ברית יעקב חלק א נג

שניהם מש"ה שמה התראה. אבל הכא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. א"כ גם הכא אינו יודע. אם החמץ אינו עמו בעזרה רק הוא בביתו דלמא נאבד או נשרף רק כדאמרינן בירושלמי בפ"ה ה"ד היכי דנותן כנגדו בחלון דרואה החמץ הוא בעין הוי התראת ודאי. והרמב"ם דכתב דאם הי' ברשות אחד מהן או ברשות אחד מבני החבורה משמע אפי' הוא בביתו א"כ לכ"ע הוי התראת ספק (ודלא כמ"ש הלח"מ דהרמב"ם מיירי בודאי). וגם בגמ' גופא קשה זה דבעי למימר דרבי יוחנן וריש לקיש פליגי בהתראת ספק אי שמה התראה. דרבי יוחנן ס"ל התראת ספק שמה התראה. ואזדא לטעמי' שבועה שאוכל ככר זו ועבר היום ולא אכלה דרבי יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל התראת ספק שמה התראה. דהתם יודע בודאי שיבוא לידי איסור אם לא יאכל כמו בנותר. אבל הכא אינו יודע אולי בשעת הקרבה או שחיטת הפסח נאבד או נשרף או נאכל החמץ כמו בכתובות בזרק אבן לגו בפלגא ישראל ופלגא מצרים שאינו יודע מי יכה

והנראה לי בזה. ונקדים לזה התוס' ביבמות (דף פ') ד"ה נעשה סריס למפרע. כתבו ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק. אע"ג דבשעת התראה הוי ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא אגלאי מלתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה. ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה (מכות דף י"ו) דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזהו אביו. והקשה המשנה למלך (פט"ז מה' סנהדרין ה' ד'). דדברי התוס' אלו סותרים למה שכתבו התוס' בנדה (דף מ"ו) גבי הקדיש קטן מופלא סמוך לאיש ואכלו אחרים רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו לוקין. וא"ת והא סבר ריש לקיש התראת ספק לא שמה התראה בזבחים, (דף ע"ח) גבי נותר ופגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק היא שמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש. ולפמ"ש התוס' ביבמות לא קשה כלל. דמיירי דאח"כ הביא ב' שערות בשנת י"ג דהשתא אגלאי מלתא למפרע דהי' אז מופלא סמוך לאיש והוי הקדשו הקדש. ע"כ באכלו אחרים לוקין עליו. כיון דאגלאי מלתא למפרע לא הוי התראת ספק כמ"ש התוס' ביבמות. [ודוחק לחלק בזה דביבמות הוי האיסור חלב ודאי רק הספק הוי אי הוי קטן שמא יביא ב' שערות קודם י"ח ולא בר עונשין או לא יביא ב' שערות רק עד אחר י"ח והוי גדול למפרע. אמרינן בזה אגלאי מלתא למפרע אם לא הביא עד אחר י"ח. משא"כ בנדה גבי מופלא סמוך לאיש שהקדיש. דהוי הספק אם הוא אסור דהוי מופלא סמוך לאיש דיביא בשנת י"ג ב' שערות דהקדשו הקדש או לא יביא רק עד ב' או ג' שנים דלא הוי עדיין מופלא סמוך לאיש ואין הקדשו הקדש. דהא גבי קטן דמספקינן בי' דלמא הוא סריס והוא גדול למפרע ודלמא יביא ב' שערות קודם י"ח דאכתי קטן הוא א"כ הוי עליו החלב ספק איסור. דאולי הוי קטן לאו בר אודהורי מאיסורא כלל וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וגם עליו ליכא מצוה ואיסורא דאורייתא עד שיבוא לכלל גדול]. ואמרתי בימי חרפי ליישב זה. דלכאורה קשה מה שדקדקו התוס' בנדה להקשות והא ריש לקיש סבר התראת ספק לא שמה התראה הא הוי הכא התראת ספק ולא לרבי יוחנן דס"ל התראת ספק שמה התראה. דהא לפמ"ש התוס' בכתובות דאפי' למ"ד שמה התראה. הוא דוקא גבי נותר דיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר. אבל היכי שאינו יודע אם יבוא לידי איסור דאולי לא יעשה איסור כלל גם רבי יוחנן מודה דהתראת ספק לא הוי התראה. א"כ הכא שהקדיש מופלא סמוך לאיש ואכלו אחרים דאינו ידוע אם יהי' בהקדשו איסור דלמא יביא ב' שערות אחר ב' או ג' שנים גם רבי יוחנן ס"ל דהתראת ספק לא הוי התראה. א"כ קשי' לתרווייהו לרבי יוחנן ולריש לקיש היכי סברי תרווייהו הקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין. לזה נראה דביבמות (דף ל"ה) גבי החולץ למעוברת והפילה רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין. וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין רבי יוחנן סבר אם יבוא אליהו דהא דאיעברא אפולי מפלה מי לאו חליצה ויבום היא השתא נמי אגלאי מלתא למפרע וריש לקיש אמר תגלי מלתא למפרע לא אמרינן. והתוס' שם ד"ה תגלי מלתא למפרע לא אמרינן אע"ג דלקמן (דף מ"א) גבי ספיקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לי' בת חליצה ויבום. כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש. לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו. שאי אפשר לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל. א"כ א"ש דברי התוס' דבנדה דייקי להקשות לריש לקיש דס"ל התראת ספק לא שמה התראה א"כ היכי לקי על הקדשו דלמא יביא המופלא סמוך לאיש ב' שערות אחר ב' שנים דלא הוי השתא מופלא סמוך לאיש. ולא הקשו גם לרבי יוחנן אע"ג דס"ל התראת ספק הוי התראה מ"מ כה"ג הכא במופלא סמוך לאיש שאינו ידוע שיש בהקדשו איסור דלמא יביא ב' שערות אחר ב' שנים דלא הוי השתא כלל מופלא סמוך לאיש. גם רבי יוחנן ס"ל דהתראת ספק כזה לא הוי התראה כמ"ש התוס' בכתובות. משום דרבי יוחנן ס"ל ביבמות בחליצת מעוברת והפילה אע"ג דא"א לידע העתידות מ"מ אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר דאפולי מפלה בת יבום וחליצה היא אמרינן נמי השתא איגלאי מלתא למפרע. א"כ הכא נמי יש לומר דמיירי דהביא ב' שערות בשנת י"ג א"כ השתא דאיגלאי מלתא למפרע דהוי מופלא סמוך לאיש לא חשיב התראת ספק כמ"ש התוס' ביבמות (דף פ'). אבל לריש לקיש דס"ל ביבמות דלא אמרינן כה"ג דאי אפשר להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות תיגלי מלתא למפרע א"כ לדידי' חשיב התראת ספק דלמא השתא לאו מופלא סמוך לאיש ואגלאי מלתא למפרע לא אמרינן לריש לקיש. אבל ביבמות (דף פ') דרב אמר נעשה סריס למפרע אע"ג דבשעת התראה הוי ספק שמא יביא שתי שערות קודם י"ח. דהשתא מיהא איגלאי מלתא למפרע. דרב י"ל דסבר כרבי יוחנן דאמרינן איגלאי מלתא למפרע גם כה"ג שאי אפשר לידע העתידות. והא דלא קאמרי תוס' דרב ס"ל כרבי יוחנן דהתראת ספק שמה התראה. משום דהתוס' בכתובות כתבו דכה"ג שאינו יודע שיבוא לידי איסור שאינו יודע מי יכה כה"ג אפי' למ"ד התראת ספק שמה התראה כה"ג לא הוי התראה. א"כ באכל חלב בן י"ג אינו יודע ג"כ שיבוא לידי איסור דלמא יביא שתי שערות קודם י"ח דהוי עדיין קטן עד שיביא ב' שערות. א"כ כה"ג לכ"ע לאו שמה התראה. ע"כ כתבו התוס' משום דכה"ג דאגלאי מלתא למפרע ע"כ לא הוי התראת ספק ורב יסבור כר"י. אבל לריש לקיש דלא ס"ל כלל איגלאי מלתא למפרע לא מהני גם בזה לומר דהוי התראה ע"כ אינן סותרים דברי תוס' מיבמות למה שכתבו בנדה כלל

[גם לפמ"ש הנימוקי יוסף ביבמות. דקיי"ל כריש לקיש החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין. דחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע שהעיבור אינו כלום. ואעפ"י דבהרבה מקומות קיימא לן איגלאי מלתא למפרע אמרינן. שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבוא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עיבור כמאן דליתא דמי. וחליצה שחלץ לה כשרה. אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותו שעה היתה ראוי' לילד ולד גמור אלא שאחר כך גרם לה איזה דבר להכיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום. א"כ לפ"ז במופלא סמוך לא"ש שהקדיש לא אמרינן אם הביא ב' שערות אח"כ אגלאי מלתא למפרע. דדמי לחליצת מעוברת. דאיתא בב"ב (דף קנ"ה) הני סימנים זימנין דאתי מחמת בריותא זימנין דאתי מחמת כחישותא כי אתו לקמי' דר"ח (המתעכבין יותר מדאי להביא שערות) אי כחיש אמר להו ליברי. ואי איברי אמר להו ליכחוש עי"ש. א"כ הכא ג"כ אפשר לפי השתא הו' ראוי להיות שיביא ב' שערות בשנת י"ג והוי השתא מופלא סמוך לאיש רק אח"כ נתחדש בטבעו שהתאחר בטבעו להבאת שערות או להיפוך דהשתא שהקדיש לא הי' ראוי להבאת שערות בשנת י"ג אלא דאח"כ הבריא ואתי שערות כיון דהני סימנים משתנים. ע"כ לא אמרינן בזה אגלאי מלתא למפרע. אבל ביבמות היכי דאכל תלב מבן י"ג ולא הביא עדיין שערות עד בן י"ח. ואח"כ הביא סימני סריס. דס"ל לרב דנעשה סריס למפרע. ולא הוי התראת ספק משום דאיגלאי מלתא למפרע כמ"ש התוס'. לפמ"ש הנ"י גם ריש לקיש מודי בזה דאמרינן אגלאי מלתא למפרע. דהכא ליכא למימר דלמא מעיקרא הי' ראוי להביא שערות ואח"כ נעשה שינוי מחמת ד"א כיון דהביא סימני סריס ע"כ דממעי אמו נעשה לקוי כך. ע"כ כה"ג אפי' לריש לקיש אמרינן אגלאי מלתא למפרע]

ובזה ניחא נמי לפרש דברי התוס' בחולין (דף י"א) ד"ה וכי תימא דבדקינן לי'. שכתבו אך קשה לי מאי קאמר וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הוי התראת ספק. אי לא