ברית יעקב חלק א לב

המעביר סרק או ששר על ברזל ונחושת פטור משום דאינו מלאכת מתקיימת בשבת עי"ש. ועוד דלא הוי שיעור צובע דהשיעור הוא לצבוע חוט שארכו ד' טפחים. אך בזה שחותם על הטריוואקס יש הרבה מלאכות דחייב עליהן בשבת. חדא משום מבשל. דמרפה גוף הקשה של הטריוואקס. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט ה' ו') המרפה הדונג והכופר והגפרית והזפת ה"ז תולדות מבשל וחייב. כללו של דבר כל שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך. חייב משום מבשל. ועוד איכא משום ממרח. מה שנוטף הטריוואקס ואח"כ חותם בחתימתו. א"כ מחליק הטריוואקס והוי ממרח. כמ"ש הרמב"ם (בפי"א ה' ו') הממרח רטי' כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שמחליק פניהם חייב משום מוחק. ה"נ כשהטיפו אותו באש ומתמרח ודוחק החתימה עליו. הוי איסור מלאכה דאורייתא ואסור ע"י עכו"ם

ומש"כ כי איסור ממרח אין לאסור אמירה לעכו"ם. כי ממרח הוי רק חולדה דמוחק והוי רק איסור דרבנן ומותר אמירה לעכו"ם. דברי שגגה הם. דאטו חולדה לא הוי חיוב דאורייתא בשבת וחייב חטאת ועפ"י עדים נסקל. כדאיתא בריש ב"ק (דף ב') וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' שבח ה' ז'). אחד העושה אב מאבות המלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה. א"כ מה הפרש בין האבות והחולדות אלא לענין קרבן לבד שאם עשה בשוגג אבות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אב ואב. ואם עשה אב ותולדתו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. ועוד הכא דיש בחתימתו בקאנטער צורת נשר א"כ הוי כצר צורה דחייב משום כותב. כמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' ו') ובמג"א (סי' ש"מ ס"ק יו"ד). ובא"ר תמה על הרמב"ם והמג"א דבשבת (דף ע"ה) אמרינן הצר צורי בכלי חייב משום מכה בפטיש ולא משום כוחב. א"כ גם המוחק אינו חייב. ולפמ"ש המרכבת המשנה א"ש דהרמב"ם מפרש דוקא עליה כלי הוי החיוב משום מכה בפטיש אבל על הנייר וכותל חייב משום כותב ע"ש

ומש"כ כי יש לאסור דמפרר הטריוואקס הישן שהי' על החביות יי"ש. ואסור בזה משום מוחק. כמ"ש רש"י בשבת (דף נ') בכל חפין אח הכלים. חוץ מכלי כסף בגרתקין (מחמת שהכסף רך והוא ממחק כמ"ש רש"י שם). וכ"כ רש"י בהא דסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וחזר ורצה שרי ואם לאו אסור. אמר מר זוטרא ואי תימא רב אשי אמר בגורדיתא דקני שפיר דמי. דשפיר דמי לנעוץ בתוכו סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק. א"כ ה"נ דמפרר בטריוואקס הישן חייב משום מוחק. באו"ח (סי' שכ"ג סעי' ט') כתב טעמא דרש"י מפני שהוא ממחק לכלי כסף שהוא רך. אבל הרמב"ם (פרק כ"ג ה' ז') דאסור לחוק כלי כסף בנרתיקין כו' דהוי כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת. והנה אם יש עוד מהטריוואקס הישן על החביות ויש שם אותיות. א"כ הוי כמוחק האותיות גופא מה דמטיף הטריוואקס על הטריוואקס הישן זהו גופא הוי מוחק האותיות ודמי לעוגה (סי' ש"מ). אבל אם אין אותיות מהטריוואקס הישן רק מפרר הטריוואקס. לא דמי נממרח דחייב משום מוחק. בהא דכלי כסף או בסכין שדץ אם גורר הקליפה. דהתם הדבר בעין רק ממחק הכסף או דגורר קליפה מן העץ. דהוי כמו שף העור ע"ג עמודים (שבת ע"ב). וכן תולש ומורט נוצה מן הכנף (שבת ע"ד) חייב משום ממרח. אבל היכי דמגרר הטריוואקס ומפרר הוי כמו טוחן. והוי כמו טיט יבש שע"ג הבגד דאסור לכסכסו משום טוחן באו"ח (סי' ש"ב). והשף לשון של מחכות דחייב משישיף כל שהוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ח ה' ט"ו) דחייב משום טוחן

ומה ששאל לענין נתינת העצים בתוך החור בחביות בעת תחיבת המגופה אם יש לאסור משום בנין או מכה בפטיש. הנה אם אינו קוטם בסכין רק לגזור שמא יקטימנו. הוי רק איסור דרבנן יש להקל ע"י עכו"ם. אבל אם קוטם בסכין ודאי חייב דהוי כמו עושה כלי ודמי לקטמו לתצות בו שיניו או לפתות הדלת. כדאמרינן בביצה (דף ל"ג). ועי' ברמב"ם (פי"א ה' ז') ובמג"א (סי' שכ"ב ס"ק ז') והוי חיוב דאורייתא. וכיון שיש בו חיוב דאורייתא יש לאסור ע"י עכו"ם. א"כ נתבאר דאיכא בזה כמה חיובי חטאת ומלאכות דאורייתא לכן הטוב לפני אלקים ימלט נפשו מזה. גם בשבות דשבות מחמיר המג"א (בסי' ש"ז ס"ק ז')

אף אם מוסר החותם מע"ש לעכו"ם לחתום בשבת בעת שיצטרך והעכו"ם הוי בקיבולת אפי' היכי דהוי מלאכת פרהסיא הי' מקום להקל במקום פסידא טובי. ודמי לקיבולת מכס ועשיית מטבעות דאפי' הוי מילי דפרהסיא התירו. וכ"ש היכי דמה שנחתם בחתימתו ונקרא על שמו לא הוי מילי דפרהסיא. דבעינן שיהי' המלאכה במקום מפורסם וניכר לכל כמ"ש באו"ח (סי' רנ"ב) ובמג"א (סי' רמ"ד ס"ק י"ג). ומשום גמר קנין אשר כתב שיש לחוש בזה. זה אינו דלא תליא בזה הקנין כלל. דמה שאינו יכול לזוז החביות ממקומו הוי רק משום אימת הקאנטאר שישלם לו המכס. וקנין בשבת לא הוי רק איסור דרבנן א"כ ע"י עכו"ם שרי. וכ"ש הכא דישראל אינו מצוה לעכו"ם לעשות קנין בשלו רק מעכו"ם לעכו"ם ודאי דשרי דהוי כמו אומר לעכו"ם בשל בשר שלך כמ"ש באו"ח (סי' ש"ו סעי' כ"א) ובמג"א (ס"ק כ"ז)

גם מה ששאל שראה דאנשי האקציזניקיס שותים בשבת אצל הא"י מן היי"ש שיורדים מן הצנור בשבת אם יש בזה איסור. לענ"ד יש לאסור בזה אפי' להרא"ש והמתירין באו"ח (סי' שכ"ה סעי' ד'). בפת שאפה עכו"ם לעצמו בשבת. דכיון דגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה ולא הוי נולד. כיון דמעיקרו ראוי לכוס והוי אוכל והשתא גמרו בידי אדם. (ולא ס"ל כהאוסרין דמקרי נולד כיון דלא הי' ראוי מאתמול באותו ענין שנעשה לבסוף אחר שנעשה בו איסור דאורייתא שנעשה לחם כמ"ש הב"י). אבל הכא דמעיקרא אוכל והשתא משקה (אע"ג דלא הוי משקה משום דהוי מי פירות וזיעה). מכל מקום כיון דהוי דבר חדש לגמרי. שלא הי' מעיקרא כלל מקרי נולד ואסור אפי' שגמרו ע"י אדם. וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (דף מ"ו) דאמרינן מיא בעיבא מבלע בליעי. ופריך כ"ש דהוי נולד דאסירי. וכתבו התוס' אע"ג דמשקין בפרי נמי מבלע בליעי אפ"ה לא מתסרי משום נולד. אי לא גזרינן שמא יסחוט. משום דבפירי לא חשיבי נולד משום דמעיקרא אוכל הוי אוכלא דאפרת הוא. וא"ת לימא רבי שמעון הוא דלית לי' מוקצה ולית לי' נולד. ויש לומר דבנולד כה"ג דהוי דבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר מודה רבי שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביו"ט נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו. אא"כ ראוי לצלות בו ביצה כדאמר בפ"ק דביצה עכ"ל. ה"נ ביי"ש דהוי דבר חדש לגמרי. לכ"ע הוי נולד ואסור אפי' בגמרו ע"י אדם. ועי' במ"א (סי' תק"ה ס"ק ג'). ועי' בט"ז (סי' ש"כ ס"ק א') אפי' בפירות דמותר לסוחטן כדאיתא בשבת אם מגלה דעתו בפירוש שסוחט בשביל המשקה אסור משום משקין שזבו. א"כ אפילו יש יי"ש בכלי שיורד מע"ש והיי"ש יורד בשבת מהצנור לחוך הכלי. אינו מתבטל קמא קמא היי"ש שיורד. דהוי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל. ולא דמי להא (דבסי' ש"כ) בענבים אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכו אעפ"י שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית מותר לשתותן בשבת שכל היין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית. ולא נאסר משום דבר שיש לו מתירין כיון דלא הי' ניכר לעולם קודם שנתערב דהענבים שהיין יוצא מתוכם מונחים בהגיגית. וקודם שנתערב לא הי' שם יין בעולם כמ"ש הסמ"ק הביאו המג"א (שם ס"ק ה'). דהכא מיד שיורד מהצנור קידם שיורד להגיגית ומתערב הוי עליהן שם יי"ש ואסור משום נולד והוי דבר שיש לו מתירין דלא בטל לכ"ע

ועוד דדוקא בהא דפת שאפה עכו"ם בשבת אע"ג דלא הי' מאתמול ראוי לכוס העיסה מכל מקום לא הוי מוקצה כיון דגמרו בידי אדם. והאפי' אינו אוסרת משום שנעשית בשביל העכו"ם כמ"ש הרא"ש בזה. אבל הכא דאי אפשר שירד היי"ש אלא א"כ עומד המלאכה ימים רבים ומתקלקל העיסה מקודם עד שנפסל מאכילת כלב. א"כ הוי כמוקצה דגרוגרות צמוקים דאסור אפי' לרבי שמעון כמו שאמרו בירושלמי דביצה (פ"ד ה' א'). והביאו התוס' בשבת (דף מ"ה) ד"ה אלא. וטעמא דמלתא כיון שמסריות בנתים. ואין דעתו לקחתם עד שיתקנו. וכן מוקצה דמחובר אסור אפי' לרבי שמעון ג"כ מהאי טעמא דהי' יכול ללקוט מקודם ולא לקט אקצויי אקצי לי' וכ"ש