ברית יעקב חלק א כז

יכתוב רחמנא לא יהנה. ואי נימא דלא יהנה כל הנאות במשמע דאסור בהנאה אפי' שלא כדרך הנאתן א"כ אי כתיב ה"א אפי' שלא כד"ה ע"כ נפקא מלא יאכל את בשרו איסור הנאה דאינו אסור אלא כדרך הנאתן. וע"כ גם בלא יהנה אמרינן רק כדרך הנאתן. דזה אינו דהא אמרינן בפסחים (דף כ"ב) דהכל מודים בכלאי הכרם ובב"ח דלוקין עליהם אפי' שלא כד"ה משום דלא כתיב בהו אכילה. א"כ דוקא היכי דכתיב לשון לא יאכל דכייל איסור הנאה בלשון אכילה אמרינן דמותר שלא כד"ה. אבל הנאה הכל במשמע. והא דקאמר הש"ס לכתוב לא יהנה. דשאני החם דכתיב ובעל השור נקי דמשמע דאין לו בו הנאה של כלום אפי' שלא כד"ה במשמע. והא דפריך אימא האי לא יאכל להיכי דסקלו מסקל דאסור בהנאה כדר"א. כמ"ש התוס' שם דבעל השור נקי אתי' להנאת עורו וכ"ת לשתוק מלא יאכל א"כ לא הוי מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא. וא"כ כיון דכתיב ובעל השור נקי אע"ג דאתי' להנאת עורו. ואפי' שלא כד"ה אסור עורו וכייל גם הבשר. א"כ כי כתיב לא יאכל דדרשינן באם אינו ענין לאכילה דנפקא מסקל יסקל השור דאסור באכילה על איסור הנאה היא ג"כ אפי' שלא כד"ה. (והא דאמרינן בשור הנסקל הניח ע"ג מכתו פטור שלא כד"ה כדאיתא בפסחים (דף כ"ד). הוא השתא דדרשינן לא יאכל את בשרו אתי' להיכי דשחטו לאחר שנגמר דינו וכייל איסור הנאה כדר"א. ע"כ בעינן דוקא כד"ה ובעל השור נקי קאי על הנאת עורו דאסור להנות כד"ה. אבל אי הוי לא יאכל רק על איסור הנאה ובעל השור נקי דמשמע דאין לו בו הנאה של כלום. א"כ אפי' שלא כד"ה אסור) ע"כ קאמר שפיר א"כ יכתוב רחמנא לא יהנה

ובזה א"ש מה דקשה בעירובין (דף למ"ד). ככר זו עלי מערבין לו בה. ככר זו הקדש אין מערבין לו בה שאין מערבין לאדם בהקדשות אמאי מערבין לו באומר ככר זו עלי אע"ג דדמי למערבין בנזיר דיש היתר לאחריני. הא באמר ככר זה עלי דאסר עצמו בהנאה מככר זו הוי כהפקר ויכול אחרים ליטלן כמ"ש הרשב"א בנדרים (דף פ"ה) מי שאסר הנאת פירותיו על עצמו. א"כ היכי מצי מערב בדבר שאינו שלו. ולפמ"ש דכל איסורי הנאה הוי שלו. משום דשרי שלא כד"ה או דשרי להנות באפרו. או מטעם דיכול לבטל ברוב מדאורייתא רק דהוי אינו ברשותו. אך היכי דאסר על עצמו בהנאה דמשמע בכל הנאה שבעולם א"כ הפקיעו בזה ג"כ מה דהוי שלו דע"כ אסור עליו אפי' שלא כד"ה ע"כ הוי ממילא הפקר ואינו יכול לעכב על אחרים מליטלן. מכל מקום לענין עירוב שפיר יכול לערב בו. משום דמצות לאו להנות נתנו. ולאו הנאה הוא כלל אמרינן דלא הפקיע את עצמו לענין הנאת עירוב דלא הוי בכלל הנאה דדוקא היכי דהוי הנאה היינו שלא כד"ה או מידי אחריני שיהי' בו הנאה אסר על עצמו שלא להנות ממנו. משא"כ בעירוב דהוי מצוה דלאו להנות נתנה לא מקרי הנאה לא הפקיע עצמו מזה הוי שלו לענין זה דמצי מערב. והא דכתב הרשב"א במודר מלולבו של עצמו אסור ביום א' הובא ברמ"א (סי' תרמ"ט) אע"ג דמצות לאו להנות נתנו ואיסורי הנאה מקרי שלו. ואפי' היכי דאסר על עצמו מ"מ לגבי מצוה לא הפקיע א"ע מזה דלא הוי בכלל הנאה. משום דבעינן דין ממון. וכיון דאסר על עצמו ליכא בזה דין ממון אצלו אע"ג דמקרי שלו ומזה מוכת דלא כמ"ש המג"א (ס"ק כ') דבלולב אע"ג שהוא אסור בהנאה וליכא בו דין ממון מקרי שלכם. א"כ אמאי הכי במודר הנאה מלולבו דאינו יוצא ביום א' משום דליכא בו דין ממון לא מקרי שלכם]

ויש להביא ראי' היכי דאסר עצמו בהנאה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. מהא דירושלמי דנדרים (פ"ד ה' ב'). רבי בון בר חמא בעי המודר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו. נשמעני' מן הדא ככר זו הקדש אכלו בין הוא בין חברו מעל כו' לא אמר אלא אכלו. הא לחמם בו את ידיו מותר. תלמידי דרבי יונה בשם רבי בון בר חייא. כיני באומר לא אכלנו ולא אטעמנו. לא אסרה עליו אלא לאכילה עד כדין צריכא מהו לחמם בו את ידיו. ועי' ביו"ד סי' (רכ"א סעי' א'). א"כ מוכח דאוסר עצמו בהנאה מככר אפי' שלא כד"ה אסור. דהא לחמם בו את ידיו הוי שלא כד"ה. אך יש לומר בזה דשלא כד"ה מ"מ איסור דרבנן איכא דלא גרע מכל איסור תורה דמותר שלא כדרך הנאתן ואסור מדרבנן אלא בנדרים מיבעי אולי לחמם את ח (ח"א) ידיו לא הוי בכלל מה דנדר ממנו. וכן הא דאמרינן בעירובין ככר זו עלי מערבין לו בו. והטעם משום מצות לאו להנות נהנו. אבל בלא"ה הוי איסור דאע"ג דהנאה דעירוב הוי שלא כד"ה הוא ג"כ משום דמדרבנן אסור אפי' שלא כד"ה כמו בכל איסור תורה ע"כ משום מצות לאו להנות נתנו לא הוי בכלל הנאה

גם מהא דב"ק (דף ע"א) גבי גנב וטבח לעכו"ם דקאמר כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוי ולאו דמרה קטבח. דמוכח דאיסורי הנאה לא הוי שלו. אינו ראי' דיש לומר דשאני התם לפמ"ש התוס' ד"ה איסורי הנאה הוי. וא"ת דמה בכך דלאו דמרה קטבח. הא כל טובח נמי דלאו דמרה קטבח. דהא בשחט בה פורתא קניא בשינוי מעשה. יש לומר דלא הוי שינוי מעשה בכך לקנות בזה. א"כ זהו דוקא בשחיטה כשרה לא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך כיון דהבעלים יכולין לגמור השחיטה. ואמר ששחט פורתא יכול לומר לבעלים הרי שלך לפניך וגמור השחיטה דבשחט פורתא אכתי מקרי חיה. אבל היכי דשחט פורתא דאסרה בכך בהנאה. ומחוייב לשלם חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך. א"כ אידך לאו דמרה קטבח. ואינו חייב בתשלומי ד' וה'. כיון דלאו דמרה הוא ושלו טובח. ועדיפא מינה כתבו התוס' בגיטין (דף נ"ג) ד"ה גזלן למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק. בגזל תרומה ונטמאת אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דאין שינוי גדול מזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך ע"ש

ועוד יש לומר בזה לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ו) ד"ה היכל. בחד תי' דבע"ז דלא כתיב בי' אכילה אפי' שלא כד"ה גם אפרו דע"ז אסור בהנאה וכה"ג לא מקרי שלו. (ועי' בתוס' ע"ז (דף י"ב) ד"ה אלא. ובתוס' ע"ז (דף מ"ח) ד"ה לא ישב. משמע דבע"ז הוי רק חומרא דרבנן. ועי' במל"מ בה' יסודי התורה. ובזה יש לדחות ג"כ דברי המ"א (סי' תרמ"ט ס"ק ה')

והא דאמרינן בב"ק (דף ע"ב) גבי חולין שנב"ע. ש"מ קסבר ר"מ ורבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. דאי ס"ד דאורייתא כי שחיט פורת' אסרה אידך לאו דמרה קטבח. לפמ"ש אפי' נימא דהוי דרבנן. אכתי תקשי מכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמרה קטבח משום דכה"ג לפמ"ש דמחוייב לשלם ממון קני' בשינוי מעשה לקנות בכך א"כ שלו הוא טובח. יש לומר בזה כמ"ש הריטב"א בקידושין (דף נ"ח) להוכיח דתקרובת עכו"ם דאורייתא מהא דאמרינן גבי שוחט לעכו"ם מכי שחיט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח. ואוקמינהו באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאי תקרובת עכו"ם הוי דרבנן לא הוי פריך מכי שחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח. דע"כ חייב בתשלומי ד' וה'. כיון דמן התורה הוא מותר לא באו להקל אלא להחמיר. אלא ודאי הוא דאורייתא ע"ש. א"כ שפיר הגמ' קאמר ש"מ דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. דע"כ חייב בד' וה' משום דלא באו חכמים להקל אלא להחמיר עליו ע"כ לא פטרינן משום גזרת חכמים לפטרו מד' וה'. וכעין זה כתב הר"ן בפ' כל שעה (דף למ"ד) כיון מדאורייתא לרבי שמעון הוי דבר שיש לו מתירין כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו

גם מהא דאמרינן בב"ק גבי שור הנסקל איסור הנאה הוי ולאו דמרה קטבח. וכן בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משמע דאיסורי הנאה לא הוי שלו. אינו ראי' די"ל משום דשור הנסקל כיון דעומד להריגה וא"א לענות דינו כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ') וב"ק (דף מ"ד) א"כ מתייאש בעליו ממנו ואפקרי' ע"כ אמרינן כיון דאיסורי הנאה הוא ועומד לעשות בו דינו בב"ד ע"כ מתייאש בעליו ממנו ולאו דמרה קטבח. ועכצ"ל כן לפר"ת דס"ל דשור הנסקל אינו נאסר כלל בחיים רק אם מת או נשחט אסור בהנאה. ע"כ הא דאמרינן דלאו דמרה קטבח משום דהבעלים מתייאשין ממנו דיעשו דיני' בב"ד. והא דאמרינן כל הקודם זכה אע"ג דאיסור הנאה הוי שלו ואין אדם יכול ליטלן כמ"ש הריטב"א. יש לומר דהא כל הקודם זכה מה ששוה השור בחייו לענין מה ששוה השור יותר להנות בחייו כדרך הנאתו לחרוש ולעשות בו מלאכה מלאחר מותו. כמ"ש התוס' כה"ג בכריתות לרבינו אפרים דסובר גבי רובע ונרבע דאינו אסור בהנאה והכא בכריתות משמע