ברית יעקב חלק א מט

דאצטריך קרא היכי דאתי לידי' בטבלי' מיד עני אחר כדמשני כה"ג בתולין (דף ק"א]. וראיתי ברשב"א בסוכה (דף ל"ה) ד"ה אלא מצה מי כתב מצתכם וזה לשונו. ואסיקנא דאתי' לחם לחם. ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה. (והוא בירושלמי דשבת פי"ג ה' ג') אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. (והרא"ש בפ"ב דפסחים לא הביא הירושלמי רק ירושלמי דחלה מצה גזולה אסור לברך עלי' עי"ש). וטעמא משום דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה כו' ובגמ' דילן לא אידכר כלל. משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן פרק אלו נערות (דף למ"ד). דמכי לעסי' בפומא קני' דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים. ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל. (היכא דהקנין הוי מעיקרא תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש התוס' (דף למ"ד) ד"ה הא קני' ביאוש. ולא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות קא אכיל ומשולחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקני' בלעיסה. דהיכי דאיתא דגבוה ולא קרינא בי' לכם לרבי מאיר משא"כ בטבל ותרומה וכיוצא בזה עכ"ל. אך לפי דאמרינן בפסחים (דף קט"ו) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. א"כ היכי דהוי מצה גזולה ובלע דלא לעסי' בפומא. או במצה של טבל ותרומה ובלע. גם להרשב"א יש לומר דלא יצא ולא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא בלא"ה לא הוי שלכם אע"ג דאח"כ שבא למעיו או לבית הבליעה היכי דלא מצי לאהדורי דחייב על הנאת מעיו הוא דהוי כאיבדו מן העולם או השליך לים. אבל המצה אינו שלו ולא שלכם קרינן כיון דלא עשה בו שינוי דלא לעסי' בפומא. ע"כ אינו יוצא במצה גזולה או טבל היכי דלא לעסי'. רק היכי דלעסי' קני' דהוי כדאמרינן בירושלמי הדא הוא דאמר בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב. וכ"כ הרב המגיד (בפ"ו מה' חו"מ ה'ו'). הא שכתב הרמב"ם או שגזלה הוא דגזל מצה. אבל גזל חטים ועשאו קמח או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו. וא"כ יש לומר דלא פליגי הרא"ש בפסחים והרשב"א. דהרא"ש כתב דינו דמצה גזולה אינו יוצא יד"ח מיירי היכי דבלע מצה דיצא. אם היא מצה גזולה ובלעו אינו יוצא כמ"ש

וא"כ יש לומר בדעת הרמב"ם שכתב אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה האסור לו. כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה. ע"כ מיירי היכי שבלע המצה. דאל"כ הי' יוצא במצה הגזולה דכיון דלעסי' קני' בשינוי ורק דמים הוא חייב לו והוי משלכם. וכה"ג מיירי בטבל או במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דאין אדם יוצא יד"ח משום דלא הוי שלכם כיון דמיירי בבלע המצה ולא לעסי'. וע"כ עירב הכא במצה האסורה משום טבל או שגזלה. דזהו רק מטעם אחר אינו יוצא משום דלא הוי מצתכם משלכם או משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא דלהורות דמיירי בבלע מצה. דע"כ לא הוי שלכם. א"כ א"ש אע"ג דהרמב"ם ס"ל דאיסור כולל חייל. א"כ איסור חמץ חייל על איסור טבל וא"כ איכא בזה המצה משום בל תאכל חמץ מי שאיסור משום בל תאכל חמץ כו' אפ"ה אינו יוצא יד"ח בבלע מצה של טבל או של תרומת מעשר או שגזלה היכי דבלע משום דלא הוי שלכם וברייתא דבעי קרא לא תאכל חמץ מי שאיסורו בבל תאכל חמץ כו'. דה"א דהי' יוצא יד"ח בטבל מיירי היכי דלעסי' דקני' דהוי שלכם ע"כ בעי קרא למעוטי דאינו יוצא יד"ח דבעינן מי שאיסור בל תאכל חמץ אתם יוצא יד"ח מצה

[אך מדכתב הרמב"ם זהו הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא ידי חובתו. (ובפ"א מה' ברכות ה' י"ט) כתב כל האוכל דבר איסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כגון שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך ואצ"ל אם אכל נבלות וטרפות ושתה יי"נ. א"כ משמע דבכל דברי איסור של מצה אינו יוצא בו ידי חובתו. כגון מצה של חדש או מצה של כלאים דאסורין באכילה אינו יוצא יד"ח. וע"כ הוי מטעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה. וע"כ נראה כמ"ש מתחילה בישוב דעת הרמב"ם ז"ל]

סימן טז

בירושלמי בפסחים (פ"ה ה' ד'). השוחט הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. רבי שמעון בן לקיש אמר עד שיהא לשוחט לאחד מבני חבורה. רבי יוחנן אמר לשוחט אעפ"י שאינו מבני חבורה לאחד מבני חבורה אעפ"י שאינו שוחט. רבי יוחנן אמר אפי' נתנן עמו בירושלים רבי שמעון בן לקיש אמר עד שיהא עמו בעזרה. דין כדעתי' ודין כדעתי' דאיפלגין שני ימים טובים של גליות רבי יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק רבי שמעון בר לקיש אמר אין מקבלין התראה על הספק. הכל מודין שאם הי' נותנן כנגדו בחלון בירושלים. מאן דאמר ספק. ודאי. מאן דאמר בעזרה בירושלים הוא. והוא תמוה מאד. דמשמעות הירושלמי אפי' לרבי יוחנן דס"ל אעפ"י שאין עמו בעזרה כדאמר בש"ס דילן פסחים (דף ס"ג) רבי יוחנן אמר אעפ"י שאין עמו בעזרה. דאע"ג דהחמץ הוא במד"ה דכל היכי דאיתא לאיסורא איתא. ולהירושלמי משמע גם לרבי יוחנן דאע"ג דלא בעינן שיהי' החמץ עמו בעזרה מ"מ בעינן שיהי' החמץ בירושלים דוקא. וכ"כ הר"ש בכלים (פ"א משנה ח') לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. וכתב הר"ש ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא. כגון לענין שוחט את התודה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על החמץ. והוא תמוה דמאי דמיון חמץ ללחמי תודה דבעינן שיהי' הלחם לפנים מן החומה בירושלים. דחוץ לחומה הוי נפסל ביוצא. אבל חמץ כל היכי דאיתא איתא

וראיתי באחרוני' שכתבו לפרש דברי הירושל'. דאמרי' בפסחים (דף ל"א) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר ר"ח וצריך שיבטל בלבו. ופרש"י שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו. משמע מדאורייתא הרי הוא כמבוער אלא מדרבנן צריך לבטל משום שמא יפקח הגל וכ"כ הר"ן. וכי מצריכין ביטול הני מילי מדרבנן. אבל מדאורייתא כיון שנפל עליו מפולת אינו עובר. והכי תניא במכילתא יצא חמצו של עכו"ם שהוא ברשות ישראל. וחמץ שנפל עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. ובגמ' (דף נ"ו) אמר רב יהודא אמר רב המפרש בים והיוצא בשיירא קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער תוך למ"ד יום זקוק לבער כו'. אלא אמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער לא אמרן שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מראש השנה נמי זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא העושה ביתו אוצר קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער תוך למ"ד יום זקוק לבער. וקודם למ"ד יום לא אמרן שאין דעתו לפנותו. אבל דעתו לפנותו אפי' קודם למ"ד יום נמי זקוק לבער. וכתב הר"ן וגרסינן בירושלמי בספק אבל בודאי אפי' מראש השנה. ואינו נראה לפי גמרתינו מדאמר לישנא אינו זקוק לבער ולא אמר אינו זקוק לבדוק. משמע דקודם למ"ד יום אפי' יש שם חמץ ידוע אינו זקוק לבערו. לפי שעשו כחמץ שנפל עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא א"כ החמץ במד"ה ויצא קודם הפסח למ"ד יום מדאורייתא אינו צריך ביטול כמ"ש הר"ן דהוי כרמן שנפל עליו מפולת. וכיון דהוי כמבוער מדאורייתא אינו עובר בבל יראה. ה"ה דאינו עובר בלא תשחט על חמץ. וא"כ יש לומר הא דלא נקט הירושלמי אעפ"י שאינו עמו בעזרה כדאמר בש"ס דילן. דהוי משמע אפי' דהוי החמץ במד"ה חייב ובאמת כה"ג הוי כמבוער לגבי בל יראה ואינו חייב ג"כ משום בל תשחט על חמץ דהוי כחמץ שנפל עליו מפולת. להכי נקט אפי' נתנן עמו בירושלים דהוי בסמוך לו ובאמת ה"ה לעיר אחרת. דאתי למעט רק אם החמץ במד"ה (ודברי הר"ש בכלים עדיין אינו מתיישב בזה)

ולענ"ד אינו נראה דהוי שני ענינים ואינו דומה. דהא הרמב"ן בפי' התורה מפרש המכילתא. דוקא במפולת גדולה שאינו בידו לפקח דהוי אבוד ממנו ומכל אדם. דלא קרינן בי' שלך. אבל מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו צריך ביטול מן התורה וכ"כ הסמ"ג הביאו המג"א (סי' תל"ג ס"ק י"ז). והר"ן ס"ל דגם מפולת כזה הוי מדאורייתא כמבוער אך זהו דוקא כיון דהחמץ אינו מצוי ונראה לכל אדם דצריך