ברית יעקב חלק א מ

ליד כהן הוי כמזיק מתנות או שאכלן דפטור. אלא בידי שמים חייב לחד לישנא בחולין (דף ק"ל). משום דהוי ממון שאין לו תובעים. א"כ ליכא למימר הא דבמזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים משום דאין לוקה ומשלם דהא לצאת ידי שמים חייב ע"כ מוקי כרנב"ה דחייבי כריתות פטור מן התשלומין אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב כמ"ש כיון דהכל מסור לשמים. א"כ גם בידי שמים אין עושין תרתי. דדוקא היכי דמסור לב"ד אמרינן כיון דב"ד אינן מחייבין אותו תרתי דרק לצאת ידי שמים הוא מחויב. ולאו ע"י ב"ד הוא. לא מקרי עבדינן תרתי. משא"כ בחייבי כריתות דהכל מסור לשמים ע"כ אפי' לצאת יד"ש פטור

וניחא נמי מה שהקשינו אמאי לא פריך הש"ס הכא דמוקי כרנב"ה הא אמר רב חסדא מודה רנב"ה בגונב חלבו של חברו ואכלו דחייב דמדעידנא דאגבי' קני' ומתחייב בנפשי' לא הוי עד דאכיל לי'. כיון דמיירי ג"כ בתרומה שלא בא ליד כהן. לא שייכא בזה מעידנא דאגבי' קני' דעדיין הוי ברשות שלו ולא הוי אכתי ממונא דכהן. ע"כ קאמר שפיר רנב"ה הוא דחיי"כ פוטר מן התשלומין. והא' דלא מוקי הש"ס בכתובות דאיכא בינייהו בין אביי לרבא בזר שאכל תרומה שלא בא ליד כהן. דלאביי פטור משום דמיתה דתרומה פוטר אפי' לצאת ידי שמים דמיתה דהוי בידי שמים פוטר מן התשלומין אפי' לצאת ידי שמים. דכה"ג ג"כ אמרינן דתרתי לא עבדי כמו בחיי"כ לרנב"ה כמ"ש. ולרבא דמיתה אינו פוטר לרנב"ה זר שאכל תרומה שלא בא ליד כהן חייב לצאת ידי שמים. משום דהגמ' בעי למימר נ"מ אפי' להאי לישנא דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור אפי' לצאת ידי שמים משום וזה משפט הכהנים. ה"ה בתרומה במזיד רק בשוגג חייב רחמנא קרן וחומש מגזה"כ וכדמשני בירושלמי דתרומות (פ"ז ה' א') לריש לקיש דס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין (ועי' בתוס' חולין שם ד"ה ולכשיחזור לביתו ובתוס' ד"ה תנא). והכא בפסחים מדחה דלא לפשוט האבעי' דלפי דמים משלם דאתי' כריה"ג וכרנב"ר. ולא קאמר משום דאין לוקה ומשלם להאי לישנא דמזיק מתנות כהונה פטור משום ממון דאין לו תובעים דחייב לצאת ידי שמים א"כ משום לוקה ומשלם חייב בתשלומין לצאת יד"ש. ע"כ מוקי כרנב"ה דפטור אפילו לצאת ידי שמים

ובזה מתיישב שפיר דברי הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ולוה ה' ד'). עבר הב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ואם לא קיים עשה שבו כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. והראב"ד השיג ע"ז שבוש הוא זה. אלא מפני שנתחייב באחריותו עכ"ל. והוא דהוי לאו שניתן לתשלומין דאין לוקין עליו. כמ"ש הה"מ בדעת הראב"ד והמ"מ כתב שדעת רבינו שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה מפני הפקעת ממון חברו שהרי נוטלו בחובו. ואין זה לא גנב ולא גזלן. אלא גה"כ שלא לעשות אדם דין לעצמו. ואין זה לאו שניתן לתשלומין. שהרי הלוה והמלוה אינן מחולקין עכשיו בממון. אבל הוא לאו שניתק לעשה ואם לא קיים העשה לוקה והי' לרבינו גירסא אחרת במכות (דף י"ו). אך תמה המ"מ על הרמב"ם היאך לוקה ומשלם. כמ"ש בה' גניבה שאין אדם לוקה ומשלם. ונראה לי שדעתו ז"ל שהלאו הוא בנטילת המשכון ובאותו שעה לא הי' מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשאבד נפקע חובו ממנו בכדי שוי' שהרי לכך נטלו עכ"ל. ונראה דכוונתו משום דאין התשלומין והלאו באין כאחת. כמו דאמרינן בגונב חלבו של חברו ואכלו מעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכלי לי'. ה"נ בשעת נטילת המשכון עבר על לאו דהא לא נתכוין לגוזלו דלהוי קני' כדידי'. והתשלומין בא אח"כ כשנאבד המשכון. והוא תמוה כיון דהוא מחוייב בעשה דהשבה. ואינו לוקה עד שבטלו שאבד המשכון או נשרף א"כ המלקות ותשלומין באין כאחת. [ועוד דמ"מ הא דחייב בתשלומי המשכון. הוא ע"י מעשה שלו שנטל המשכון דחייב באונסין אכתי הוי הדין דאין אדם לוקה ומשלם. אפי' היכי דחיוב מיתה ומלקות באין קודם התשלומין פטור. כמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ב) ד"ה והי' גדי כפות. דאצטריך לאשמועינן דחייב היכי דכלו חציו לאחר שריפת העבד אע"ג דשריפת העבד משום חציו. ושריפת הגדי משום ממונא שייך בי' שפיר קים לי' בדרבה מינה הואיל ע"י מעשה אחד בא. וכן נראה מרש"י סנהדרין (דף ע"ב). מסתברא מלתא דרב כששיבר אבל נטל לא. וכתב רש"י מסתברא מלתא דרב בששובר בין עכשיו ובין לאחר זמן דליתנהו ותשלומין מדידי' לא מצי למחייבנהו במקום מיתה עכ"ל. אע"ג דכי נפיק ממחתרת אין בו חיוב מיתה וכל כמה דהוי בעין לא קנה אפ"ה כיון ששיבר אח"כ קם בדרבה מינה והמיתה פוטרתו. כיון דהוי ע"י מעשה שלו מעיקרא כמ"ש התוס'. וכן הוא בירושלמי דגיטין (פ"ה ה' ה') המטמא והמדמע והמנסך. אמר רב הונא בשם רב והוא שעירב ניסך ועירב בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין התיב רבי אבא הגע עצמך הרג את הנפש ושיבר הצלוחית. בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין (פי' בתמיה). התיב רב יוסי הגע עצמך מי שהדליק גדישו של חברו בשבת בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין (וע"כ דלא שנא כפי' פ"מ). א"כ הוא כדברי תוס' ורש"י בסנהדרין. משום דבא ע"י מעשה אחד

אך הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה ה' י"ג) כתב כל גנב שיש לו דמים אם שיבר כלים בביאתו חייב בתשלומין. אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור עכ"ל. נראה דדוקא ששיבר בשעת ביאה בעודו במחתרת פטור אבל אם נשבר אח"כ חייב בתשלומין ולא אמרינן כיון דע"י חיוב מיתה באה לו ליפטר בתשלומין והוא ע''י מעשה שלו וכן נראה מדברי התוס' ביבמות (דף נ"ט) ד"ה אלא לאו שלא כדרכה בסוה"ד דהקשו אי על העראה אינו חייב קנס אלא בגמר ביאה חייב קנס. א"כ מאי פריך בסנהדרין (דף ע"ב) גבי רדף אחרי חייבי לאוין וחייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו דפריך מאלו נערות שיש להן קנם הבא על אחותו כו' ומשני משעת העראה דפגמה אפטר לה מקטלא. ממונא לא משלם עד גמר ביאה. הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנ"ע מאי איכא למימר. הא לדידי' נמי אתי שפיר דהא לא מחייב קנס אלא בגמר ביאה ממש עכ"ל. ולפמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ב) לא קשי' כלל. משום דהכל בא ע"י מעשה אחד כמו אע"ג דכלו חציו דעבד ושריפת הגדי משום ממונא אפ"ה הוי קים לי' בדרבה מינה דפטור. הואיל ע"י מעשה אחד באו. וכן מוכח בירושלמי דכתובות (פ"ג ה' א') חסם פרה ודש בה. משעה שחסם מחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין. התיב רבי זעירא קומי ר' מנא המצית גדיש של חבירו בשבת. טל שיבולת ראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ולית את אמר כן. על כל שיבולת ושיבולת יש בה התראת מיתה. וכא על כל חסימה וחסימה יש בה התראת מכות. אבל בלא"ה הוי אמרינן דעל מה שחסם מחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין. ויש בזה אריכות דברים. שוב מצאתי בשעה"מ (פ"ג מה' גניבה) העיר קצת דברים מענין זה ע"ש]

ולפמ"ש א"ש דברי הרמב"ם. כמ"ש היכי דאמרינן דקים לי' בדרבה מיניה אפ"ה חייב לצאת ידי שמים. ומהני תפיסה כמ"ש רש"י (בב"מ) דרק הב"ד אינן יכולין לחייבו בתרתי משום דהוי שתי רשעות אבל מ"מ חיוב תשלומין רמי עלי' ולא יצא יד"ח עד שישלם ומהני תפיסה. א"כ הכא דהרמב"ם מיירי דהמשכון פחות מכדמי חובו. כמו שכתב ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. א"כ הוי הלוה מוחזק בדמי הלואה מה שכנגד המשכון. א"כ לא קשי' כלל מהא דאין אדם לוקה ומשלם. דהכא כיון דהלוה תפוס ומוחזק. והמלוה חייב לשלם בידי שמים ומהני תפיסה ע"כ מחשב דמי המשכון

ומעתה א"ש דברי הרמב"ם בפי' המשניות. דסובר לפי מדה משלם. ורישא דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש מיירי דשגג בשתיהן בתרומה וחמץ. וסיפא דבמזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. מיירי ג"כ בשוגג בתרומה רק מזיד בחמץ. וקשה לי' כיון דשגג בתרומה אמאי במזיד פטור מן התשלומין אע"ג דחמץ לאו בר דמים. מ"מ כיון לפי מדה משלם ולא בתר דמים אזלינן כמ"ש רש"י. וע"כ אמר דטעמא דסיפא משום דאין לוקה ומשלם. וכיון דמתניתין מיירי בסתמא אפי' בתרומה שלא בא ליד כהן כמ"ש. א"כ התשלומין הוי רק לצאת ידי שמים. ורישא ג"כ דמשלם קרן וחומש הוא דאינו יוצא ידי שמים. א"כ בסיפא במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. משום דאין לוקה ומשלם הא לצאת ידי שמים מחוייב לשלם. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' בכורים ה' י"ד) במתנות כהונה עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהמתנות ממון שאין לו תובע ידוע. וכתב הכ"מ ורבינו שכתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע ס"ל כדעת