ברית יעקב חלק א לא

מוכח דכתב לע"ז הוי כתב. דאי נימא דכתב לע"ז לאו כתב כלל. א"כ הוי כבע"פ ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וכן בסוטה (דף ל"ב) דכתבו התורה בשבעים לשון דכתיב וכתבת את כל דברי התורה הזאת באר היטב. ע"כ דכתבו בכתב של לעז. וכתב של כל שבעים לשון דבלא"ה לא היו יכולים לקרות. ועוד למה דאמרינן בתמורה (דף י"ז) דלא התירו לכתוב תורה שבע"פ רק משום עת לעשות לד'. הוי להו למכתב בכתב שאינו אשורית דלא הוי כתב כלל דהוי כבע"פ. אך בזה אפשר לומר כמ"ש התוס' ביומא (דף ל"ז) בהא דאמרינן כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא. ומה כתוב בטבלא אם לא שכב ואמרינן התם בסירוגין הוי. וכתבו התוספות הא דאמר במגילה (דף י"ח) אסור לכתוב אפי' אות אחת שלא מן הכתב. כיון דכתיב ראשי תיבות וראשי פרקים שרי עי"ש. ה"נ יש לומר אף על גב דכתב עכו"ם לא הוי כתב מ"מ בע"פ לא מקרי דלא גרע מראשי תיבות. ועי' תוס' שבח (דף קט"ו) ד"ה לא נתנו לקרות בהן. שדחו פי' הרב פור"ת והיינו טעמא כיון דלא נכתב אסור לקרות בהן משום דברים שבכתב אסור לאומרו בע"פ. וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאומרו בע"פ כיון דכתובים תרגום ואומ' באותו לשון שהם כתובים. ועוד יש לומר לפמ"ש הטעם דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב משום דבכתב יש לכוין הדברים לפרש לכמה אופנים. א"כ גם בכתב לע"ז שייך האי טעמא דאסור למכתב תורה שבע"פ. אבל תורה שבכתב לכתוב בכתב לעז שפיר דמי

אך יש ראיה מסנהדרין (דף כ"א) בתחילה נתנה התורה בכתב עברי ולשון הקודש וחזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית כו' ומפרש הריטב"א במגילה דהיו כותבים ס"ת ליחיד או למלך בכתב עברי. רק הלוחות היו כתובין אשורית והשם דיבר עם נביאיו בלשון הקודש עי"ש. וכן מהא דסוטה (דף ל"ב) דכתיב בקרא וכתבת את כל דברי התורה הזאת וכתבו בכתב ולשון שבעים אומות ע"כ מוכח דשארי כתבים ג"כ מקרי כתב. וא"כ כיון שהוכחנו דכל כתב מקרי כתב א"כ הכותב בשבת אפי' כתב לעז חייב. א"כ אמירה לעכו"ם באיסור מלאכה דאורייתא אסור כדאיתא באו"ח (סי' רע"א ובסי' ש"ז). רק במקום מצוה יש מקילין וגם בזה כתב המג"א להחמיר

וראיתי אשר נשאל בכעין זה בתשו' נודע ביהודא ח"ב (סי' ל"ג) באחד שיושב בין השרים בקאמיטעט אם יכול בשבת לצוות לא"י שידפוס חתימתו על הכתבים שצריך לחתום. ותמה על הג"מ וא"ז ממתניתין דתני בכל לשון חייב. ופי' דס"ל להא"ז דכל לשון מיירי בכתב אשורית. אבל הלשון לשון לעז. ולפי שהכותב שתי אותיות דחייב אינו אלא א"כ השתי אותיות הם תיבה בשום מקום וע"ז אמרה המשנה שאפי' אין תיבה בלשון הקודש רק בלשון לע"ז חייב וכתב בכתב אשורית חייב. ונפלאתי בזה הא לת"ק דמתניתין. הא דתני בין משם אחד בין משני שמות אפי' לא הוי תיבה בשום מקום חייב. א"כ היאך שייך לומר למיתני בכל לשון חייב. כיון דאפי' אין משמעות תיבה בלה"ק חייב. כ"ש היכי דהוי משמעות תיבה בלשון לע"ז והיא כתב אשורית דחייב. ומאי אפי' איכא בזה. והרמב"ם פסק לדינא כרבי' דרבי יהודא דבעינן שיהי' תיבה בשום מקום. ולפמ"ש המרכבת המשנה ס"ל נ"כ להרמב"ם בשתי אותיות שאינן שוות אפי' אינו תיבה בשום מקום חייב

גם מה שכתב הנו"ב להביא ראי' שכל כתב הוי מן התורה מגיטין (דף ח') וב"ק (דף פ'). הקונה בית מן העכו"ם בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפי' בשבת בשבת ס"ד אלא כדרבא אומר לנכרי ועושה. ואי יש כתב שאינו חייב מן התורה היאך מתמה הגמ' כ"כ בשבת ס"ד אלא ודאי שכל כתב הוא מן התורה עי"ש אינו הכרח כלל. דהא אפי' במצוה דאורייתא כמו שופר ולולב תנן אין עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' וכל דבר שהוא משום שבות אינו רשאי לעשות כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) משום דשבת הוי עשה ול"ת. ע"כ פריך בפשיטות בשבת ס"ד אפי' אם כתב עכו"ם הוי מדרבנן. והנו"ב מסיק ג"כ דקשה למצוא היתר בזה עי"ש

ולכאורה יש מקום לדין אם הדפוס בהחתימה הוי שוקע ט (ח"א) אם כן הוי חק תוכות שלא מקרי כתב כדאיתא בגיטין (דף כ'). דרושמא מתריץ חריץ ולא הוי כתב ובירושלמי דשבת (פרק י"ב ה' ד') ובגיטין (פ"ב ה' ב'). וכתב ולא וחקק. ואית תני וכתב אפילו חקק. אמר רב חסדא מאן דאמר ולא חוקק בבולט מקום הכתב. כגון אהין דינרא. ומ"ד אפילו חוקק כגון אהין פנקסא. א"כ גם לענין שבת יש לומר דחק תוכות לא הוי כתב והוי רק איסור דרבנן. א"כ אם יצוה לעכו"ם לחתום חתימתו הוי רק שבות דשבות דיש מתירין כמבואר באו"ח (סי' ש"ז). אבל זה אינו כמ"ש המרדכי בפ"ב דגיטין דבשבת אפילו חק תוכות חייב כמו דאמרינן בשבת (דף ק"ד). הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין חייב אע"ג דהוי חק תוכות חייב התם משום בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהי' ע"י מעשיו. ועל קרשי המשכן שהיו עושין עליהן אבג"ד לדעת איזה בן זוגא לא היו חוששין באיזה ענין יהיו האותיות עשויות עכ"ל. וכ"כ הב"ש באע"ז (סי' קכ"ה ס"ק ג') דשאני שבת דילפינן ממשכן דהוי כתב אפי' רשימה שהיו רושמים על הקרשים אבל בעלמא לא עי"ש. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' י"ז) רושם תולדות כותב כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר כדרך שהציירין עושין ה"ז חייב משום כותב א"כ לא גרע חק תוכות מרושם דחייב בשבת

אך הרשב"א בחידושיו והביאו הר"ן כתב כי נטלו לגגו של חית או לתגו של ד' ועשאו ריש לא הוי חק תוכות. וכתב דמהא שמעינן דבכה"ג לא הוי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטל לתגו של דלית אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו. א"כ ס"ל להרשב"א דחק תוכות גם גבי שבת אינו חייב. והר"ן כתב דל"נ דאין מכאן ראי' דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל היכי דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב. אבל במידי דבעינן כתיבה דלחזי כתיבה כהאי גוונא אין לנו עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן תמוהים. דהא רש"י ד"ה רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלית. דלא הוי אלא הגהת אות אחת בדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהלך עולה והוי לי' ככתב אות אחד והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב אפי' לרבנן. ואם הוי כה"ג חק תוכות דפסול א"כ לא הוי תיקון כלל ואמאי חייב בנטלו לתגו של דלית ועשאו ריש. דהא לא הוי הגהת אות אחת. ואפשר לומר בזה דדוקא היכי דטעות בחסר ויתר אות דהוי בשיבוש. הוי איסורא דאל תשכן באהלך עולה דהוי ספר שאינו מוגה דילמוד מתוכו בשיבוש. אבל היכי דהוי רק חק תוכות דליכא שיבוש שילמוד בשיבוש דהאות נכתב בשלימות ליכא משום אל תשכן באהלך עולה. א"כ הוי תיקון היכי דהגיה אות אחת בנטלו לגגו של חית או בנטלו לתגו של דלית. רק הרשב"א הוכיח בנטלו לגגו של חית דחייב דהוי ככותב שתי אותיות דהא הוי חק תוכות ש"מ דחק תוכות לא הוי כה"ג דהוי כמפריד בין שני אותיות דבוקים. וכן בנטלו לתגו של דלית דהוי תיקון הספר דלחייב דלא הוי חק תוכות דהוי כמו שנפל על האות דיו ומעבירו. והר"ן דחה זה דשאני שבת אפי' בחק תוכות חייב. ועוד י"ל דמיירי בכותב מגילה להתלמד לתינוק כבגיטין (דף ס') דנטלו לגגו של דלית דהוי תיקון. וחק תוכות כשר בזה. [שוב ראיתי בתשו' פנים מאירות (סי' ס"ו) שהקשה כן על הר"ן ולמ"ש א"ש. גם מה שהקשה להר"ן א"כ כותב בשמאל בשבת נמי לתחיב דהוי מלאכת מחשבת. לק"מ דהכא שאני דלא גרע מרושם דחיוב בשבת. ובכותב בשמאל אפי' רושם פטור דאין דרך מלאכה בכך. וראיתי בא"ר (סי' ש"ח ס"ק י"ג) הביא הירושלמי דשבת וכתב ולא חוקק ואית תני וכתב אפי' חוקק. מ"ד ולא תוקק כגון אהי דינרא ומ"ד אפי' חוקק כגון אהין פנקסא. משמע מדבריו שגם לעני שבת הוי ג"כ דינו דחק תוכות אינו חייב משום כותב. ואשתמיטתי' דברי הר"ן והרשב"א והמרדכי בפ"ב דגיטין. והירושלמי מיירי רק לענין גט דכתיב וכתב. אבל לענין שבת אפי' תק תוכות חייב דלא גרע מרושם]

ולכאורה יש להעיר בהא דנשאל בתשו' נו"ב. דהא הוי איסור תורה משום צובע דמשחיר החתימה להדפיס על הנייר. אך ז"א כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' שבת ה' י"ג)