ברית יעקב חלק א לה

עכו"ם. ואותו חמץ מותר לאחר פסח. והוא שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח. ואם לא אמר לו קנה מעכשיו. נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל עכו"ם. ואסור בהנאה לאחר פסח. וכתב המ"מ דסובר רבינו דבעינן טפי שיהי' הגעת הזמן קודם הפסח. הא לאו הכי אעפ"י כשעבר הפסח ולא פדאו ישראל. אגלאי מלתא דלמפרע של עכו"ם הי'. כיון שבפסח הי' ביד ישראל לפדותו אמרינן הואיל אי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור. וזה דעת רבינו אפרים ז"ל והזקיקו לזה דברי התוספתא. עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו. ואמר לו אם לא באתי מכאן קודם פסח הרי הוא מכור לך. אחר הפסח מותר באכילה. אלמא דבעי הגעת זמן קודם פסח. גם דקדק. ממתניתין. דתני עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. דיקא דקודם הפסח הגיע זמן. מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה משמע דמיד אחר הפסח. וא"א לומר בשקבע אחר הפסח. דאכתי עד הגעת זמן ודאי לדברי הכל אינו מותר. והי' לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר. וכן אין לפרש שקבע לו זמן תוך הפסח. דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו תוך הפסח שמחויב לבערו. אלא ודאי בקודם הפסח הוא. והן דברי התוספתא. והראב"ד השיג עליו וכתב לא נהיר ולא צהיר אלא אפי' לא הגיע זמן אלא עד אחר הפסח אינו עובר עליו. ואם הגיע זמן קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנה שאין דין אסמכתא לעכו"ם. גם הרא"ש הקשה על הרמב"ם דהא אמרינן בסוגיא דפסחים (דף ל"א) אליבא דאביי. אי אמרת למפרע הוא גובה משום הכי מותר בהנאה דברשות העכו"ם קאי. אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי. אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח הי' ברשות העכו"ם. וכל שכן לרבא דאמר לי' בהדיא קנה לך מעכשיו. דאשחכח דלמפרע הוא קנוי קנין גמור לעכו"ם. ותוספתא דקתני קודם הפסח אאמר לו קאי. אבל זמן הפרעון הי' אחר הפסח. ואחר הפסח דמחניתין היינו זמן פרעון

ולכאורה דברי הרא"ש תמוהין. דמאי קשי' לי' על הרמב"ם. דלדידי' נימא דגם לאביי דס"ל למפרע הוא גובה ומתניתין מיירי בלא הרהינו. מיירי ג"כ בשקבע לו זמן קודם פסח. כיון דאפי' לרבא דמיירי בהרהינו ואמר מעכשיו בעינן שקבע זמן קודם פסח כ"ש לאביי. וצ"ל דכוונת הרא"ש בזה דהא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הוא דוקא בדמטי לידי' וגבה אמרינן למפרע הוא גובה. וכ"כ דלא מטי לידי' וגבה לא אמרינן במטי זימני' דלמפרע הוא גובה. א"כ לאביי כל זמן דהוי בביתו ולא גבי המלוה לא נפקא מינה מידי מה שקבע זמנו קודם הפסח. והוי כמו בקבע זמנו לאחר הפסח. דאח"כ כשיגבה למפרע הוי שלו. א"כ ה"ה לרבא בהרהינו ומעכשיו אף דקבע זמנו אחר הפסח הוי למפרע שלו. ואין לומר דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. משום כיון דהוי לי' זוזי הוי מסלק לי' אשתכח דהשתא הוא דקני. וע"כ היכי דאקדיש וזבין מלוה לא מהני. א"כ לא קאי ברשות מלוה. ע"כ גם גבי חמץ לא קאי ברשות' דמלוה אפי' דאמר מעכשיו כיון דהי' יכול לסלקו בזוזי ע"כ בעינן שקבע זמנו קודם פסח. משא"כ לאביי דלא סבירא לי' כיון דהוי לי' זוזי מסלק לי'. והיכי דמטי לידו למפרע הוא גבה. הוי ברשות' דמלוה. ה"נ לגבי חמץ הוי ברשותו דמלוה ע"כ אפי' קבע זמנו אחר פסח וגבה הוי חמצו של נכרי למפרע. דזה אינו דאע"ג דהמלוה אינו יכול להקדיש. משום דיכול הלוה לסלוקי בזוזי מכל מקום כיון דהלוה אינו רוצה לפדותו. כיון דמטי זימני' דפסח דהוי איסור חמץ מכוין להחליטו בידי נכרי המלוה את ישראל על חמצו. תו לא קאי ברשותי' וכשיגיע הזמן הוי למפרע חמצו של נכרי בדאמר לו מעכשיו לא מקרי חמצו של ישראל. ואע"ג דבידו לפדותו לא אמרינן הואיל כמ"ש הר"ן דהוי מחוסר ממונא לא אמרינן הואיל. ועוד כיון דאמר לו אם לא אפרע לך יהי' קנוי לך מעכשיו. מצי המלוה שפיר לאקדושי ולזבין. דרבא לא מוכח דמכאן ולהבא גובה משום כיון דהוי לי' זוזי הוי מסלק לי'. א"כ השתא דקא קני. אבל הכא דעל כרחך למפרע קנוי כיון דאמר לו מעכשיו א"כ אע"ג דמצי הלוה לסלוקי בזוזי עד הזמן מכל מקום חשוב ברשותי' דמלוה לאקדושי ולזבין. (שוב ראיתי בתשו' פנים מאירות ח"א סי' מ"ו שתמה ג"כ על הרא"ש בזה וכתב שם אפי' היכי דאמר מעכשיו לא מצי המלוה לאקדושי עי"ש. ולענ"ד כמ"ש כיון דאמר. מעכשיו גם לרבא למפרע גובה מצי מלוה לאקדושי

] ולענ"ד שיטת הרמב"ם מוכרח בגמ'. ונקדים ליישב תמיהת התוס' בסוגיא לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום רבי מאיר אמרו עובר מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא גובה. ותסברא אימא סיפא. אבל עכו"ם שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבעי' למ"ד החם עובר הכא אינו עובר למ"ד התם אינו עובר הכא עובר. אלא הכא במ"ע כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר"י דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון כו' ח"ק סבר ישראל מעכו"ם לא קני משכון. ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מעכו"ם לא כ"ש. אבל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר התם ודאי עכו"ם מישראל לא קני. תנן עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהרהינו אצלו. הא אמרת עכו"ם מישראל לא קני לא קשי' הא דאמר לי' מעכשיו הא דלא אמר לי' מעכשיו. ומנא חימרא דשני לי' בין היכי דאמר לי' מעכשיו ובין היכי דלא אמר לי' מעכשיו. דתניא עכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא לאו ש"מ שאני היכי דאמר לי' מעכשיו להיכי דלא אמר לי' מעכשיו. ובתוס' ד"ה אלא. תימא לריב"א אביי היכי מתרץ הך דע"כ בדרבי יצחק קמיפלגי וסיפא דקתני עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר אע"ג דלא קני כיון דלמפרע הוא גובה. ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע הוא גובה. וחי' דמפרש הריב"א. דהשתא דמוקי בדרבי יצחק קמיפלגי מיירי שלא בא ישראל לידי גבי' שפדאו עכו"ם לבסוף דלא שייך בזה פלוגתא דאביי ורבא כו'. קשה דא"כ מאי קאמר ומנא תימרא דשני בין היכי דאמר מעכשיו ובין היכי דלא אמר מעכשיו מהא דתניא עכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו'. דמאי עדיפא ברייתא ממתניתין דכבר מוכ מרומיא דמתניתין דתני עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחה"פ מותר בהנאה ובברייתא תני עכו"ם שהלוה לישראל לאחה"פ ד"ה עובר ע"כ הא דאמר מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו. א"כ מאי עדיפא מברייתא. וע"כ דמביא ראי' דלא כאביי דטעמא משום דלמפרע גובה ובדרבי יצחק קמיפלגי כמ"ש הריב"א דמיירי מתניתין שלא פדאו ישראל לבסוף א"כ גם השתא מברייתא זו אינו מוכח מידי דלאביי רישא מיירי כשפדאו וסיפא דאמר לו הגעתיך שאינו רוצה לפדותו כמ"ש התוס' ואם אמר הגעתיך

לכן נציע מקודם איזה יסודות ויבוא הכל לנכון. הרמב"ן בפי' התורה הביא המכילתא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו. חלמוד לומר בבחיתם. מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. אעפ"י שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל כו' אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. ופירושה שהי' במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצינו בכל גבולינו אפי' בבית של נכרי. לכך בא בבתיכם להוציא ביתו של כרי ולמדנו מברייתא הזאת שלא הזהרנו התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו בין בבתינו ובין בגבולינו. אבל אם הפקדנו אותו ביד נכרי בבית שלו אין אנו עוברים עליו כבל יראה כו' אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו בכל מקום. והש"א (סי' ע"ח) חמה בזה מהא דאמר רבא (דף ה') דחמץ אסור משש שעות ולמעלה מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה אמר רחמנא. וכתבו התוס' אע"ג דאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאמרינן בתמיד נשחט (דף ס"ג) השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו. מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה. דא"כ לריש לקיש דאמר בח"נ (דף ס"ג) לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה אבל אם אין עמו בעזרה אינו מוזהר על לא תשחט דבעינן על בסמוך א"כ הני תרי מילי דהשבתה ולא תשחט על חמץ אינו מוצא במקום אחד שיהיו מוזהרין עליכן דאי איתא