ברית יעקב חלק א נה

הספק. הוא כריש לקיש דס"ל בשני ימים טובים של גליות אין מקבלין התראה על הספק. אע"ג דאח"כ אגלאי מלתא למפרע אפ"ה כיון דבשעת התראה הוי ספק לא הוי שמה התראה. והתוס' כתבו הכא לרב דיש לומר דסבר כרבי יוחנן ביבמות (דף ל"ה) דס"ל דאמרינן אגלאי מלתא למפרע כמ"ש לעיל. ובזה א"ש הא דלא הביא הרמב"ם הך דינא דקאמר בירושלמי דסריס אינו נעשה בן סורר ומורה משום דהרמב"ם ס"ל היכי דאגלאי מלתא למפרע שפיר אמרינן התראת ספק הוי התראה

וכן מוכח מהא דב"ב (דף קכ"ו) טומטום שנקרע ונמצא זכר רב נחמן בר יצחק אמר אינו נידון בבן סורר ומורה. דאמר קרא כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהי' בן משעת הוי'. ופרש"י הוי' לידה. והרמב"ם (פ"ז מה' ממרים ה' י"ב) כתב טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהי' לאיש בן סורר ומורה עד שיהי' בן משעת התראה. דהויה קרא לה משעת שהתרו בו שנעשה בן סורר ומורה. ועי' שם בלח"מ. דקשה לפי' למה לי קרא ע"ז דהכא כמ"ש התוס' בכתובות לכ"ע באינו יודע אם יהי' איסור. התראת ספק לא הוי התראה. וע"כ משום דאח"כ אגלאי מלתא למפרע לא חשיב התראת ספק כמ"ש התוס' ביבמות

ולכאורה קשה הא דתני בחולין (דף ע"ח) השוחט אותו ואת בנו. חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים. דהא הוי התראת ספק דלאו שמה התראה. דהא תנן (דף פ"א) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר ומעקר פטור משום או"ב. א"כ היכי משכחת דלילקי דהוי התראת ספק. דלמא יהי' פסול בשחיטה דלא ישחט הרוב סימנין. או יהיו הסימנין שמוטין למתניתא דתני בחולין (דף ט') לא בדק בסימנין אחר שחיטה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא דלא ס"ל דרוב פעמים שוחט שפיר כמ"ש התוס'. או ימצא הסכין פגום לאחר שחיטה דפסולה דחיישינן שמא בעור נפגמה. א"כ בשעת שחיטה הוי התראות ספק והכא דאינו יודע אם יעשה איסור לכ"ע לא הוי התראות ספק שמה התראה כמ"ש התוס' בכתובות. ובשלמא לרבי יוחנן י"ל כיון דאח"כ נמצא הסכין אינו פגום. והסימנים נשחטין רובן ואינן שמוטין. א"כ אגלאי מלתא למפרע דהוי שחיטה כשירה. א"כ לא חשיב התראות ספק דלא הוי שמה התראה. אך לפמ"ש דר"ל ס"ל דהתראות ספק לאו שמה התראה. אע"ג דאח"כ אגלאי מלתא למפרע לא הוי שמה התראה. כדאמרינן בירושלמי לריש לקיש דאין מקבלין התראה על הספק בשני ימים טובים של גליות . אע"ג דאח"כ אגלאי מלתא למפרע אפ"ה כיון דבשעת התראה הוי ספק לאו שמה התראה. א"כ היכי משכחת דסופג הארבעים על אותו ואת בנו. וריש לקיש גופא אמר שם בחולין (דף פא) דלוקה על או"ב עי"ש

אך יש לומר בזה כמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקינוהו רבנן לקידושין מיני' דהקשה רבינו שמואל דהיכי מחייבינן לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוי התראות ספק. שמא ישלח לה גט ויבטלנו דאפקינוהו רבנן לקדושין מיני'. דמוקמינן אחזקה שעכשיו היא נשואה. דאל"כ נזיר שהי' שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת הא התראות ספק היא שמא ישאל על נזירותו. וכ"כ התוס' במכות (דף ט"ו) ד"ה במאי קמיפלגי כיון שהוא עומד עכשיו שהוא עובר כן יש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישאל לחכם ע"ש. (והא דלח כתבו התוס' משום כיון דלא שאל לחכם ולא שלח לה גט וביטלו. א"כ איגלאי מלתא למפרע דעבר ולא חשיב התראות ספק כמ"ש התוס'. משום דאכתי תקשה לריש לקיש דס"ל דהתראות ספק לא הוי התראה אע"ג דאגלאי מלתא למפרע כמ"ש) א"כ י"ל נמי הכא דלא הוי התראות ספק משום דמוקמינן הסכין בחזקת בדוק ויפה כן יהי' לאחר שחיטה. וכן בהמה בחיי' בחזקת שלא נעקרו סימנין קיימא וכן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן וישחוט הרוב ולא יקלקלו השחיטה. וכמ"ש הר"ן בטעמא דרב חסדא (דף ט') דאמר השוחט בסכין ונמצא פגומה כשרה שמא בעצם המפרקת נפגמה (ח"א) כיון דהסכין הי' בחזקת בדוק ממשיכין חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם. רק איפסק הלכתא כרב הונא כשלא שיבר בה עצם לחוש שמא בעור נפגמה משום דיש חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה עי"ש. ע"כ לא נחשב הכא התראות ספק ועי' תוס' נדה (דף מ"ו) ד"ה ר"י וריש לקיש דאמרי תרוייהו לוקין. עי"ש: סימן יח

פסחים (דף ס"ז) אמר מר למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו. מי שפסחו גדי תוחב לו בקרנו. והא קא עביד עבודה בקדשים. כהלל דתניא אמרו על הלל מומיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביא חולין לעזרה ומקדישו כו' והלא מחמר. מחמר כלאחר יד. מחמר כלאחר יד נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. היינו דבעי מיני' דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר של שבות עומד בפניו לעקרו במקום מצוה מאי. והתוס' ד"ה מחמר כלאחר יד. כתבו הוי מצי לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליו וכשהוא עומד נוטל ממנו דכי האי גוונא שרי בריש מי שהחשיך (דף קנג)

ולענ"ד נראה הא דלא משני תלמודא הכי. לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' רס"ו) והמ"א (סי' של"א ס"ק ה') דסכין של מילה אסור לטלטלו אחר המילה. משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. דאחר שמל חוזר לאיסורו. כמו בעלי של בשר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. כדאיתא בשבת (דף קכ"ג) ומותר לטלטלו לקצוב עליו לצורך יו"ט ואח"כ אסור לטלטלו כדאיתא בביצה (דף י"ב). ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. ולא כרש"ל שכתב להתיר משום דאין מוקצה לחצי שבת דשאני התם דהוי בדברים שאסורים מחמת שהקצה אותן מדעתו אמרינן כיון שהי' דעתו עליהם בין השמשות שרי היכי דהדר איחזי. אבל הכא מתחילה לא הוי שם ראוי אלא לעשות בו צורך מצוה ע"כ אחר שמל חזר לאיסורו. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס והוי כפירות שהיו ראוין בין השמשות והשתא אידחו דאסור לטלטלן. וכ"כ הטו"ז באו"ח (סימן ש"י ס"ק ג') עי"ש. והנה בשבת (דף קכ"ג) סכינא דאשכבתא כיתד של מחרישה דמי פי' התוס' בשם י"מ דסכינא דאשכבתא הוא סכין של שחיטה ששוחטין בו דמקפיד שלא תפגום יש לזהר שלא לטלטלי' אפי' לצורך גופי. וכן הוא באו"ח (סי' ש"ח סעי' א') כל הכלים נטלין בשבת חוץ מוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה וסכין של מילה אסור לטלטלי אפי' לצורך מקומו או גופו. והתוס' בד"ה הנח לישראל. כתבו וא"ת הא במתניתין אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשות מערב שבת. ויש לומר שבות בהמתו קיל משבות עצמו. והרכבתו והבאתו חוץ לתחום הוי שבות עצמו דאפשר למעבד מאתמול אסור. אבל מחמר כלאחר יד הוי שבות בהמתו דקיל דאינו מעשה כלל. וא"כ יש לומר דלהכי לא משני תלמודא על הא דפריך והלא מחמר דמניחו כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטל ממנו. דאכתי איכא איסורא דרבנן משום שבות עצמו דאסר שבות דרבנן בשבות עצמו היכי דמצי למעבד מאתמול כמו הרכבתו והבאתו חוץ לתחום משום דמטלטלין הסכין של שחיטה דהוה מוקצה מחמת חסרון כיס. אע"ג דרשאי לטלטל הסכין של מילה ממקום למקום לצורך המילה. משום דכל הליכתו והבאתו ממקום למקום הוי צורך המילה. אבל הכא מה שמטלטל הסכין של שחיטה שמניח כשהיא מהלכת ונוטל כשהיא עומדת אינו לצורך שחיטתו אלא כדי שלא יתחייב עליו משום מחמר. ע"כ מטלטלו ומניח עליו כשהוא מהלך ונוטל כשהוא עומד. והוי מצי למעבד מאתמול א"כ הוי שבות עצמו דמצי למעבד מאתמול דאסר במתניתין כמ"ש התוס' וא"ש

גם מש"כ התוס' ד"ה כלאחר יד נמי אסור מדרבנן. הוי מצי למיפרך הלא משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן. לענ"ד נראה ליישב זה, ונבאר דברי התוס' בזה. דמשמע מתוס' רק דהגמ' הוי מצי למפרך דהוי משתמש בבע"ח. אבל למאי דמשני הגמ' היינו דבעי מיני' דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו במקום מצוה מהו. לא קשיא