ברית יעקב חלק א ל

בבהמ"ד ובהכ"נ אינן יכולים לעכב משום דמתרבי קלא טפי אם היו רוצים להרחיב הבהמ"ד כדי שיתרבו האנשים שיתפללו בו. ודאי אינן יכולין למחות. אפי' על מקומות הקנויין להן אינן יכולים לשנות רק בדברים הנהונים להשתמש בבהמ"ד. והמוחה בזה ראוי לנדות כי עון גדול לעכב הרבים מלעשות מצוה כמ"ש הרמב"ם והריב"ש בתשו' (סי' רנ"ג). כי אדרבה בזה איכא משום ברוב עם הדרת מלך ולא אמרינן יבנו האנשים המתרבים בבהמ"ד הבאים להתפלל בהמ"ד אחר. כדאיתא בסוכה (דף נ"א) בבהכ"נ של אלכסנדריא של מצרים. דלפעמים היו בה ששים רבוא כו' ובימה של עץ באמצעיתו וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון. שהגיע לענות אמן הוא מניף בסודרין וכל העם עונין אמן. ולא שמעו הברכה רק דידעו באיזה ברכה כמ"ש התוס' בברכות (דף מ"ז) דכה"ג לא הוי אמן יתומה. ואמאי לא עשו הרבה בתי כנסיות ודחקו עצמם בבהכ"נ אחד וע"כ משום דאיכא הידור טפי כשמתפללים ביחד ברוב עם הדרת מלך. ועי' במגילה (דף ג') בד"ה כהנים מבטלין מעבודתם. א"כ דכבר הארכנו והוכחנו דגם לנשים איכא מצוה להתפלל בבהכ"נ ליכא למחויי משום רבוי קלא טפי. משום רבוי עם הדרת מלך. כ"ש האידנא דכל אחד מתפלל בפני עצמו. ואין הש"ץ מוציאו ליכא קפידא כלל. ומכ"ש בימים נוראים דהתירו להתפלל בקול רם. אע"ג דאסור להגביה קולו בתפילתו אע"ג שאינו יכול לכוין בתפילתו אסור בציבור להגביה קולו. שלא אתי למטרד ציבורא ובר"ה ויו"כ שרי משום דכ"א מתפלל מתוך מחזורים וסידורים. כמ"ש המרדכי ביומא והביאו הב"י וכן הוא באו"ח (סי' ק"א סעי' ג' וסי' תקפ"ג סעי' ט'). א"כ לא חיישינן לבילבול דעתא מפני הגבהת קלא דנשים בימים נוראים וגם יכולין להשחיקן

ועוד גם בהא דריב"ש הובא בחו"מ (סי' קס"ב סעי' ט' בהג"ה). אם רוצים אנשי בהכ"נ להרבות ספסלים כדי שיבואו רבים להתפלל. יכול היחיד לעכב משום שמיצר להם הדרך או שמרבה עליהם הדרך ודמי להא דמבוי שבא לסתום כנגד פתחו. דיכולין הפנימים לעכב עליו משום שמרבה עליהם הדרך וכן אם יבואו להעמיד דלתות למבוי יכול יחיד לעכב שרצונו לבוא בחבילתו עד פתחו. ואפי' כולם מסכימים להעמיד דלתות למבוי. בני ר"ה יכולין לעכב דזימנין דדחקי ועיילי להתם כדאיתא בב"ב (דף י"ב) ובחו"מ (סי' קס"ב). א"כ ה"ה בהכ"נ דמיצר לאותן שיש להם דרך. דיכולין לעכב ע"ש. תמה בזה המשאת בנימין (סי' ד') בדברים נכונים. דאין לדמות מילי דהדיוט למילי דגבוה ומצוה. אע"ג דאיתא גריעותא ודוחקא. צריך זה לסבול קצת דוחק כדי להצדיק רבים. וגדולה מזו אמרו בעירובין (דף ל"ד) ניחא לחבר למעבד איסורא קלילא כדי שלא ליעבד ע"ה איסורא רבא. וכן בעירובין (דף ק"ד) כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו. כדי שיעבוד עבודה אע"ג דעבר על שבות. ובפסחים (דף נ"ט) כהנים עברי אעשה דהשלמה כדי שיביא מחוסר כפורים את פסחו. ובגיטין (דף מ"א) כופין הרב לעשות ב"ח אע"ג דעבר בעשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש התוס' היכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חברו ועוד האריך בטעמים אחרים עי"ש

ועוד נראה אפי' להריב"ש מיירי על כרחך כה"ג דאינן יכולין לכוף זא"ז לבנות בהכ"נ. דומיא דמבוי דאינן יכולין לכוף להעמיד דלתות דמיירי דהי' להם מקומות לשכור אותן. אלא שהיו ביוקר. משא"כ היכי דיכולין לכוף זא"ז לבנות בהכ"נ פשיטא דיכולים להוסיף ספסלים בבהכ"נ ואינן יכולים לעכב מטעם דוחקא ורבוי הדרך. כיון דיכולין לכוף שיתן מכיסו. לבנות בהכ"נ למועטים. אע"ג שמקצתן אינן צריכין. כמו בית חתנות או בית מקוה וכיוצא. אעפ"י שמקצתן אינן צריכין אפ"ה צריכין ליתן חלקו. כמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' קס"ג סעי' ח' בהג"ה ד') בשם תשו' מוהר"י מינץ. וכ"כ בתשו' צמח צדק (סי' צ"ד) לחלק בזה עי"ש

אך היכי דרוב בהכ"נ היו מעכבין לבנות בהכ"נ דנשים אצל בהמ"ד. נראה דיכולין לעכב. והיחידים אינן יכולין לכוף אותן. אע"ג דכתבנו דהאידנא דחלשי עלמא ואינן יכולין לילך לבהכ"נ הגדול. מחמת הקור והצינה להתפלל שמה. והוי בכלל דכופין לבנות בהכ"נ והיכי דכופין זא"ז אפי' יחידים יכולין לכוף המרובים לבנות בהכ"נ וכה"ג הוי מילי דכופין זא"ז. מ"מ הכא דאיכא בהכ"נ דנשים בבהמ"ד החדש. וגם איכא בה"כ גדול דנשים בבהכ"נ דאנשים. א"כ יכולין לומר נעשה שם באופן דינצלו מצינה וקור להעמיד שם תנור בית החורף וכה"ג או להרחיב ולהגדיל בבית המדרש החדש עבור הנשים אשר שם. ויספיק לכל הנשים שבעיר. אבל היכי דרוב מסכימים לבנות כאן בית הכנסת דנשים אצל בהמ"ד החומה דאנשים. כדי להרויח הצדקה וילכו הנשים להתפלל. אין היחידים יכולין לעכב דהוי ככל צרכי ציבור דנעשה עפ"י רוב כמ"ש הרא"ש בתשו' ועי' בסמ"ע בחו"מ (סי' קנ"ו ס"ק ו' ובסי' קס"ג סעי' א'). ואין היחיד יכול לומר דנעשה במקום אחר דמ"ש הכא. כמו דאינו יכול לומר בחנות שבחצר לעכב במילי דמצוה דיהי' בבית אחר ועי' בב"י (סי' קנ"ו). כנלע"ד לדין להלכה למעשה

וחתמתי שמי למזכרת יום אחד עשר לחודש תמוז. שנת תרי"ג לפ"ק ברוך מררכי ליבשיץ חופ"ק מעפייאטיץ יע"א. סימן ט

בדבר שאלתו במה שראה שהאקציזניקעס נותנים החותם לעכו"ם בשבת לחתום על החביות יי"ש. אי שפיר עבדי הני אינשי

הנה רוב הפוסקים הראשונים גם האחרונים הסכימו דאפי' כתב עכו"ם הוי איסו' תורה כמ"ש הב"ש באע"ז (סי' קכ"ו) והמ"א (סי' ש"מ ס"ק יו"ד). כמ"ש רש"י והרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה שבת (דף ק"ג) הכותב שתי אותיות כו' בכל לשון חייב ופי' בכל לשון בכל כתב ולשון של שבעים לשונות. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' יו"ד) הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב. ודעת הג"מ וא"ז שכתב. דכתב עכו"ם אינו אלא מדרבנן ע"כ מפרש הא דתני במתניתין בכל לשון חייב. היינו דכתב הוא אשורית. רק הלשון הוא לשון לעז. וקשה טובא. הא תני במתניתין הכותב שתי אותיות בין משם אחד ובין משתי שמות. ופרש"י משם אחד שני אלפין. משתי שמות אלף בית. דהוי שני אותיות שאינו שוות. ובשני אלתין אין להם משמעות ענין ולא הוי תיבה בשום מקום אפ"ה חייב לת"ק במתניתין. וע"ז תני תנא. בכל לשון חייב קאי ג"כ אשם אחד דלא הוי משמעות ענין ותיבה דהוי אותיות שוות א"כ מה דתני בכל לשון קאי אכתב דהכתב הוא כתב לע"ז ולא אשורית ג"כ חייב. דלא משכחת בזה שינוי לשון. אם הוא אותיות שוות אשורית. והנה הרמב"ם פי"א ה' שבת ה' ט' כתב סתם הכותב שתי אותיות חייב. ומשמע אפי' אין להם משמעות ענין ואין להם מובן. כמו שני אלפין. ובה' יו"ד כתב הכותב אות כפולה והוא שם אחד כמו דד תת גג כו' חייב. משמע דוקא שתי אותיות שיש להם משמעות ענין והוי תיבה. ולכאורה דבריו סוחרים זא"ז. ומפרש במרכבת המשנה. דהרמב"ם מפרש מתניתין בין משם אחר (לא כפרש"י) ובין משני שמות היינו דשם אחד ושני שמות הוי אותיות נפרדות. ושם אחד היינו גד דן. דהוי תיבה ומשמעות ענין ומשתי שמות הוא שתי אותיות שאין להם מובן ומשמעות ענין. ונקט המשנה לא זו אף זו. ולענין אם שתי אותיות דומות בעינן דיהי' להם משמעות ענין כמו תת גג דד שש. ובא"א דאאזרך פטור עי"ש. מכל מקום התנא דמתניתין דמחייב גם בשני אותיות שאינו שוות. אע"ג דלא הוי משמעות ענין. ותני דגם בכל לשון חייב. וכיון דלא הוי משמעות ענין א"כ לא משכחת שינוי לשון. וע"כ הא דתני בכל לשון קאי אכתב דהוי שינוי כתב כתב לע"ז אפ"ה חייב

ועוד מירושלמי דשבת בפרקין דקאמר מהו בכל לשון אלף אלפא ע"כ היינו דכתב אותיות אחרות מכתב יונית. ולא כתב אשורית אפ"ה חייב. דאי בעינן דוקא כתב אשורית וכל לשון דתני במתניתין הוא לשון לעז. מאי אלף אלפא דקאמר הא לא בעינן אלא שתי אותיות ואפי' אינו שם ולא הוי משמעות ענין

ולכאורה יש להביא ג"כ ראי' מהא דמגילה (דף ט') ספרים נכתבים בכל לשון ובכל כתב. רק תו"מ ומגילה אינו נכתב אלא אשורית דכתיב ככתבם וכלשונם. א"כ