ברית יעקב חלק א נב

והמזבח פקע איסורו דאינו חייב כרת. דהוי כמו חמץ דאסור להשהותו ואם עבר ושהה מותר לאחר הפסח. וליכא למימר דר"י יליף מבשר שלמים דאינו ראוי לגבי מזבח כדאמרינן התם בזבחים דאותבה רבי יצחק בר ביסנא דתניא אחרים אומרים טומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשרו שאין טומאה פורחת ממנו. ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו ע"י האור. אמר רב פפא הכא בבשר שלמים עסקינן דלא חזי להקרבה. א"כ נותר בבשר שלמים לא חזי להקרבה ואינו בב"י טעון שריפה חמץ שישנו בב"י א"ד שטעון שריפה. א"כ איכא לפרוכי מה לנותר שכן און היתר לאיסורו משא"כ חמץ ושנו היתר לאיסורו. דזה אינו פרכא דהא נותר דעולה דג"כ חייב כרת משום נותר ויש היתר לאיסורו אם העלן ע"ג מזבח ואפ"ה טעון שריפה. גם י"ל דר"י יליף מנותר של עולה דאינו בב"י וטעון שריפה חמץ שישנו בב"י א"ד שטעון שריפה. ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' ד"ה אמר. לדבריהם דרבנן שהם בשריפה אמאי לא ילפי מנותר ודחקו בזה ועי' תוס' ד"ה אין ביעור. די"ל כיון דעיקר ילפותא מנותר דעולה. יש למפרך מה לעולה שכן כליל כדאמרינן בזבחים (דף ה' ודף מ"ח ודף ע"ג)]

ומעתה עולה יפה דברי הירושלמי גם דברי הר"ש דכלים נכונים. לפמש"כ דלא משכחת פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בהא דלא תשחט על חמץ למלקי עלה רק ביש לו חמץ של תודה. לרבנן דק"ק לאו ממון בעלים הוא. ולריה"ג לאחר שחיטה דהוי ממון גבוה דמשולחן גבוה קא זכו. ואפ"ה הוי כדידי' לעבור בב"י משום טו"ה שניתן לאכילה עובר נמי בבל תשחט על חמץ. וע"כ לא מהני ביטול לחמץ של לחמי תודה ומתחייב מלקות בשוחט הפסח על חמץ של לחמי תודה. אך זהו דווקא בתודה כשרה. דמחמת טו"ה שניתנה לאכילה נחשב לגבי חמץ כדידי' לעבור בב"י. אע"ג דהשתא נאסרה באכילה משום איסור חמץ דפסח נשחט אחר חצות. לא אמרינן דלא הוי עתה טו"ה עוד א"כ נחשב לממון גבוה דאינו עובר בב"י דהא כל חמץ אח"ז איסורו אינו ברשותו דאסור בהנאה. ואפ"ה אוקי רחמנא ברשותו לעבור בב"י מחמת זה כיון דהוי מקודם ברשותו. ה"נ כיון דהי' לו טו"ה מקודם נחשב גם אח"ז איסורא כדידי' לעבור בב"י. כמו דסובר רבי אליעזר דטו"ה ממון עובר בב"י אע"ג דהשתא דנאסר בהנאה לא שוי מידי דודאי לא יתנו מידי עוד כמ"ש לעיל (סי' ו') כיון דמעיקרא הי' לו טו"ה שיתן לו סלע ליתן לבן בתו כהן. וכן בחמץ שקע"א דעובר בב"י אע"ג דהשתא אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא. משא"כ אם התודה נפסלה מחמת דבר אחר. או דנפסלה ביוצא דאסורה לחמי תודה באכילה וליכא כלל טו"ה דאכילה אזי אינו עובר בב"י דשפיר הוי ממון גבוה ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ה"נ דאינו עובר בבל תשחט על חמץ ע"כ בעינן דהחמץ של לחמי תודה יהי' בירושלים מקום הכשרן. אבל אם החמץ דלחמי תודה חוץ לירושלים דנפסלה ביוצא הוי ממון גבוה דאינו עובר בב"י ובבל תשחט על חמץ

ואין להקשות בזה כיון דהלחמי תודה נפסלה באכילה מחמת איסור חמץ. תו לא מהני פסול יוצא כמו דאמרינן במנחות (דף נ"ז) גבי המחמץ אחר המחמץ חייב המחמץ המנחה כשרה חייב. והמחמץ את הפסולה פטור. בעי דב פפא חימצה ויצאתה וחזר ואימצה מהו כיון דיצאה איפסלא ביוצא. וכי הדר מחמץ לה לא מחייב משום מחמיץ אחר מחמיץ או דלמא כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני. והא דקאמר כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני לאו משום דאין איסור יוצא חל על איסור חימוץ דמנחה דהא בקדשים אפי' למ"ד אין איסור חל על איסור כדאמרינן בכריתות (דף כ"ג). בקדשים איסור חל על איסור אפי' איסור קל על חמור כמ"ש בכריתות (דף כ"ג). וע"כ משום דכבר נפסלה לא מהני בי' עוד איסור יוצא דפסול יוצא לא הוי רק מה שראוי בפנים אפסלא ביוצא. והכא כיון דכבר איפסלא דחימצה לא מהני בי' פסול יוצא כלל. וכן משמע מדברי רש"י שם. שכתב כיון דחימצה לא מהני בה פסול יוצא משום דלא קדושה גמורה היא. וא"כ ה"נ כיון דלחמי תודה איפסלא באכילה מחמת איסור חמץ תו לא מהני פסול יוצא. א"כ אמאי בעינן לעבור בבל יראה וכל תשחט על חמץ שיהיו הלחמי תודה החמץ בירושלים כמ"ש כיון דמחמת החימוץ אפסלא שאסור באכילה הוי בבל תשחט חמץ אפי' אינו בירושלים דפסול יוצא לא מהני בה. דזה אינו. דיש לומר דמשכחת הפלוגתא דר"י ור"ש בר לקיש דיצא הלחמי תודה של חמץ קודם שש זמן איסורי' דחמץ. ואיסור חמץ חל על איסור יוצא משום דהוי איסור כולל מגו דחל איסור חמץ על חולין חל נמי על האי איסור יוצא. או שיצא בתחילת שש דהוי איסור יוצא ואיסור חמץ בבת אחת. ע"כ עובר בבל יראה ובבל תשחט על חמץ. וכיון דהוי מעיקרא טו"ה בהאי דלחמי תודה ואיסור חמץ עלייהו. עשאן הכתוב כאלו ברשותו כמ"ש]

וד אפשר לומר הא דעובר בבל יראה על לחמי תודה ומשום בל תשחט על חמץ בתודה כשרה משום דניתן לאכילה והוי טו"ה לו. אע"ג דהשתא דנאסרה הלחמי תודה משום איסור חמץ א"כ פקע טו"ה דאכילה א"כ הוי לי' ממון לגבוה לרבנן או לריה"ג לאחר שחיטה. דחמץ לפני זמנו אינו אסור רק בלאו לרבי יהודא. אתי עשה ואכלו אשר כופר ודחי ל"ת דחמץ. כמו דפריך כה"ג בזבחים (דף צ"ו) והכא דאין ל"ת שבמקדש הוא דלידחי עשה. א"כ כיון דניתן לאכילה דהוי טו"ה ע"כ עובר בבל יראה ובל תשחט על חמץ. וכ"ש לר"ש דס"ל לפני זמנו אינו עובר. והא דאין מביאין תודה בי"ד משום דממעט באכילת קדשים משום לילה דהוי בכרת. והא דכתב רש"י (דף י"ג) אם יביאם בי"ד אינו נאכלת אלא עד שש. היינו לכתחילה דיכול לקיים את שניהם הוי עד שש. אבל אם נשאר אחר שש י"ל דאתי עשה ודחי ל"ת. והא דאמרינן בירושלמי גם לחמי תודה מתבערין משהגיע זמן ביעורו י"ל דהוי רק מדרבנן אבל מדאורייתא יכולין לומר דניתן לאכילה כה"ג משום עשה דחי ל"ת אבל היכי דנפסלה ביוצא דהשתא לא ניתן לאכילה ע"כ הוי ממון גבוה דאינו עובר. אך לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ח) דתשביתו הוי שלא כדרך הנאתן דהיינו אכילה (ולא כבעל המאור דבאכילה מקיים מצות השבתה דאין לך השבתה גדולה מזו). א"כ לר"ש אין עשה דוחה עשה ולר"י הוי עשה ול"ת ואין עשה דואכלו אשר כופר דוחה עשה ול"ת

סימן יז

הרמב"ם (בפ"א מה' קרבן פסח ה' ה') כתב השוחט את הפסח בזמנו והי' לו כזית חמץ ברשותו לוקה. שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים. אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את אמוריהן. אם הי' ברשות אחד מהן או ברשות אחד מבני החבורה שאוכלין פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה. והקשה בלח"מ הא רבינו פסק בה' סנהדרין דהתראת ספק לא שמה התראה. ובגמ' דפסחים (דף ס"ג) משמע דהוי הך התראת ספק. דהא בעי הגמ' לומר דהא דס"ל לרבי יוחנן אעפ"י שאין עמו בעזרה משום דס"ל התראת ספק שמה התראה וריש לקיש ס"ל עד שיהא עמו בעזרה משום דהתראת ספק לא שמה התראה. ואע"ג דמסקינן בעל בסמוך קמיפלגי, מ"מ התראת ספק הוי דלא ידעינן אי הוי ברשותו דלמא נאכל או נאבד באותו שעה. והרמב"ם דפסק דהתראת ספק לא שמה התראה אמאי לקי. ודברי הלח"מ תמוהים שבהיפך היא בה' סנהדרין (פ' י"ו ה' ג') כתב הרמב"ם בלאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה שבו לוקה אעפ"י שאם מקיים יפטר שהתראת ספק שמה התראה. וע"כ כוונתו דהלח"מ הוא ממ"ש הרמב"ם (ה' שבועות פ"ה ה"ב) מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או שלא יעשו אינו חייב בשבועות ביטוי כו' שהרי אינו בידו לקיים שבועה ונמצא גורם לשבועת שוא. ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בה' סנהדרין עכ"ל ועי' בפ"ד מה' שבועות (ה' י"ז) בלח"מ שכתב בהיפך שהרמב"ם ס"ל כר"י דהתראת ספק שמה התראה עי"ש וכ"נ מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' שבועות ה' כ') דכתב נשבע שאוכל ככר זה היום דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין כו מעשה ברבן יוחנן. ולא כתב משום דהוי התראת ספק וע"כ דה"ס שמה התראה]

אך קשה לפמ"ש התוס' בכתובות (דף ט"ו) ד"ה וספק נפשות להקל. אפי' למ"ד התראת ספק שמה התראה הוא דוקא שיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר או יכה