ברית יעקב חלק א כט

לקנות תורה ונביאים וכתובים. ליכא למימר דטעמא דבעינן דוקא עשרה מישראל משום דכל דבר שבקדושה וקורין בתורה ובנביאים לא נאמר בפחות מעשרה. דהא אין מפטירין בכתובים. ע"כ דטעמא הוי משום ביטול תורה ותפלה. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' שכנים ה' א') כופין בני העיר זא"ז לעשות חומה כו' ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור וכן הוא בחו"מ (סי' קס"ג סעי' א'). א"כ משמע אפי' הוי בפחות מן עשרה כופין זא"ז כדי שלא יבואו לביטול תורה א"כ קשה אמאי נקט הרמב"ם בה' תפלה כל מקום שיש בו עשרה מישראל כו' כופין בני העיר זא"ז לקנות ס"ת ונביאים וכתובים. ומצאתי להפמ"ג באו"ח שהעיר בזה בצ"ע

ונראה דהא שכתב הרמב"ם דוקא אם יש עשרה מישראל כופין זא"ז לבנות בהכ"נ ולקנות תורה ונביאים וכתובים משום דבתוספתא תני בני העיר כופין זא"ז. והנה בסנהדרין (דף ט"ו) פליגי רבי יאשי' ורבי יונתן. עד כמה עושין עיר הנדחת. מעשרה עד מאה דברי רבי יאשי'. רבי יונתן אומר ממאה עד רובה של שבט. ובתוס' שם כתבו הא דלמר חשיב עיר בעשרה. ולמר חשיב עיר במאה. נראה דפליגי בקרא דעמוס (ה') דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר מאה. והיוצאת מאה תשאיר עשרה. א"כ לרבי יאשי' עשרה מקרי עיר ולרבי יונתן דוקא מאה מקרי עיר. יש לומר דפחות ממאה לא מקרי עיר רק כפר וכן הוא בירושלמי סנהדרין (פ' חלק ה' ז') עיר ולא כרך. עיר ולא כפר. והוא שתהא שם ממאה ועד עשרה (וט"ס בירושלמי מחמשה עד עשרה. דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר ממאה עד רובה של שבט. והרמב"ם (פ"ד מה' עכו"ם ה' ב') כתב אבל אם הודח רובה של שבט דנין אותו כיחידים שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך. וכל פחות ממאה כפר קטן. ורובה של שבט כרך גדול, ע"כ ס"ל להרמב"ם דוקא היכי דהוי עשרה מישראל דמ"מ מקרי כפר וקיבוץ עם. כופין זא"ז לבנות בהכ"נ ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים. אבל פחות מעשרה כיחידים דיינינן ואינו כופין כלל. דאינו יכול לכוף לאחד שיקנה ספרים וליתן לקרות לכל מי שירצה. או יבנה בהכ"נ לתפלה

וכה"ג כתב הרמב"ם (בפ"א מה' מגילה ה' ח') כל עיר שאין בו עשרה בטלנין קבועים בבהכ"נ לצרכי הציבור הרי הוא ככפר ומקדימין ליום הכניסה. אין בו עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו. הרי הם כאנשי עיר גדולה וקורין בי"ד. והראב"ד בהשגות כתב ואין לו טעם. ואולי מפני שאינו לא כפר ולא כלום. ואמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה. וכן אמר מאימתי נעשית עיר הנדחת משיהיו בה מעשרה עד מאה. ופירש בירושלמי עיר לא כפר. עיר ולא כרך. יותר ממאה כרך הוא עשרה כפר פחות מעשרה לא עיר ולא כפר (והי' לו גרסא אחרת בירושלמי). וא"כ גם לטעמא הא דכופין בני העיר זא"ז לקנות ס"ת ונביאים וכתובים הוי משום ביטול תורה בעינן דוקא עשרה וכן לבנות בהכ"נ בעי דוקא עשרה דאיכא קיבוץ עם. ובפחות מעשרה כיחידים דיינינן. והטעם דכופין זא"ז לבנות בהכ"נ דחיישינן דלמא אתי לביטול תפלה בפשיעה או לשכחה. ועוד דאמרינן במגילה (דף כ"ט) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. והוי דומיא שנצטוו ישראל לבנות בית המקדש. והטעם דשכינה שרוי' בבהכ"נ. כדאמרינן בברכות (דף ו') אמר רבי יצחק מנין שקב"ה מצוי בבהכ"נ שנאמר אלקים נצב בעדת אל. ופרש"י בבית מועד שלו. ובירושלמי ברכות (פ"ה ה' א') רבי אבא בשם רבי אבוהו. דרשו ד' בהמצאו איכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות. קראוהו בהיותו קרוב בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן אמרינן בברכות שם אין תפלתו של אד נשמעת אלא בבהכ"נ שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ובירושלמי שם ר"פ בשם רבי הושעי' המתפלל בבה"כ כאלו מקריב מנחה טהורה מה טעם כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ד'. וע"כ כתבו תר"י אפי' אינו מתפלל עם הציבור מצוה להתפלל בבהכ"נ וכן הוא באו"ת (סי' צ' סעי' ע')

וא"כ נשים דחייבות בתפלה דרחמי נינהו. ג"כ מצוה שיתפללו בבהכ"נ. והוי בכלל בני העיר דכופין זא"ז לבנות בהכ"נ גם בהכ"נ דנשים בכלל זה דחיישינן לביטול תפלה ולשכחה ולפשיעה כמו באנשים. וכן נהגו מימות עולם לבנות בהכ"נ דנשים אצל בהכ"נ דאנשים

וכן מוכח בסוטה (דף כ"ב) אמר רבי יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה. דההיא אלמנה דהוי בי כנישתא בשיבבותא כל יומא הוי אתיא ומצלי בי מדרשא דרבי יוחנן. אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך אמרה לו ולא שכר פסיעות יש. ובירושלמי (פ"ק דסוטה ה' ד') רבי זבדי' חתנו דרבי לוי הוי משתעי הדין עובדא. רבי מאיר הוי יליף דרוש בכנישתא דחמתא כל לילי שבתא הוי תמן חדא איתתא יליפה שמעה קליה חד זמן עני דריש אזלת בעית מיעול לביתה ואשכחת בוצינא מטפי' כו'. ועי' בנדרים (דף כ"ג) בפי' הרא"ש ד"ה ועלתה לרגל שהיו מתקבצים לשמוע הדרשה ואף הנשים היו נוהגות במצוה זו לראות בכבודה של תורה. ובמדרש משלי (הובא בילקוט) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי כי מוצאי מצא חיים. מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בר חלפתא. אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי ועכשיו חיים של ניוול הם. שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה. ואני מבקשת להפטר מן העולם. אמר לה במה הארכת ימים כ"כ אמרה לו למודה אני אפי' יש לו דבר חביב אני מנחת ומשכמת לבית המדרש בכל יום. אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זא"ז ועשתה כן ביום השלישי חלתה ומתה. וכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי כי מוצאי מצא חיים. והוא כדאמרינן ברכות (דף ח') דאמר רבי יהושע בן לוי לבני' קדמו וחשכו לבי מדרשא כהיכי דתורכו ימיכו

א"כ מוכח מזה דגם נשים היו מקדימין לבית המדרש. ומצוה איכא גבייהו ומאריכין ימים מפני מצוה זו. דהוי כמקבל פני שכינה. ואמרינן במדרש דברים (פ' תבא) לשמור מזוזות פתחי. וכי יש מזוזה בבתי כנסיות אמר רבי יהודא בר סימון מה המזוזה אינה זזה מן הפתח. כך לא תהא זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות ואם תעשה כן דע שאתה מקבל פני שכינה. ועל כרחך היה מקום מיוחד לנשים במדרשא דרבי יוחנן דאתי' ההיא אלמנה וכן ההיא אתתא דהוי ילפא שמעי' קלי' דרבי מאיר דלא מסתברא דהיו עומדים בבית המדרש של האנשים. דאין זה דרך המוסר. ועוד דבמוע"ק (דף י"ח) אמרי' אשה בבי מדרשא לא שכיחא. ע"כ שקיל רבי יוחנן לטופרי וזרקינהו ע"ש. ולא דמי לבית המקדש דהי' בו עזרת נשים והיו באים שמה אנשים ונשים להתפלל ולהקריב קרבנותיהן דשאני התם דכתיב הכל בכתב ד' עלי השכיל. ואי אפשר להוסיף על הבנין כדאמרינן בסוכה (דף נ"א). גבי שמחת בית השואבה דהקיפו גזוזטרא והתקינו שיהיו נשים יושבים מלמעלה ואנשים מלמטה ופריך והיכי עביד הכי והכתיב הכל בכתב ד' עלי השכיל אמר רב קרא אשכח ודרש כו'. א"כ דוקא בבנין המקדש לא היו יכולין לעשות בנין מיוחד לנשים. אבל בבתי מדרשים ובתי כנסיות היו עושים מקום מיוחד לנשים א"כ האידנא דחלשו עלמא. אינן יכולין להתפלל בבהכ"נ מפני הקור והצינה. מצוה לבנות גם בבתי מדרשות מקום מיוחד עבור נשים להתפלל שמה וליכא למחות בזה ומצוה איכא ועי' באו"ח (סי' פ"ח) ובחו"מ (סי' ל"ה סעי' י"ד). ומה שאומרים היחידים דאתי לאסתכולי בנשים זה אינו כלום אטו ברשיעי עסקינן. שיסתכלו במכוון דרך התבוננת. והא הגבאים אומרים כי יעשו בנין גבוה ועם וילונות בעד החלונות. וכבר הארכנו דמצוה גם לנשים שיתפללו בבתי כנסיות ובתי מדרשות והוכחנו נם בבי מדרשא דרבי מאיר ורבי יוחנן היו מקומות מיוחדים לנשים א"כ הוי הני יחידים כמעכבים הרבים לעשות מצוה דכתב הריב"ש בתשו' דראוי לגעור בנזיפה:

ומה שטענו דאיכא קלא טובי מקולות הנשים שמתפללין. גם זה אינו כלום. דהא אפי' בחצר השותפין דקנוי להשותפין לגמרי. ויכולין למחות למי שעשה חנות בחצר לומר שאין אני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין אפ"ה אינן יכולין למחות במי שבא ללמד תינוקות של בית רבן. וה"ה לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה ולהתפלל בעשרה כמ"ש הטור בחו"מ (סי' קנ"ו). א"כ ק"ו לענין בהמ"ד ובהכ"נ דלכך עשוי שיתפללו רבים. ויד כל אדם שוין בו ואפי' אותן אנשים שיש להן מקומות