ברית יעקב חלק א נז

דמשתמש בבע"ח גם בשבת. א"כ י"ל דעל כן לא פריך הלא משתמש בבע"ח דאסור מדרבנן. וכן למסקנא דקאמר גבי מחמר כלאחר יד היינו דבעי מיניה דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו במקום מצוה מאי. אע"ג דמשתמש בבע"ח הוי שבות דעצמו דאסר במתניתין הרכבתו, דלבני בתירא והילל דסברי כבן סימא דחגיגת י"ד דוחה שבת ובעי סמיכה לא גזרו במקדש שבות דמשתמש בבע"ח גם בשבת. ומתניתין דאסר הרכבתו. ס"ל כרבנן דב"ת דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ולאו חיבה היא וא''ש

וקשה לי הא דפריך הא הוי מחמר ומשני מחמר כלאחר יד דאכתי הוי איסור דאורייתא משום שביתת בהמתו, ורש"י פירש לעיל ד"ה מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחי' בכי האי מלאכה. תמוה לי טובא דהא כללא כל מידי דלא מנטרי' בי'. או דהוי נטירותא יתירא. ואפי' מידי דהוי לנוי. קי"ל דהוי משאוי ואסור. ורש"י ס"ל לנוי הרגיל בחול שרי. ומי שאינו רגיל בחול דלאו אורחי' בהכי הוי משאוי ואסור ולתוס' ור"ן בשם אחרים אפי' בנוי הרגיל בחול נמי אסור עי"ש. כדאיתא בשבת (דף נ"ב) א"כ חזינן אפי' בנוי שאינו רגיל דלאו אורחא בהכי אסור. והיכי קאמר רש"י דאין זה משאוי. משום דלאו אורחי' בהאי מלאכה. לא הוי משום שביתת בהמתו. דכ"ש דהוי טפי משאוי כיון דלאו אורחי' ולאו נטירותי' היא. וליכא למימר כמ"ש רש"י גבי מחמר כלאחר יד שאין דרך טלה לשאת משאוי. זה שייך גבי מחמר. אבל לענין שביתת בהמתו כיון שאין דרך טלה לשאת משאוי כ"ש דאיכא משום שביתת בהמתו דאין זה נייח כיון דאין דרכו בכך. וצ"ע

אך לדעת הרשב"א הובא במג"א (סי' רמ"ו ס"ק י"ב) כשטוענת בחצר משא בשבת ליכא משום שביתת בהמתו. אלא כשמחמר אחריו איכא משום מחמר. והמג"א (בסי' ש"ה ס"ק ו') אפי' בכרמלית ליכא משום שביתת בהמתו. דכל מה שבחברו פטור אבל אסור. בבהמתו מותר לכתחילה כדאיתא בשבת (קמ"ד). רק ברשות הרבים אמרו דהוי משוי. א"ש משום דירושלים כרמלית הוי ע"כ ליכא משום שביתת בהמתו רק משום מחמר. אבל לדעת הר"ן בפ"ק דע"ז שהשיג על הרשב"א מטעם זה דבכרמלית וחצר דאיהו גופי' לא מחייב א"כ בבהמתו מותר לכתחילה כמ"ש המ"א בשמו ע"ש. גם לפמ"ש התוס' הכא ד"ה תוחב לו בצמרו דמיירי לאחר שנפרצו פרצות בירושלים דהוי ירושלים כר"ה א"כ קשה דתיפוק לי' משום שביתת בהמתו

נראה לי בזה לפמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז והביאו המג"א (בסי' רס"ו ס"ק ז') דאיסור מחמר שייך אפי' בבהמה שאינו שלו ושביתת בהמתו הוא דוקא בבהמה שלו. א"כ אפשר לומר דמיירי דהפקירו הבהמה בשבת או מערב שבת וגילו דעתם שלא יקנה להם בע"כ דאינו רוצה לזכות בו. דאפי' חצרו וידו של אדם שקונה שלא מדעתו אם מתנה שלא יזכה חצרו וידו אינה קונה בע"כ ואח"כ היו זוכים בהם בעזרה והיו מקדישין שם כדאמרין בשמעתין]

סימן יט תשובה לרב אחד מקראקא

קונטרסו מעולפת ספירים הגיעני אף כי לא ידעתיו ראיתי כי חציו שנונים. וילמד ידו קשת מלחמה. ללחום מלחמתה של תורה. ודרוש דרש ממני לברר את ספיקותו. ולהשיבהו במרחב כיד ד' הטובה. למען אהבת חכמי תורה ודורשיה. אצלתי לי מועד לשום עיני על כל דבריו. מהחל ועד כלה. ולהשיבו מה שנראה לענ"ד בזה

דבר שנסתפק מכ"ת לפמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה' ד'). הנשאל באוב וידעוני. דהוא באזהרה ומכין אותו מכות מרדות כו' וכן האוחז עינים שלא עשה מעשה לוקה מכות מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לאו לא ימצא. ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחי'. אם כמו שאין לוקין על הני לאוין שאין בו מעשה או שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. מ"מ מכות מרדות לוקין. אי לוקין מכות מרדות על לאו שבכללות. והאריך להוכיח זה עפ"י דברי הגאון הצל"ח שמפרש דברי הרמב"ם (פ"ט מה' קרבן פסח ה' ז'). המאכיל כזית מן הפסח למומר לע"ג או לגר תושב ושכיר. הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין מכות מרדות. ובן נכר האמור בתורה זה עובד אל נכר ואין מאכילין אותו לעכו"ם. דנדחק הכסף משנה בטעמא דמלתא אמאי אינו לוקה מן התורה. דמשמע לרבינו דלאו לדידהו אזהר רחמנא. דעכו"ם לא חיישי למאי דמזהר קרא. אלא לישראל אזהר שלא יאכיל מן הפסח לעכו"ם ולמומר לע"ג ולגר תושב. וקרי בי' לא יאכיל. מכל מקום כיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום ע"כ אין לוקין עליו. לכן מפרש בצל"ח דהרמב"ם ס"ל דאזהרה בן נכר לא יאכל בו. את הב"נ גופא אזהר רחמנא שלא יאכל מן הקרבן פסח. שהרי לא נאמר לא יאכיל שאז הישראל מוזהר שלא ליתן לב"נ לאכול בו. אבל כתיב בן נכר לא יאכל בו. א"כ הב"נ מוזהר שלא לאכול בו. והרמב"ם דנקט המאכיל למומר לע"ג או לעכו"ם וגר תושב הרי זה עובר בלאו ואין לוקין. היינו משום לאו דלפני עור כמו דאסור להושיט אבמ"ה לב"נ. דעל לאו דלפני עור דהוי לאו שבכללות אין לוקין. ואפ"ה כתב הרמב"ם דמכין אותו מכות מרדות עכ"ד. תמה אני עליו דמאי מקום לספק זה דמלתא דפשיטא היא דגם בלאו שבכללות מכין אותו מרדות. ומבואר בהדיא ברמב"ם (פי"ח מה' סנהדרין ה' ה') מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב"ד ולא קבלו התראה מכין אותן מכות מרדות הואיל וחטאו מכל מקום ואפילו על איסור של דברי סופרים מכין אותו מכות מרדות. א"כ מי גרע לאו שבכללות דהוי לאו דאורייתא מכל איסור מדברי סופרים שלוקין עליהן מכות מרדות. ועוד מבואר להדיא בכסף משנה (פ"ג מה' עכו"ם ה' ט') דכתב ליישב מה שהקשה הראב"ד הא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) המגפף והמנשק והמכבד דאינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות ובתוספתא תניא קא חשיב אלו הן הלוקין המגפף והמגרד אלמא דלקי. וכתב הכ"מ דלוקין דתני בתוספתא היינו מכות מרדות. ועוד מבואר מדברי הה"מ (בפ"א מה' איסורי ביאה ה' כ"ג). דישראל שבא על אשתו שזנתה אינו לוקה אע"ג דלחכמים דרבי יוסי בן כיפר (ביבמות דף י"א) לא ישוב בעלה הראשון לשוב לקחתה אתרי אשר הוטמאה קאי על סוטה שנבעלה מ"מ כיון דעיקר הלאו למניעת מחזיר גרושתו ומניעת אשתו שזנתה לבוא עלי' הוי רק משום דכולל גם את זה א"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. וברמב"ם (בפי"א מה' גירושין ה' י"ד) כתב בכלל לאו זה כל אשה שזנתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה. וע"כ כתב הכסף משנה ולח"מ שם דלוקה דקאמר הרמב"ם הוא מכות מרדות עי"ש. ועוד מהא דכתב הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פי"ג ה' כ"ט ולמד). אסרו חכמים לאכול מאכלים ומשקין שנפשו של אדם קיהה בהן כגון שנתערבו בהן קיא כו' ואסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת בהן אסרו לאכול בידים מסואבות כו' שכל דברים אלו הוי בכלל אל תשקצו נפשותיכם והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכות מרדות והביאו הטור ביו"ד (סי' קי"ו), והט"ז (ס"ק ו') כתב הא דאין לוקין מן התורה משום דהוי לאו שבכללות ע"כ חייב רק מכות מרדות. [ועי' בפר"ח ובמג"א (סי' צ"ב ס"ק ב' וסי' ק"ג ס"ק ד') בשם תה"ד כתבו דהוי רק איסור דרבנן. ובריב"ש (סי' מ"ג ס"ק ב') חלק עליהם ע"ש]. והא דכתב הרמב"ם אסרו חכמים אע"ג דהוי איסור דאורייתא מפני שאינו מפורש בקרא קרי הרמב"ם דברי חכמים כמ"ש הרמב"ם ה' רוצח (בפי"א ה' ה') הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנות נפשות והעובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי אני איני מקפיד בכך מכין אותו מכות מרדות והוא דאורייתא. כמ"ש הרמב"ם לפני זה כל מכשול שיש בהן סכנות נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר וקאמר דאסרו חכמים. ועי' ב"י בחו"מ (סוף סי' א') והוא לאו שבכללות דקאי גם על אונאות ממון. ועי' בסמ"ע סי' ת"כ (ס"ק ס"ט). גם הרמב"ם (ה' מלכים פ"ו ה' ט') כתב ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים או קורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מלקות מרדות מדבריהם עכ"ל והוא משום דהוי לאו שבכללות

ובזה נדחו נמי דבריו. מה שפקפק על הפמ"ג שהביא שכתב במבטל מצ"ע שהוא בשב ואל תעשה דמכין אותו מכות מרדות מהא דכתב הרמב"ם (פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג).