שעבר המה במנין ולא יותר מדאורייתא. א"כ אם עבר כמה עבירות דרבנן מכין אותו אכל חדא וחדא כפי העבירות חלוקות כמו בעבירות דאורייתא. ובזה נדחה מש"כ להביא ראי' מתוס' בכורות (דף נ"ד) ד"ה ושני מינין דכתבו דפירות האילן הוי רק דרבנן. והא דאמרינן במכות (דף י"ט) כהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' לוקה אחת היינו מכות מרדות. והא התם קאמר וזר האוכלה לוקה שתים. א"כ מוכח דלקי אכל חדא וחדא. דהתוס' לטעמי' דעל עברה שעבר מכות מרדות לא הוי יותר משל תורה. א"כ מלקינן אכל חדא וחדא עבירה דרבנן אבל להרמב"ם ודעמי' דגם על עבירה שכבר עבר ג"כ מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל סגי בפ"א עד שיקבל. ולהרמב"ם הא דמכות בתאנה של טבל הוי תרומה דאורייתא דלהרמב"ם פירות האילן מדאורייתא כמ"ש (בה' תרומות פ"א) ע"ש

גם מש"כ להוכיח מהאי דמכות כדברי המשנה למלך (פי"ז מה' איסורי ביאה ה' ז') שכתב אע"ג דכל איסורי דרבנן מכין אותו מכות מרדות מכל מקום אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כיון שלוקה ארבעים על עבירה של תורה אין מכין אותו מכת מרדות דרבנן. ומוכח מדברי התוס' במכות (דף י"ג) גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת. דכתבו שם דהא דתני ברישא ואלו הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היינו מכות מרדות. דחלוצה הוי רק מדרבנן אסורה לכהן. ובהא שהיא גרושה וגם חלוצה כיון דלקי מלקות דאורייתא משום גרושה לא לקי מכות מרדות דרבנן, והפמ"ג דחה זה. דשאני התם דחלוצה נפקא מחד קרא דגרושה מואשה גרושה. עשאו כשל תורה דהוי לאו שבכללות דלא לקי תרתי. אבל בשארי עבירות חלוקות יש לומר אע"ג שלוקה מלקות תורה לוקה ג"כ מכות מרדות דרבנן. דא"כ מאי פריך הכא במכות למ"ד דמע"ש אינו חייב עד שראה פני החומה. מהא דתני כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומה בעוקצה מע"ר בצפונה ומע"ש לדרומה והיא מע"ש בירושלים כו' לוקה אחת וזר שאכלה לוקה שתים כו' טעמא דאיתא בירושלים הא בגבולין לוקה שלש אע"ג דלא ראה פני החומה. הא לתוס' שכתבו אלו הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט קאי אמכות מרדות על חלוצה וקרי אלו הן הלוקין. והרמב"ם (בה' מעשר שני פ"ה ה"ו) כתב דגם קודם שראה פני החומה אם אכל מכין אותו מכות מרדות וכמ"ש התוס' דעשה וצרת הכסף מיהא איכא. א"כ נימא הא דתני לוקה שלש שתים דאורייתא משום תרומה וטבל הטבול לתרומת מעשר. וחדא על מעשר שני קודם שראה פני החומה מכות מרדות דבזה גם ר"א ס"ל דחייב מכות מרדות. וע"כ כמ"ש המל"מ דהיכי דלקי מלקות תורה תו לא מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ע"כ פריך שפיר מדגבולין לוקה שלש ע"כ דחייב אף קודם שראה פני החומה עכ"ד

והנה יכול להביא ראי' ג"כ מפסחים (דף מ"ז) דפריך מהא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט לוקה חמש ואם איתא על הבערה לא לחייב דהא הואיל וחזי לצרכו. דהא לרבה דאמר הואיל מ"מ מודה דאיסורא דרבנן מיהא איכא ומכין אותו מכות מרדות א"כ נימא הא דתני חמש משום הבערה היינו מכות מרדות. וכן הא דקאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופריך ומוקצה דאורייתא לימא דלוקה אמוקצה מכות מרדות וע"כ