ברית יעקב חלק א כח

דאסור בהנאה דאמר כל הקודם זכה בו היא לענין מה ששוה השור בחייו יותר מלאחר מיתה דלא אפקרי' רק שיעשו לו מיתות ב"ד אבל לא מדמי הנבלה ע"ש

ולפמ"ש יש ליישב מה דהקשו התוס' בסנהדרין (דף פ') הא דאמרינן ב"ק (דף ע"א) גנב שור הנסקל וטבחו חייב בד' וה' דברי רבי מאיר. אמאי הא ריש לקיש אמר במרובה (דף ע"ו) כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה וכל היכי דליתא במכירה ליתא בטביחה וכיון דשור הנסקל איסורי הנאה הוי ליתא במכירה א"כ אינו בטביחה אמאי חייב ד' וה'. לפמ"ש א"ש דאיסורי הנאה מקרי שלו אלא דמקרי אינו ברשותו ולא מצי לעשות בו כל מה שחפץ. וע"כ לא מצי לבטל חמץ לאחר זמן איסורו משום דביטול מטעם הפקר. ובאינו ברשותו לא יכול למכור ולהפקיר א"כ ריש לקיש לטעמי' בב"ק (דף ס"ח) דס"ל כצנועין דאמרי מניחין המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהי' מחולל על המעות. ופליג אדרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינו יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. דמוקי שהקדישו בעלים ביד גנב עי"ש. א"כ גבי שור הנסקל דאסור בהנאה דמקרי אינו ברשותו יכול למכרו לריש לקיש איתא במכירה איתא בטביחה ודוקא גבי קדשים אמרינן במרובה (דף ע"ז) לריש לקיש הני קדשים הואיל כי מזבין קדשים לא הוי מכירה ליתנייהו בטביחה. אבל איסורי הנאה דמקרי רק שאינו ברשותו איתנייהו במכירה

וראיתי בקצוה"ח (סי' ת"ה) שהביא קושי' בשם אחיו ז"ל בהא דאמרינן בב"ק (דף צ') שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו דיני ממונות ואח"כ דנין אותו דיני נפשות. קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. ופריך וכי קדמוהו ודנו אותו ד"נ להדרו ולדיינו אותו ד"מ ומאי פריך הא אמרי' בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו משום דאפקורי אפקר לה. א"כ כיון דקדמוהו ודנו אותו ד"נ הרי נעשה הפקר ואיך אכשר לדיינו ד"מ הא נגח ואח"כ הפקיר פטור. וכתב ג"כ כמ"ש משום דאיסורי הנאה הוי שלו ושם בעלים אית לי' אלא דהוה אינו ברשותו לאקדושי ולאפקורי א"כ בהא דב"ק כיון שקדמוהו ודנו אותו ד"נ דנגמר דינו ואסור בהנאה הפקר שלו לאו כלום דאינו ברשותו. משא"כ בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם זכה כיון שהוזמו עדיו. הרי מעולם לא היו מאיסורי הנאה. וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקרו הפקר. ואע"ג דיאוש ודאי מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו. דהא בגזילה מהני יאוש. וא"כ כי נגמר דינו נימא דיאוש מיהא הוי, דליתא דביאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר עכ"ד. ונפלאתי עליו אמאי לא תי' בפשוטו כמ"ש. כמו דהביא ג"כ הריטב"א בסוכה. דאיסור הנאה הוי שלו. ואין אחר יכול ליטלן (דלא כהראב"ד). א"כ גם עדים שהעידו שהוא שור הנסקל ונגמר דינו ונאסר בהנאה אכתי הוי שלו ואין אחר יכול ליטלו. ואמאי כל הקודם זכה. וע"כ הא דאמרינן כל הקודם וכה רק למה ששוה השור בחייו יותר מבמותו וגם דיכול להנות הזוכה כד"ה דלזה אפקרי' בעל השור. אבל בעליו אית לי' וא"ש הא דב"ק

גם דבריו אינן נכונים. דמניין לנו לומר דהפקירו רק אחר שנגמר דינו. אמאי לא נימא דמפקירו מתחילה בעודו ברשותו כיון דחושב דעידי אמת הן. ואינו חושב באמרו לו נרבע שורך דיוזמו העדים. מפקירו מתתילה אם יוגמר דינו לסקילה. וההפקר וגמר דין באין כאחת]

וא"כ לפמ"ש מיושב ג"כ מה שהקשה מעכ"ת בהא דקידושין (דף י"ז). ואי ס"ד דאורייתא אפי' לא באו ברשותו נמי דהא ע"ז ויי"נ איסורי הנאה הוי. ואיסורא לא מורית לברי' ולא בר זכי' הוי. דהא נתבאר בדברינו. דאיסורי הנאה הוי שלו. ויכול להורישו לבניו. ואע"ג דאפר ע"ז אסור. מ"מ שלא כד"ה לחד תי' דתוס' בפסחים (דף כ"ו) ובע"ז (דף מ"ח) שרי מדאורייתא. ואע"ג דמ"מ הוי איסורא דרבנן מ"מ רבנן לא עשו להקל על דברי תורה כמ"ש הריטב"א. א"כ מקרי שלו ויכול להורישו לבניו ע"כ אי הוי ירושת הגר דאורייתא אפי' לא באו לרשותו אסור

ולפ"ז נדחין דברי הת"י והנו"ב שכתבו היכי דמת אחר חצות כיון דכבר נאסר החמץ בהנאה אין היורשים חייבים לבערו. כיון שאינו שלו אינו יכול להורישו לבניו. לפמ"ש דהא דאמר רבי אלעזר שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו ברשותו. סבר כהאי מכילתא דישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם אינו בבל יראה וכיון דחמץ אסור בהנאה ומקרי דאינו ברשותו לא בעי לעבור בב"י וע"כ דגה"כ דעשאו כאלו הוא ברשותו. אבל לדידן דקיי"ל כהרמב"ם והרא"ש דלא פסקו כמכילתא וישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר בבל יראה אע"ג דלא הוי ברשותו. א"כ לא קיי"ל ג"כ כר"א דעשאן הכתוב כאלו ברשותו. דחמץ אע"ג דהוי איסורי הנאה ואינו ברשותו מכל מקום שלו הוי. וע"כ עובר בבל יראה. וכיון דמקרי שלו יכול להורישו לבניו. וכמ"ש הריטב"א בסוכה דערלה וכה"כ מקרי שלו ואינו יכול אחר ליטלן וא"כ היכי דמת והניח ערלה ליורשים המה יורשים כחו וזכותו ואינו יכול אחר ליטלן. (ועי' בחו"מ (סי' רע"ו בש"ך ס"ק ד'). א"כ היורשים חייבים לבערן

ידידו דו"ש חותם באהבה יום עשרים לחודש אייר תרי"ז לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א. סימן ח

פה עירנו בנוי בהמ"ד חומה זה שבעים שנה. ולא הי' נבנה שמה אצל בהמ"ד בהכ"נ לנשים להתפלל שמה. עתה קמו הגבאים דבהמ"ד אשר נמצא תחת ידם מעות עולמית שהקדישו אנשים להכנסת בהמ"ד. ורוצים לבנות מהמעות בהכ"נ לנשים על החומה דבהמ"ד. אשר בזה יתרבה כסף הצדקה לבהמ"ד. ולולי זאת היו המעות כלות ואובדות. גם אינו מספיק הכנסות הצדקות דבהמ"ד על ספרים ונרות ועצים ואיכא ג"כ ביטול תורה דרבים. וכבר הכינו הגבאים בימי החורף כל המצטרך לבנין בהכ"נ דנשים. וגם סתרו הכותל המערבי דבהמ"ד לעשות כראוי לענין זה לבנות עליו בהכ"נ דנשים. ועתה נמצאו יחידי' שמעכבי' לבנות בה"כ דנשי' בבהמ"ד. וטענתם אחרי שמקודם לא נבנה בהכ"נ דנשים אצל בהמ"ד. ע"כ לא ישנו הדבר. גם איכא להם משום שינוי דעתא. שיסתכלו הנשים על האנשים דרך חלונות דבהכ"נ דנשים. והאנשים יסתכלו בנשים. גם איכא קלא טפי מנשים בימים נוראים. והגבאים דבהמ"ד ורבים אשר עמם אומרים כי יעשו ווילונות באופן שלא יסתכלו כלל. ואם משום דאיכא קלא טובא בימים נוראים. ישתקו אותן כמו שמשתקין האנשים אם ירימו קולם בתפילתם. ובכמה עיירות מתפוצות ישראל בנוי בהכ"נ דנשים אצל בהמ"ד דאנשים. ושומעים התפלה דרך החלונות. ואין פוצה פה בדבר. גם איכא ביטול תפלה דנשים. כאשר מחמת הקור והצינה אינן הולכים בימי החורף לבהכ"נ. והגישו דבריהם לשאול פי היכן דעת תורה נוטה בזה. אם יכולים היחידים לעכב בטענתם

תשובה גרסינן בתוספתא בפרק בתרא דבבא מציעא כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ס"ת ונביאים. וברי"ף והרא"ש פ"ק דב"ב הביאו האי תוספתא. והגרסא כופין בני העיר זא"ז לבנות בית הכנסת ולקנות תורה ונביאים וכתובים. ויש להסתפק אי בהכ"נ דנשים נמי בכלל דכופין בני העיר זא"ז לבנות בהכ"נ דנשים או לא

הנה הרמב"ם (פי"א מה' תפלה ה' א') כתב כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה. ומקום זה נקרא בית הכנסת וכופין בני העיר זא"ז לבנות להם בהכ"נ ולקנות ספר תורה ונביאים וכתובים. וכן הוא בלבוש (סי' ק"נ) תקנת חכמים הוא במקום שיש שם עשרה בני חורין וגדולים בעיר שכופין זא"ז לבנות להם בית הכנסת ולקנות תורה ונביאים וכתובים. שלא תשכח ח"ו התפלה והתורה מישראל. ומשמע דטעמא הוי משום דמצוה לומר דבר שבקדושה דאינו נאמר פחות מעשרה וכן אין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה. ע"כ דוקא היכי דאיכא עשרה מישראל כופין זא"ז. אבל היכי דליכא עשרה מישראל אין כופין זא"ז לבנות בית הכנסת ולקנות תורה ונביאים. וא"כ ה"ה בהכ"נ דנשים אע"ג דחייבים בתפלה דרחמי נינהו. מ"מ ליכא חיובא עלייהו להתפלל בציבור ולומר דבר שבקדושה. ע"כ אין כופין כלל לבנות בהכ"נ דנשים

אך לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתוספתא דכופין