ברית יעקב חלק א מח

וזה טעמא דמתניתין דאינו יוצא בטבל ולא במעשר שני. ולא משכחת לומר דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל במע"ש אפי' אין לו רק כזית מצומצם דהא אנן קיי"ל כרבנן דרבי יהודא דמין במינו בטיל א"כ אפשר בהפרשה ולבטל בתוכו. רק הברייתא אתי' אליבא דרבי יהודא דס"ל דמין במינו לא בטיל א"כ אי אפשר בהפרשה ולבטיל בתוכו א"כ הוי ס"ד דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל במע"ש ע"כ בעינן קרא דלא תאכל חמץ. ואע"ג דקאמר הא מני רבי שמעון היא דלית לי' איסור חל על איסור. ובנדרים (דף נ"ח) איתא תני' רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכה"כ נתנו בהן חכמים שיעור א"כ ס"ל דמין במינו בטיל. י"ל תנא דהברייתא אתי' כר"י דמין במין לא בטיל ובענין איסור חל על איסור ס"ל כרבי שמעון. אבל לרבנן דר"י דס"ל דמין במינו בטיל. א"כ אפשר בהפרשה וליבטל בתוכו. א"כ ל"ל דמצה דחי ל"ת והוי לי' מצוה הבאה בעבירה לא בעי קרא לזה

אך לענ"ד יש ליישב קושית התוס'. הא דבעי קרא דאינו יוצא בטבל ולא קאמר משום דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה. דאמרינן בר"ה (דף כ"ב) שלחו לאבוה דשמואל. כפאו ואכלו מצה יצא כו' אמר רב אשי שכפאו פרסיים. וכתב רש"י אעפ"י שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח ואפ"ה יצא והנה הא קיי"ל בפ"נ דוחה לכל איסורין שבתורה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהן. ודעת הרמב"ם (בפ"ה מה' יסודי התורה ה' ד'). כל מקום שנאמר יעבור ולא יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. והתוס' בע"ז (דף כ"ז) ד"ה חויא דרבנן. אם רוצה להחמיר על עצמו אפי' בשארי עבירות רשאי. והביאו הירושלמי דשביעית (פ"ד ה' א') ובסנהדרין (פ"ג ה' ה') רב בא בר זמינא הוי מחייט גבי חד ארמאי ברומי אייתי לי' בשר נבילה וא"ל אכול אמר לי' ליכא אכיל. אמר לי' אכול דלא כן אנא קטיל לך אמר לי' איבעית מיקטיל קטיל דליכא אכיל בשר נבלה. אמר ליה מאן מודע דאי אכלת הוינא קטלין לך. אי יהודי יהודי או ארמאי ארמאי. דמוכח דרבי בא בר זמינא הוי מחמיר על עצמו דא"ל איבעת מקטל קטול. א"כ רשאי להחמיר על עצמו. והוא תמוה דהא שם בירושלמי מסיק אמר רבי מנא אולי הוי רבי אבא בר זמינא שמע מילהון דרבנן (דמייתי לעיל על כל העבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד) הוי אכל לי'. ומאי ראי' דלא שמע מילהון דרבנן. דלמא שמע ורצה להחמיר על עצמו. וע"כ דאסור להחמיר ע"ע. וע"כ דהתוס' לא גרסי כן בירושלמי. וגם לפי גרסא של תוס' אינו מוכח דאכתי רבי בא בר זמינא לא הניח להרוג א"ע רק אמר לו אי בעית למקטיל. ואם רוצה הארמאי להרוג אותו הוי אכיל. ויש להביא ראי' מהא דכתובות (דף ג') דפריך האי סכנה אונס הוא. משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתין לידי סכנה. ופריך ולדרוש להו דאונס שרי (ולא למסרי נפשייהו למיתה). ומאי קושי' דצנועות יחמרו על עצמן. וע"כ כיון דאונס שרי כמ"ש התוס' דהיא קרקע עולם אסור להחמיר ע"ע בפיקוח נפש כיון דמהדין יעבור ואל יהרג דהרי הוא מתחייב בנפשיה]. וא"כ אם כפאו פרסיים בליל פסח לאכול מצה של טבל ע"כ צריך לאכול ויעבור ואל יהרג א"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דמהדין מותר לאכול משום וחי בהן ולא שימות בהן. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן אסור אפי' להחמיר ע"ע. ומ"מ לב"ע ליכא עבירה כלל. א"כ הוי אמינא דכה"ג יצא יד"ח ולא צריך לאכול כזית מצה אחרת יליף מקרא דבל תאכל חמץ מי שאיסורו. משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. א"כ אינו יוצא יד"ח במצה זו של טבל וצריך לאכול בזית מצה אחרת. ואין לומר כיון דמיירי כה"ג במקום פ"נ א"כ גם איסורא דטבל ליכא דהותרה לגבי פ"נ. א"כ אמאי אינו יוצא. דזה אינו דא"כ אמאי אמרינן בכפאו פרסיים לאכול מצה דיצא יד"ח, הא ליכא במצה איסור דבל תאכל חמץ. וכל מי שיש בו בל תאכל חמץ יוצא ידי מצה יצא זה שאין איסור בל תאכל חמץ דגם חמץ הותרה בפ"נ. ועל כרחך דבעינן רק שיהי' בעיסה זו ראוי שיהי' חמץ שיהי' אסור משום בל תאכל חמץ. דהשתא היא מצה. וא"כ אי לא הוי האונס דכופין אותו הפרסיים. הי' ראוי שיהי' אסור לאכול משום בל תאכל חמץ. וא"כ ה"נ כיון דהיא מצה של טבל דאי לא האונס היא אסורה בכל תאכל טבל ואינו יכול לחול עליו איסור דחמץ. ע"כ אינו יוצא במצה זו אפי' היכי דכפוהו לאכול. אבל משום מצוה הב"ע ליכא דהוא מחוייב לאכול ולעבור ולא יהרג וגם אסור להחמיר עליו. א"כ מיושב קושית התוס'

ובזה יש לומר הא דכתבו התוס' שם בסוכה (דף למ"ד). והא דתניא (בדף מ"ג) לקמן בפרק לולב וערבה. לכם משלכם להוציא השאול ואת הגזול משום שאול איצטרכי לי' דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה. ולפמ"ש יש לומר דעל גזול גופא קאי קרא למעוטי. דאי משום מצוה הבאה בעבירה. כה"ג היכי דכפאוהו פרסיים שיטול לולבו של חברו ואם לא יהרגוהו. או כפאוהו פרסיים שיביא לולב של חברו והיכי דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדאיתא בב"ק (דף קי"א) ובחו"מ (סי' שס"א). ה"ה אם בא אחר ונטל מבית הגזלן בע"כ הוי כנטלו מבית הבעלים דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה אלא מראשון אינו יכול לגבות רק דמים ומהשני גובה הגזילה גופא אם היא בעין]. ובלולב כיון דאגבי' נפק בי' א"כ מצוה הבאה בעבירה ליכא. דמשום פ"נ מותר כמ"ש התוס' בב"ק (דף ס'). דאבעי' לי' מהו להציל עצמו בממון חברו דהאבעי' הוי אי מתחייב לשלם כשמציל עצמו משום פיקוח נפש. וכ"כ הרא"ש שם. דזהו פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש דמותר ליטול ממון חברו עי"ש. וכן הוא ביומא (דף פ"ג) דאחזי' בולמוס לרבי יהודא קפחי' לרועה. אבל מכל מקום לאו שלו דבעינן שיהי' משלכם. ע"כ בא קרא להוציא גם את הגזול. וכה"ג כתב המ"א (בסי' תרל"ז ס"ק ב') בשם ר"א ממיץ בס' יראים דאע"ג דגזל עכו"ם מותר מכל מקום לאו שלו היא. (ועי' מש"כ לקמן סי' כ"ט)

גם מתיישב בזה מה שהקשו התוס' בסוכה (דף ט') ד"ה ההוא מבעי' למעוטי גזולה. תימה תיפוק לי' משום דהוי מצוה הכאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביו"ט שני בריש פרק לולב הגזול (דף למ"ד). ובההיא שמעתתא גופא קשי' דא"כ למה לי לכם משלכם. מיהו התם איכא לשנויי דאיצטרך למעוטי שאול. אבל גבי סוכה ליכא לשנויי הכי לרבנן דאמרי בפרק הישן (דף כ"ז) דאדם יוצא יד"ח בסוכה של חברו עי"ש. ולפמ"ש יש לומר ג"כ דבעינן קרא למעוטי גזולה כה"ג דאם עכו"ם אומר לישראל שילך ויקצוץ לו סכך חברו ואם לא מקטיל לי'. [או כההיא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ד) ההוא דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא. לקטל ולא לקטלי' משום דהוי הנאת עצמו. ה"נ דבעי העכו"ם לעשות סוכה לצל ורוצה לסכך סוכתו. א"כ כיון דהוי פיקוח נפש שרי למשקל סכך חברו. והכא דהגזילה הוי גבי עכו"ם הישראל אינו חייב לחברו רק דמים ואם אח"כ משאיל העכו"ם להישראל. לשבת בה דסוכת גנב"ך כשרה אם מסוככת לצל כדאמרינן התם (דף ח')], א"כ מצוה הבאה בעבירה ליכא. אבל כיון דקרא דלך אתי למעוטי גזולה א"כ הוי סכך פסולה דהוי סכך גזול בידו או ביד עכו"ם. א"כ הישראל אינו יוצא יד"ח

וא"כ לפמ"ש אכתי תקשי דברי הרמב"ם שכתב דאינו יוצא בטבל. דמשמע לעולם אינו יוצא בזה. וע"כ הוי טעמא דברייתא משום לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסור בל תאכל חמץ יצא זה שאיסור משום בל תאכל טבל וזהו למ"ד דאין איסור חל על איסור ולא ס"ל איסור כולל. אבל להרמב"ם דפוסק דאמרינן איסור כולל אמאי אינו יוצא ידי חובת מצה

לכן נראה ליישב כי התוס' בסוכה (דף ל"ה) ובפסחים (דף ל"ח) ד"ה אתי' לחם לחם. הקשה הר"י דאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה משלכם. א"כ מאי בעי קרא לעיל למעוטי דאינו יוצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק לי' דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם. דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה בלולב הגזול (דף ל"ה) מפרש התם משום דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי שלכם קרינן בי' א"כ משמע דטבל גמור לא הוי שלכם. [ומה שכתבו בשם רשב"א דתירץ דאצטריך לעיל קרא להיכי שמה שיפריש יהי' שלו. כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינן בי'. הוא חמוה דהא אמרינן בחולין (דף קל"א). מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים. ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו דגמר מן לגר לגר מהתם מה להלן מוזהר עני על שלו אף כאן מוזהר עני על שלו. ואולי יש לומר