ברית יעקב חלק א לט

עולא תחת תחת גמיר. כתבו דלא קאמר עולא ממונא משלם ולא לקי אלא בהני תלתא בחובל בחברו ועדים זוממין ובקנס דאונס ומפתה דגלי בהו קרא אבל בעלמא ס"ל גם לעולא דמלקי לקי ממונא לא משלם

ולענ''ד נראה ליישב כל זה. אחרי שנציע מקודם איזה הנחות לזה. ויבואר הכל לנכון. ראיתי להפ"י בחידושיו הקשה למה מוקי הש"ס הכא מתניתין דלא כהלכתא כריה"ג. הא מתניתין סתמא קאמר ואיירי אפי' בתרומה שלא בא ליד כהן. א"כ מצי שפיר לאוקמי כרבי יהושע דאמר לקמן (דף מ"ו) לא זהו חמץ שמוזהרין עליו מן התורה בבל יראה ובבל ימצא והיינו משום דטובת הנאה אינו ממון. ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא ליד כהן. וקרא כתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חברך כמ"ש רש"י שם. א"כ שפיר הוי חמץ בר דמים. כיון שמותר להשהותו לכתחילה. כמו דאמרינן לעיל (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש מעל משום דהוי גורם לממון. דמותר להשהותו ולהוי מזבין לי' גזבר מקרי שפיר בר דמים עי"ש. ודבריו תמוהין. כי זה אינו דדוקא גבי הקדש דשרי לשהויי שפיר מקרי גורם לממון. אבל גבי תרומה אי הוי נותנו לכהן לא הוי שוה מידי. דהכהן הי' מוכרח לבערו שלא יעבור בבל יראה א"כ אע"ג השתא דלא מטא ליד כהן מכל מקום לאו מידי אפסיד' לכהן אם אכל ישראל את התרומה. כיון דאם הי' נותנו היו מצווין לשורפו. ע"כ אפי' בשוגג אינו משלם אם לפי דמים משלם

והנה בחולין (דף ק"ל ע"ב) איתא אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. מאי טעמא איבעית אימא דכתיב וזה יהי' משפט הכהנים ואיבעית אימא משום דהוי לי' ממון שאין לו תובעים. וכתבו התוס' שם דאיכא בין הני תרי לישנא. דלהאי לישנא דאין לו תובעים. נהי דאינו יכול לתבעו בדיינים בדיני שמים חייב. וללישנא קמא משום דכתיב וזה יהי' משפט הכהנים. אפי' בדיני שמים נמי לא מחייב. ופריך בגמ' התם מהא דתניא מניין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלים. ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מניין שפטור מן התשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם. אמאי להוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן. ודחי ה"נ דאתי לידיה דכהן בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א"כ להאי לישנא דאכל מתנות כהן שלא בא לידו דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין. אבל לצאת ידי שמים חייב לשלם. א"כ אכל תרומה במזיד אפי' תרומה שלא בא ליד כהן. חייב לשלם לצאת ידי שמים ליתן לכהן. ובשוגג פשיטא דחייב לכ"ע קרן וחומש דצריך להפריש משום גזל השבט

גם אמרינן בב"מ (דף צ"א) רבא אמר אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו. ופרש"י התם אע"ג דאי תבעה לי' בדינא קמן תן לי אתנני. לא מחייבינן לי' למיתב דהא קם לי' בדרבה מיני' כי יהיב לה ניהלי' אתנן הוא. אלמא אפי' במקום מיתה נמי רמו תשלומין עלי' אלא שאין כח לעונשו בשתים. אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם. אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וע"כ מוקי דחוסם פי פרה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וה' קבין לחמור היינו בידי שמים עי"ש. ונראה דזה דוקא לרבנן דס"ל דחייבי מיתות או מלקות פטור מן התשלומין משום כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות דאין כח ביד ב"ד לענשו בשתי רשעות. אבל בידי שמים חייב בתשלומין. כיון דבב"ד לא עבדינן שתי רשעות. אבל לרנב"ה דס"ל דחייבי כריתות ג"כ פטור מן התשלומין וכרת אין דינו מסור אלא לשמים ואפ"ה פוטר אותם מן התשלומין א"כ אפי' לצאת ידי שמים פטור דהוי כשתי רשעות אף בידי שמים לא עבדינן. ולא דמי לחייבי מיתות שוגגין דפוטר מתשלומין אפ"ה חייב לצאת ידי שמים לשלם דשאני התם. דהוי טעמא משום תני דבי חזקי' דילפינן מכה אדם ומכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בי' כו' כדאיתא בכתובות (דף ל"ה) דבמזיד דינו מסור לב"ד. אבל בחייבי כריתות לרנב"ה דדינו אינו מסור רק לשמים ואפ"ה רחמנא פטרי' מתשלומין כהיכי דלא לעביד תרתי א"כ אפי' לצאת ידי שמים פטור דאכתי הוי תרתי לשמים. (ומצאתי. סברא זו להגאון מוהרי"ח ז"ל בספרו צל"ח שכתב ג"כ כמ"ש)

(ח"א

) ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' סנהדרין (דף ע"ב). רבא איגנב לי' הני דיכרי במחתרתא, אהדרינהו ניהלי' ולא קבלינהו. תימה הא מחוייב לצאת ידי שמים כדאמר בב"מ (דף צ"א) גבי חוסם פי פרה ודש בה. ולפמ"ש דטעמי' דחייב לצי"ש בחייבי מיתות ב"ד או מלקות משום דרק לב"ד רחמנא אזהר דלא לעבד בי' תרתי. אבל מה שהוא חייב לצאת ידי שמים. וע"כ מהני תפיסה דלא מפקינן מיני' לא אכפת לן מה שחברו תופסו. או מה שמעצמו רוצה לצי"ש כיון דב"ד אינו מחייבו לענשו בשתים. אבל הכא במחתרת דמיתתו בכל אדם דהוי כרודף דניתן להציל בנפשו ומיתתו לכל העולם (ועי' תוס' בכתובות דף ל"א) דע"כ שיבר כלים של נרדף או של אחר פטור דהוי כמיתה ותשלומין לאחד כמ"ש התוס'. וא"כ אי נימא ג"כ רודף נמי דחייב לצי"ש ולשלם ומועיל בו אי תפיס. א"כ עבדינן בי' תרתי להרגו ולתפוס שישלם מה ששיבר והתורה אמרה כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות וע"כ רודף ששיבר את הכלים אפי' בידי שמים פטור לשלם. והתוס' תירצו דיש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אלא אם כן יתחייבו בדיני אדם עכ"ל. והוא תמוה כיון דבחיוב לצאת ידי שמים מהני תפיסה כמ"ש רש"י גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. א"כ מע"ג דהם לא היו רוצים לצאת ידי שמים. מ"מ כיון דבאמת הן חייבים לצאת יד"ש וכבר אהדרינהו ניהלי' א"כ כבר תפס רבא למה החזיר להם. וצ"ל לדעת התוס' שהגנבים הביאו הדכרי לרבא ושאלו אותו אם מחויבים להחזיר לו בדיני אדם יחזירו לו. ולא היו רוצים לצי"ש. ואכתי לא החזירו לרבא דיהי' רבא תפוס בהדיכרי ואהדרינהו ניהלי' היינו שהביאו לרבא. או דיש לומר דהתוס' ס"ל גם ברודף דמסור דינו לכל אדם וחייב לצי"ש. מ"מ תפיסה לא מהני בי' דא"כ הוי תרתי רשעות להרגו ולתפוס לשלם בעד הכלים. אבל מה שמחוייב מעצמו לשלם כיון דאינו יכול לתפוס לא הוי תרתי: וא"כ א"ש מה שתי' דהם לא היו רוצים לצי"ש

וראיתי בקצה"ח סי' תכ"ד). שהקשה בהא דכתובות (דף ל"ב) אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו כו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. ומשני בנערה יתומה ומפותה. הא מפותה דמחלה הוי כתשלומין כמ"ש הב"י בחו"מ (סי' תכ"ד) החובל בעבד כנעני שלו פטור. דפטור אפי' ממלקות אע"ג היכי דליכא תשלומין מחייב מלקות כיון דפטור דרבו אינו אלא מה שקנה עבד קנה רבו. א"כ הוי בר תשלומין אלא שרבו זוכה ממנו. א"כ ה"נ כיון שמחלה הבושת והפגם להמפתה והוא מינה קא זכי. הוי בר תשלומין א"כ אמאי לקי. ולכמ"ש דהא דאמרינן כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו בשתי רשעות זהו דוקא לב"ד אזהר רחמנא דלא לעבד בי' תרתי. אבל מה שמחוייב לצי"ש ומהני תפיסתו וחברו תופסו לא איכפת לן כיון דלא מחמת ב"ד דהן אינו מחייבו בשתי רשעות. א"כ גם בחובל בחברו ודכוותי' דאיכא ממון ומלקות דגלי רחמנא דממונא משלם ולא לקי רק לב"ד אזהר רחמנא דלא לעבד תרתי ממון ומלקות זהו דוקא היכי דב"ד דמחייבו אותו ממון פטור ממלקות אבל היכי דב"ד אינו מחייבו אותו ממון כלל דהיא מחלה מעיקרא הממון כיון דהב"ד לא חייבו אותו הממון כלל משום דאיכא מחילה דידה ע"כ מלקי לקי. משא"כ במובל עבד כנעני שלו דפטור דהכא רמי חיובא עלי' ב"ד דלשלם הממון אלא משום הפוכי מטרתא למה לי כיון שישלם רבו לו בעד החבלה כל מה שקנה עבד קנה רבו. ע"כ הוי כתשלומין וממונא משלם מלקי לא לקי דהוי כשתי רשעות. ובזה יש לומר ג"כ הא דהכהו פחות מש"פ דלוקה. כיון דפחות מש"פ דאינו חייב הוי מטעם מחילה א"כ הוי כתשלומין א"כ אמאי לקי. (ועי' מ"ש בסי' ה' בזה). משום כיון היכא שבאו לב"ד לא יכולין ב"ד לחייבו בממון פחות מש"פ משום דכבר מחיל ע'"כ מאי דלקי לא הוי כשתי רשעות דעל הב"ד החיוב שלא לעבד בי' תרתי. דלאו ב"ד מחייבי אותו דב"ד אינן נזקקין לפחות מש"פ משום דכבר מחיל לי'. עי"כ לא מקרי תשלומין דמחייבי ב"ד ובלא"ה יש לדחות קושיתו. דיש לחלק בין מחילה מעיקרא כמו שבור את כדי ע"מ לפטור והיכי דלא אתי' בתורת שמירה לא בעינן ע"מ לפטור כדאיתא ב"ק (דף צ"ג) ובחו"מ (סי' ש"פ) דהוי רשות בעלמא. ובין מחילה דאח"כ. א"כ בחובל עבד כנעני שלו הוי כמחילה דאח"כ. והא דהכהו פחות מש"פ דלוקה לא הוי מטעם מחילה רק משום דצא הוי דין ממון כלל. וכמ"ש לעיל (סי' ה")]

א"כ לפ"ז א"ש הא דנא מוקי הגמ' הא דפריך אי כריה"ג אימא סיפא במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. משום דאוכל חמץ במלקות. ואין אדם לוקה ומשלם. משום דמתניתין מיירי סתמא אפי' באוכל תרומה שלא בא ליד כהן כמ"ש הפ"י. והוי ממון שאין לו תובעין א"כ תרומה שלא בא