ברית יעקב חלק א לד

אפי' באכילה). רק דס"ל לריה"ג דמותר בהנאה אפי' תוך זמנו ואדר"י קמתמה דאוסר אפי' לפני זמנו בהנאה. וריה"ג ס"ל אפי' תוך זמנו שרי בהנאה משום דכתיב לך שלך תהא. א"כ לפ"ז א"ש קושית התוס' ע"כ צריך למכתב לריה"ג לא יאכל ולך למשרי דאי הוי כתיב לא יאכל לא הוי דריש ריה"ג הני תלתא קראי חד אלפני זמנו וחד על אחר זמנו וחד אתוך זמנו לאסור באכילה. דהא חזינן דרבי שמעון ס"ל דאחר זמנו קילא טפי מלפני זמנו. דלפני זמנו אסור באכילה מעשה דתשביתו. ולאחר זמנו מותר לגמרי. א"כ ה"א דתרי קראי קאי אתוך זמנו דחמיר דהוי בכרת חד למיסר באכילה וחדא למיסר בהנאה תוך זמנו כמו דאמרינן גבי שלשה לא תבשל חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה. וחד קרא דלא תאכל קאי אלפני זמנו לאסור על לפני זמנו. ולאחר זמנו מותר לגמרי כמו דס"ל לר"ש. אבל השתא דכתב רחמנא לא יאכל ליכא לאיקמי תרי קראי על תוך זמנו לאסור באכילה ובהנאה דכבר משתמע מלא יאכל דמשמע איסור הנאה ומסתמא קאי על תוך זמנו דחמיר דהוי בכרת וע"כ קאי חד מהני תרי קראי גם לאחר זמנו לאסור באכילה. וכיון דמוכרח לכתוב לא יאכל כדי שנדע לאסור על אחר זמנו באכילה א"כ ה"א דאסור בהנאה כל שבעה ע"כ בעי קרא דלך למשרי בהנאה ע"ז הביא רש"י דרבי יוסי הגלילי ס"ל דחמץ מותר' בהנאה כל שבעה וכ"ש לאחר הפסח. ופליגא דרבי יהודא דס"ל דחמץ אפי' לאחר זמנו אסור בהנאה. היינו דבאכילה מודה רבי יוסי הגלילי לרבי יהודא דאסור גם לאחר זמנו. דלא פליג עליו רק בהנאה. א"כ בעינן למכתב לא יאכל וגם לך למשרי כמ"ש, דהשתא משתמעי שפיר הני ג' קראי דלא יאכל ולא תאכלו ולא תאכל עליו חמץ גם לאחר זמנו דאסור באכילה, [וליכא למימר דאי הני חרי קראי קאי חד על איסור אכילה וחד על איסור הנאה תוך זמנו דחמיר דהוי בכרת וחד על לפני זמנו. למה למכתב תרי קראי לכתוב לא יהנה כדפריך כה"ג הגמ' בב"ק (דף מ"א). וע"כ דקאי חד קרא על אחר זמנו. דזה אינו כמ"ש במקום אחר דאי הוי כתיב לא יהנה ה"א אפי' שלא כד"ה ע"כ בעו למכתב לא יאכל דנדע דוקא דרך אכילתן והנאתן אסור. רק בב"ק (דף מ"א) דכתיב ובעל השור נקי ואי לא יאכל דשור הנסקל קאי על איסור הנאה ע"כ אפי' שלא כד"ה אסור רק השתא דסיים דלא יאכל קאי על שחטו לאחר שנגמר דינו אמרינן דשו"ה ג"כ הוי רק כדרך הנאתן]

ואין להקשות בזה דליכא למימר דאי הוי כתיב רק לא יאכל ה"א דתרי קראי קאי אתוך זמנו חדא על אכילה וחד על הנאה. ולא הוי ידעינן לאסור באכילה לאחר זמנו. דא"כ דתוך זמנו אסור באכילה ובהנאה ולאחר זמנו מותר לגמרי כר"ש לכתוב רחמנא חד קרא לא יאכל וחד לא יאכל הוי ידעינן איסור הנאה תוך זמנו וחד קרא לפני זמנו. ולאחר זמנו דליכא קרא שרי לגמרי. ומדכתב רחמנא תלתא קראי ע"כ קאי גם לאחר זמנו. דיש לומר בזה לפמ"ש התוס' (דף כ"ח) ד"ה וחד אלפני זמנו. וא"ת ולחזקי' מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. ואומר ר"י כיון דחד מהני קרא משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ל. ונראה דלא שייך סברת ר"י רק אי כתיב ג' קראי או תרי קראי וחד מהני קראי משמע איסור הנאה. תו לא מחלקינן בינייהו כמ"ש התוס'. אבל אם איסור הנאה בתוך זמנו אינו מפורש בכתוב רק הוי מרבינן מיתורא דקראי היינו מתרי קראי לא יאכל ולא תאכל קאי על תוך זמנו. לאיסור הנאה דחד אאכילה וחד אהנאה ליכא למימר כמ"ש התוס' דמסברא לא נחלק ביניהם גם קרא שלישי דקאי אלפני זמנו ג"כ אסור בהנאה דלא נחלק ביניהם. כיון דתוך זמנו דאסור בהנאה לא ידעינן רק מריבוי דקרא יתירא ממילא אלפני זמנו דליכא קרא יתירא מותר בהנאה. א"כ א"ש ולא קשה כלל. דל"ל דאי תרי קראי קאי על תוך זמנו לאסור באכילה ובהנאה וחד אלפני זמנו. א"כ לכתוב רק תרי קראי חד לא יאכל וחד לא תאכל. דאי הוי כתיב רק תרי קראי חד לא יאכל וחד לא תאכל ולא הוי קרא יתירא על איסור הנאה. רק לא יאכל ולא תאכל. ה"א דגם קרא דלפני זמנו אסור ג"כ בהנאה כמ"ש התוס' כיון דחד קרא משמע איסור הנאה תו לא נחלק ביניהם. גם הך קרא דקאי אלפני זמנו אסור בהנאה. והתורה לא רצתה לאסור לפני זמנו בהנאה רק באכילה ע"כ מוכרח לכתוב ג' קראי א"כ אי הוי מוקמינן תרי קראי על תוך זמנו לאסור באכילה ובהנאה וחד קרא אלפני זמנו לאסור באכילה. לא הוי ידעינן איסור אכילה לאחר זמנו ע"כ כתב רחמנא לא יאכל. א"כ תו ליכא לאוקמי תרי קראי על תוך זמנו לאסור באכילה והנאה דידעינן זה מלא יאכל. דאיסור הנאה במשמע וע"כ קרא ג' על לאחר זמנו לאסור באכילה. וכיון דכתב רחמנא לא יאכל ה"א דבאמת חמץ אסור בהנאה כל שבעה ע"כ כתב רחמנא לך שלך תהא למשרי בהנאה ומיושב היטב תמיהת התוס'

ולפ"ז מיושב ג"כ קושית הפ"י דלמה שני קרא לחזקי' למכתב לא יאכל לילף איסור הנאה מק"ו דנותר כדיליף ר"י גבי אין ביעור חמץ אלא שריפה. דהא אמרינן בפסחים (דף מ"ד) ובקידושין (דף ל"ח) דילפינן ק"ו דבר שאין היתר לאיסורו מדבר שיש היתר לאיסורו. א"כ חזינן דבר שיש היתר קל מדבר שאין היתר לאיסורו. א"כ לחזקי' אם לא הוי שני קרא למכתב לא יאכל רק ג' קראי, לא יאכל ולא תאכלו ולא תאכל עליו חמץ. דמוקמינן חד אלפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו. דלא משמע איסור הנאה. לא הוי מצינן למילף איסור הנאה מק"ו מנותר על איסור הנאה. דה"א דתרי קראי קאי על תוך זמנו. חד על איסור אכילה. וחד על איסור הנאה. וחד אלפני זמנו דחמירא מלאחר זמנו כדאמרינן לרבי שמעון. ואחר זמנו מותר אפי' באכילה. ואי הוי אמרינן דלאח"ז מותר באכילה א"כ ליכא למילף ק"ו מנותר דאסור בהנאה דשאני נותר שאין היתר לאיסורו משא"כ חמץ דיש היתר לאכילה אחר פסח. דדוקא השתא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ דידעינן איסור הנאה בחמץ. ע"כ ג' קראי. גם על אחר זמנו. הוי חמץ אין היתר לאסורו. יליף רבי יהודא שפיר ק"ו מנותר. משא"כ אי לא הוי כתיב לא יאכל רק ג' קראי דלא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו הוי אמרינן לאחר זמנו מותר באכילה. א"כ הוי מפרך ק"ו מנותר ע"כ בעי קרא רבוי להנאה

אך בזה יש לומר דאי כתיב ג' קרא דלא תאכל ולא יאכל ולא תאכלו ליכא למימר דתרי קראי קאי אתוך זמנו ולאחר זמנו מותר באכילה א"כ לא לכתוב רק תרי קראי חד לא יאכל וחד לא תאכל דהוי משמע איסור הנאה לתוך זמנו. ומדכתב ג' קראי ע"כ קאי גם לאחר זמנו. והוי חמץ אין היתר לאסורו. א"כ הדרא הקושי' לדוכת' דשפיר ילפינן איסור הנאה בק"ו מנותר

אבל לפמ"ש התוס' דמנ"ל לחזקי' איסור הנאה לפני זמנו ולאחר זמנו דההיא קרא לא יאכל מסברא מוקמינן לתוך זמנו. משום כיון דמשמעות דחד קרא הוי איסור הנאה תו לא מחלקינן ביניהם היינו כיון דכתיב שלשה קראי ואינו מבואר איזהו קרא לתוך זמנו. ואיזהו לפני זמנו ולאחר זמנו ובחד קרא מבואר איסור הנאה דכתיב לא יאכל ע"כ לא מחלקינן ביניהם. דכולהו קראי משמע איסור הנאה לחזקי'. א"כ א"ש זהו דוקא השתא דכתיב חד קרא לא יאכל אבל אי הוי כתיב לחזקי' רק לא יאכל ואיסור הנאה הוי ילפינן ק"ו מנותר. לא הוי מצינן למילף איסור הנאה רק אתוך זמנו דאיכא כרת כמו נותר אבל לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא כרת ליכא למילף כלל איסור הנאה מק"ו מנותר. דשאני נותר דהוא בכרת אסור בהנאה משא"כ לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא כרת רק בלאו מותר בהנאה ע"כ כתב רחמנא לא יאכל וכיון דחד קרא מהני קראי משמע איסור הנאה תו לא מחלקינן ביניהם ואסור בהנאה גם לפני זמנו ולאחר זמנו. ואין להקשות דאכתי איכא למילף משאר איסורי הנאה מערלה וכלאי הכרם דאינו בבל יראה אסור בהנאה חמץ שישנו בב"י א"ד שאסור בהנאה. או דנילף מפטר חמור ועגלה ערופה ובב"מ. דכל הני יש למפרך ק"ו. דערלה לא הי' לו שעת הכושר. וכלאי הכרם שהי' להם שעת הכושר ובב"מ וע"ע יש למפרך שכן לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן משא"כ בחמץ דדוקא הוא כדרך אכילתו כדאיתא בפסחים (דף כ"ה)]: כ"ח תמוז שנת תרי"ז לפ"ק ידידו דורש שלומו ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א

סימן יא

הרמב"ם (פ"ד מה' חמץ ומצה ה' ה') כתב ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם. אם אמר לו אם לא אביא לך מעות מכאן עד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות