ברית יעקב חלק א נ

לפקח עליו. אבל היכי דהחמץ במקום רחוק שאינו יכול לחזור אליו. דהאונס הוי רק על הבעלים. שאינן יכולין לבוא שם ואינו בדעתו לחזור. אבל לגבי שאר אנשים החמץ מצוי ונראה מדאורייתא צריך ביטול. והר"ן לא קאמר גבי מפרש לים קודם ל' יום רק דחכמים עשו כחמץ שנפל עליו מפולת דא"צ לבער דלא חייבו חכמים בדיקה וביעור דסגי בביטול אבל הביטול הוא מדאורייתא. א"כ כיון דהוי החמץ במד"ה עובר בבל יראה אם לא ביטלו. עובר נמי בלא תשחט על חמץ. א"כ תמוה מאי דבעי לרבי יוחנן דיהי' החמץ בירושלים דוקא. ועוד בלא"ה הוא דחוק דלמה נקט הירושלמי אפי' נתנן עמו בירושלים דאתי למעוטי אם החמץ במד"ה. הוי למינקט רבותא טפי אפי' החמץ נתנן במודיעים דהוא ט"ו מילין סמוך לירושלים כמו דנקט במתניתין (דף צ"ג)

והנה מקודם שנבוא לבאר דברי הירושלמי. נסוב פנינו למה שהקשה בתשו' ש"א (סי' ע"ז). בפסחים (דף ס"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' רבי יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו מן התורה כו' לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ורבי יהושע סבר דטו"ה אינו ממון. לא דכ"ע סברי טו"ה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי. ר"א סבר הואיל איבעי מתשיל עלי' ממונא הוא כו'. ובגמ' אמר רבי אלעזר לדבריך הרי עובר בבל יראה ובל ימצא. ומהדר לי' ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו מן התורה. והקשה הש"א הא אמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו והשבתה בלב הוא דעושה כעפר בעלמא כמידי שאין בו צורך כלל לרש"י והרמב"ם, ולדעת התוס' הוי משום הפקר א"כ למה ס"ל לרבי אליעזר דלא תקרא לה שם עד שתאפה וקודם אפי' אסור משום הואיל דאיבעי מיתשל עלי' הוי כדידי' הא גם בדידי' יכול לבטל העיסה קודם שתחמץ או להפקיר כדאמרינן (דף ג') היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו. ומתיירא שמא תחמיץ דקדים ומבטל לה מקמי דתחמיץ. א"כ ה"נ אע"ג דנימא משום הואיל אי בעי מתשיל הוי כדידי'. יקרא לה שם ויבטל קודם שתחמיץ, וכן למאי דס"ד דפליגי אי הוי טו"ה ממון, וכן למסקנא הוא לגרסת רש"י. אמאי הא יש תקנה לבל יראה שיבטל העיסה ויפקיר לטו"ה שיש לו בה לאחר הפרשה. ולא יעבור בבל יראה. א"כ יכול לקרות שם קודם שתאפה (ומה שתי' הש"א דהא דאמרינן דר"א סבר טו"ה ממון הוא דווקא לגבי בל יראה. אע"ג דבעלמא לא הוי טו"ה ממון. הכא בבל יראה נחשב ממון. כמו דאמרינן לעיל אע"ג דגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ גבי בל יראה גלי קרא דחייב. ה"נ אע"ג דטו"ה אינו ממון מ"מ גבי בל יראה הוי ממונא. א"כ כמו דאמרינן היכי דהוי לאחר זמן איסורו דלאו ברשותי' קאי דאסור בהנאה דלא ממונא הוא לא מצי לבטל. ה"נ כיון דטו"ה אינו ממון דלאו ממונא הוא ולאו ברשותי' לא מצי לבטל דעל מה יחול הביטול. וה"נ אי פליגי בהואיל אי בעו למתשיל הוי כדידי'. כיון דהשתא לא איתשיל לאו דידי' אלא משום דאי בעי למתשיל עלה הוי כדידי' מ"מ אינו יכול לבטל או להפקיר. כיון דהשתא לאו ממונא ולאו ברשותי' הוי כמו לאחר זמן איסורא דלא מצי לבטל. ולמד מזה לחדש בחמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות שאין עיקר הממון שלו כיון דכה"ג לאו כממון דידי' דמי אלא לגבי בל יראה לא מהני ביטול עי"ש. כבר השיגו עליו האחרונים דאשתמיט לי' מתניתין דערכין (ד' כח) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. אם נדר נותן את דמיהם. ואם נדבה נותן את טובתה. שור זה עולה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אעפ"י שאינו רשאי. הבכור בין תם ובין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודין אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כהן או בן אחותו. א"כ מבואר דיכול להחרים ולהקדיש טו"ה שיש לו בקדשים. א"כ ה"ה דמצי לבטל ולהפקיר. וע"כ הא דאינו יכול לקדש אשה בטו"ה כדאמרינן בקידושין (דף נ"ח) וכן בגונב טבלו של חבירו דאינו משלם כפל. דאינו יכול לזכות בגוף החפץ מחמת טו"ה. דאינו יכול לקנות במשיכת הדבר הטו"ה. אבל בקנין הנתפס בדיבור כגון הקדש וחרם והפקר ודאי דמועיל בעו"ה. אך אפשר לומר בזה. דשאני התם דהוי מטעם נדר דחל על דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ועי' בחו"מ (סי' רי"א סעי' ז' וח'). אבל לבטל מה דאינו שלו או עו"ה מה שגוף הדבר אינו שלו י"ל דאינו יכול לבטל. והפקר ג"כ אינו יכול בטו"ה להפקיר. אפי' להרמב"ם דכתב הפקר הוי כמו נדר כמ"ש במ"א]

עוד הקשה הש"א בהאי סוגיא דקאמר בגמ' אלא בהתראת ספק קמיפלגי. דר' לקיש דאמר עד שיהיו עמו בעזרה ס"ל התראת ספק לא שמה התראה כמ"ש התוס' כיון דלא ידעינן אנן אפי' דאשתכח דהוי החמץ בביתו. אפ"ה יכול לומר שוגג הייתי. ור' יוחנן סבר דהתראת ספק שמה התראה. ע"כ אפי' אינו עמו בעזרה. תיפוק לי' בלא"ה לא מצי למלקי על לאו דלא תשחט על חמץ. דהא כי היכי דמהני ביטול לגבי לאו דבל יראה. ה"נ מהני ביטול לגבי לאו דלא תשחט על חמץ כדאיתא בפסחים (דף מ"ט). במתניתין ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. א"כ בלא"ה התראת ספק. ועדיפא מינה דגם השתא א"א להתברר. דיכול לומר ביטלתי החמץ קודם לכן קודם זמן איסורו. ול"ל דמיירי כגון שקנה חמץ אחר זמן איסורו או שנתחמץ אצלו עיסה לאח"ז איסורו דלא מצי לבטל. מ"מ הא תינח רבי יהודא דס"ל חמץ לפני זמנו אסור בהנאה לאו ברשותי' קיימא לבטלו. אבל לרבי שמעון דאמר חמץ לפני זמנו מותר בהנאה. א"כ יכול לבטל כל היום עד הלילה ורבי שמעון ס"ל במתניתן דפסח בי"ד לשמו חייב אם שחטו על חמץ. הא לר"ש יכול לומר ביטלתי החמץ או הפקרתי ביני לב"ע. ע"כ הכריח מזה דאיכא חמץ שאינו יכול לבטלו ולהפקיר כגון חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות דגוף החמץ אינו שלו ודמי לאחר זמן איסורו. דלא מצי מבטל וכמו דעובר בב"י בחמץ שקע"א ה"נ עובר בבל תשחט על חמץ. דלא כתיב חמצך עי"ש

ולענ"ד אינו נראה כן. דהא אי לאו דרבי קרא דלא ימצא לחייבו בחמץ שקע"א לא הוי מחייבינן עליו משום בל יראה. א"כ גבי לא תשחט על חמץ דלא רבי קרא מנא לן דמחייבינן בחמץ שקע"א. וכה"ג כתבו התוס' (דף מ"ב) ריש אלו עוברין דפרש"י דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי לעבור בב"י ובל ימצא. ואינו נראה לר"ת דמשמע כל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו. ואפי' באכילה לא הי' מחייב אי לאו דרבי קרא מהיכי תיתי בב"י ובל ימצא. גם גוף הסברא דאינו מועיל ביטול בחמץ שקע"א אינו מוכרח. דהא הר"ן כתב דביטול מדין הפקר נגע בו. אע"ג דהפקר כה"ג לא מהני דמי שאמר נכסי דידי לבטל ולהוי כעפרא לא הוי הפקר וביטול הוי בלב. והפקר בלב לא מהני. גם לרבי יוסי לא אתי לרשות זוכה. שאני חמץ שאינו ברשותו של אדם והכתוב עשעו כאלו ברשותו. בגלוי דעת דלא ניחא לי' דלהוי זכותא בגוה מהני. א"כ ה"נ בחמץ של נכרי שקע"א אם מגלה דעתו דלא ניחא לי' בחמץ זה ואין בו צורך כלל והוי כעפר ומתחייב עצמו דאם יוגנב או יאבד לשלם. למה לא יועיל ביטול בזה. וא"כ קשה טובא היכי משכחת דלילקי על האי לאו דלא תשחט על חמץ הא יכול לומר בטלתי החמץ או הפקרתי קודם זמן איסורו

ואין לומר כיון דמתרין אותו וצריך שיתיר עצמו למלקות ויאמר על מנת כן אני עושה. א"כ הוי דברים שבלב, דסותר לדברים שבפה דלא מהני. דזה אינו. דהא אם ידעינן בבירור והי' ידוע לנו שביטל החמץ מכבר. אע"ג דבשעת התראה הי' אומר על מנת כן אני עושה והתיר עצמו למלקות לא הוי חייב. כיון דבאמת ביטלו קודם זמן איסורו והחמץ אינו שלו. א"כ הכא משום שאמר שקר מלקין אותו. ואכתי הוי התראת ספק דאינו עומד להתברר אולי ביטלו. ואינו דומה כלל לדברים שבלב דסותר דברים שבפה. דהכא אמרינן דביטל החמץ קודם התראת העדים דאז לא הוי מכחישין דברים שבלב

גם אין לומר בזה. דלא מהימן לומר שביטלו להחמץ משום דמוקמינן החמץ בחזקת שהי' שלו בחזקה קמייתא. כיון דמצוה עליו לבער ולבטל החמץ כדי שלא יעבור בב"י א"כ בעינן לאוקמי אחזקת כשרות שלא יעבור בב"י. מסתמא ביטל החמץ כדי שלא יעבור בב"י. ועוד לרבי יהודא דס"ל לפני זמנו אסור בהנאה. א"כ השתא הוי לאח"ז איסורו. בשעת שחיטת הפסח דאסור בהנאה. אלא דהכתוב עשאו כאלו