ברית יעקב חלק א מג

משום איסור גיד ומשום איסור בשר בחלב דבאין בבת אחת. וכיון דחייל איסור בב"ח על החלב בבת אחת עם איסור גיד חל נמי איסור בב"ח על הגיד. והוי איסור כולל באיסור חמור דאסור ג"כ בהנאה משום בב"ח. אבל איסור נבלה לחודי דהוי רק איסור כולל לא חייל על הגיד. דאית לי' אין איסור חל על איסור אפי' באיסור כולל. וכה"ג אמרינן ביבמות (דף צ"ג) היכי דנשא תי ואח"כ נשא מת דחייב עליו משום איסור אשת אח. מגו דאיתוסף איסור אשת אח לגבי שארי אחין. איתוסף כמי עלי' דידי' אע"ג דאסורה עליו משום אחות אשה מכבר. והא איסור אשת אח לגבי אחין הוא חל בבת אחת עם איסור אשת איש כמ"ש הרי"ף שם. דראובן חייב על אשת שמעון. משום אחות אשה מעיקרא ומשום איסור אשת אח ואיסור אשת איש באיסור מוסיף דאמרינן מגו דחל על האחין איסור אשת את ואיסור אשת איש בבת אחת. חל נמי על ראובן באיסור מוסיף ע"ש. וה"נ כיון דחייל על החלב איסור גיד ואיסור בב"ח בבת אחת. חל נמי על הבשר האיסור יגיד משום כולל באיסור חמור דאסור בהנאה

ולפ"ז מקשה הגמ' שפיר בחולין (דף קי"ג) ומי סבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה כו'. דהכא דנטמא הכהן הוי איסור כולל מגו דאסור בחתיכות טהורות שהיו מותרות קודם טומאתו אתסר נמי בתרומה זו שהיתה טמאה. ואפ"ה אינו במיתה דאינו חל איסור מיתה דטומאת הגוף על טומאת תרומה א"כ לא ס"ל לשמואל איסור כולל באיסור חמור. א"כ גם הכא בב"ח דהוי איסור כולל באיסור חמור אינו חייל

ואין להקשות בזה דאכתי תקשי קושית ר"י בתוס'. דליתני גיד הנשה של נבילה משור הנסקל. דמודים חכמים דחייב שתים דהוי איסור כולל באיסור חמיר דאסור בהנאה. דזה אינו דקושית ר"י הוי כיון דתני תנא חדא מעשה שיש בו חמש מלקות א"כ ליתני נמי גיד הנשה של נבילה דלילקי משום נבילה ג"כ ולוקה שש. אבל לפמ"ש דהתנא דלא תני גיד של נבילה משום דאיסור כולל לחודי לית לי' להאי תנא. רק איסור כולל באיסור חמור אית לי'. א"כ ליכא למיתני גיד הנשה של שור הנסקל דהוי איסור כולל באיסור חמור. דהשתא עיילת חדא ואפקת חדא. א"כ ליכא למילקי משום אוכל בשר בחלב. דלא מצי חייל איסור בב"ח על גיד הנשה של שור הנסקל. כיון דגיד של שור הנסקל ג"כ אסור בהנאה. א"כ הוי בב"ת רק איסור כולל לחודי על גיד הנשה של נבילה משור הנסקל והאי תנא איסור כולל לחודי לית לי'

ולכאורה קשה לי בסוגיא מאי דקאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ומוקצה דאורייתא הוא אמר ליה אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וכתב רש"י דהשתא ליכא למימר הואיל דחזי לצרכו. דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט. דא"כ קשי' אמאי לא תני המבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה שש משום הבערה דהשתא ליכא למימר הואיל וגם משום מוקצה. אך יש לומר בזה דלא קשי'. דמעיקרא דתני לוקה משום הבערה. ע"כ אתי' כבית שמאי דלית להו מתוך כמ"ש התוס' ד"ה ולוקה משום הבערה. אבל השתא דקאמר אפיק הבערה לא קשי' על התנא אמאי לא חשיב חדא מעשה דמחייבי עלה משום כמה לאוין דהיינו משום הבערה ומשום מוקצה. דיש לומר דס"ל כבית הילל. דאית ליה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והכא חשוב צורך אעפ"י שאינו ראוי לאוכלו אלא באיסור כמ"ש התוס'

אך קשה למה בעי למימר דסבר דמוקצה דאורייתא ואפיק הבערה לימא דשפיר מני הבערה ואי משום הואיל דחזי לצרכו. דמיירי דבישל בעצי מוקצה ואפילו מוקצה דרבנן ליכא בזה הואיל וחזי לצרכו. הואיל דהוי איסור דרבנן א"כ לא חזי לי' ע"כ לוקה על הבערה. ובשלמא לפמ"ש המ"א באו"ח (סי' תק"ז ס"ק ג') דמוקצה מותר בהנאה ואיסור ההסקה הוא משום טלטול עצים הוא דאסור א"כ אם הובערו בעצי מוקצה מותר להשתמש ולבשל נגד האור כיון שאינו מטלטל ומהפך באיסורא ע"ש. א"כ עי"כ קאמר דמוקצה דאורייתא ואפיק הבערה דאי מוקצה דרבנן א"כ חזי לצרכו לבשל בהן שאינו מהפך באיסורא. אלא לפמ"ש המ"א באו"ח (סי' תק"א ס"ק י"ב) דכלים שנשברו ביו"ט אין מסיקין בהן משום דהוי נולד משום דאסור לטלטלן ואפי' לשרפם במקומן אסור דמוקצה אסור להנות ממנו וכ"כ (ח"א) (בסי' שכ'"ה ס"ק ט'). וכן נראה מדברי רש"י הכא. דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט. ולא כתב דהאיסור הוא דוקא דמטלטל עצי מוקצה למ"ד דמוקצה דאורייתא וע"כ דגם אפי' אינו מהפך באיסורא אסור להנות מאש מוקצה. וה"ה למ"ד מוקצה דרבנן אסור להנות ממנו א"כ לא בעי למימר מוקצה דאורייתא דאפילו מוקצה דרבנן ותני הבערה תו ליכא הואיל דחזי לצרכו כיון דאסור להשתמש באש מוקצה

ונ"ל בזה לפמ"ש הר"ן בהא דפסחים (דף כ"ה) מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' בגורדקא דערלה א"ל אימר דאמר רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור כו'. א"ל מידי דרך הנאה קעבידנא. וכתב הר"ן משום שלא כדרך הנאתן לא מתסר אלא מדרבנן. כדאמרינן בגמ' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאן הכרם בחוץ לארץ אפילו בחולי שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשו כשל תורה שלא להתרפאות שלא במקום סכנה. וכ"כ הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ה סעי' ג') דמותר להתרפאות בכל איסור הנאה מדרבנן לחולי שאין בו סכנה ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור ע"ש. וכן מבואר בדברי התוס' בכריתות (דף י"ג) דקאמר התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אפי' טובא נמי תאכל אמר רב פפא הכי קאמר התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה וכתבו התוס' שם אפילו לריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה מדרבנן מיהא אסור ובמקום סכנה התירו. א"כ מפורש מתוס' דשלא במקום סכנה אסור לאכול איסור מדרבנן אבל להתרפאות אפילו באיסורי הנאה דרבנן מותר

והתוס' (דף מ"ו) ד"ה רבה אמר אינו לוקה כתבו. וא"ת אי אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולי שיש בו סכנה ויש לומר כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. א"כ לחולי שאין בו סכנה דשכיחי אמרינן הואיל. א"כ א"ש ע"כ קאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ומוקצה דאורייתא דאי נימא מוקצה דרבנן ותני הבערה ולא הוי הואיל דחזי לצרכו משום שאסור להשתמש באש מוקצה דרבנן א"כ לא חזי כיון דלחולי שאין בו סכנה מותר להנות וחולי שאין בו סכנה שכיחי א"כ אכתי איכא הואיל וחזי הבערה לצרכו. וע"כ דמוקצה דאורייתא ואפיק הבערה. ובאש מוקצה אסור להשתמש לחולי שאין בו סכנה משום דהוי מוקצה מן התורה

ובזה מיושב דברי התוס' בקידושין (דף נ"ו) ד"ה המקדש בערלה כו' אינה מקודשת. פי' לפי שאיסור הנאה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפסחים (דף כ"ד). ותמה בזה המל"מ (בפ"ה מה' יסודי תורה ה' ח') דעיקר קושיתן תמוהים. דבפסחים לא אמרינן אלא דליכא מלקות אבל איסורא איכא כמ"ש התוס' בע"ז (דף י'"ב) ד"ה אלא ע"ש. והיאך כתבו שרי דמשמע דמותר לגמרי ואי כוונתם לומר דשרי מן התורה וכיון דאין איסורו רק מדרבנן כמ"ש התוס' בשבועות (דף כ"ג) ד"ה דמוקי. חוששין לקידושין. תמוה דהא קיי"ל המקדש משש ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין כדאמרינן בפסחים (דף ז') דאפילו באיסורי הנאה דרבנן לא הוי קידושין ע"ש. ולפמ"ש א"ש דברי התוס' דכל איסור הנאה מדרבנן וכ"ש היכי דהוי שלא כדרך הנאתן דלא הוי רק איסור מדרבנן מותר לחולי שאין בו סכנה א"כ שויא דמים דראוי להאשה עצמה היכי דהוי חולי שאין בו סכנה ואמאי אינה מקודשת וע"כ הוצרכו לבוא לתי' דמיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו. ועי' באע"ז (סי' כ"ח סעי' כ"א) ובב"ש (שם ס"ק נ"ד) ע"ש]

אך לכאורה קשה לפמ"ש דהאי תנא לית לי' איסור חל על איסור. דהא בשבת (דף צ"א) אמרינן אמר ר"י אמר שמואל מחייב הי' רבי מאיר במוצא חטה אחת לזריעה. פשיטא כל שהוא תנן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מכגרוגרות ולעולם עד דאיכא כזית קמ"ל. מוכח דכגרוגרות יותר מכזית א"כ למה חייב משום מבשל גיד ביו"ט ומשום בשר בחלב. דהיאך חייל איסור בישול ביו"ט על איסור בישול בשר בחלב. דהא כיון שנתבשל בכזית חייל איסור בישול בב"ח. א"כ אין בישול יו"ט דהוי כמו שבת דאופה ומבשל הוי כגרוגרות. חייל על איסור בב"ח ואין לומר דבישול יו"ט קדים מאיסור בישול בב"ח. דבישול יו"ט דהוי כמו שבת חייב רק היכי דנתבשל כמאכל בן דרוסאי דהוי שליש בישול או חצי בישול כדאמרינן במנחות (דף נ"ז) וברמב"ם (פ"ט מה' שבת ה' ה') ובישול