ברית יעקב חלק א כה

ליתא דאפשר דרב יהודא ס"ל כמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ע"ש

ולכאורה דברי הר"ן תמוהים בזה דאכתי תקשי בהא דאבני מזבח ששיקצו אנשי עכו"ם נתברינהו (ע"י עכו"ם לבטלן ולשקלי לנפשי'). דהא כיון דאמרינן באו פריצים וחללוהו יצאו לחולין וקנאו העכו"ם והוי להו דידהו א"כ הוי ע"ז של עכו"ם דמהני ביטול. וא"כ אפי' דאמרינן דעכו"ם שעשה מעשה בשל ישראל דיכול לאסרו לא מהני ביטול מ"מ גבי אבני מזבח משום דבאו פריצים וחללוהו נעשה דידהו והוי ע"ז של עכו"ם דמהני ביטול א"כ הי' לתברינהו ולבטלו ע"י עכו"ם ולשקול לנפשי' וע"כ משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט. א"כ אינו מוכח מכלים דאחז דעשה מעשה נאסרים אפילו להדיוט דהטעם הוי משום דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט

ולענ"ד נראה ליישב דבריו דרש"י כתב לעיל (דף נ"ב) בהא דבאו פריצים וחללוהו. כיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו לחולין קנינהו בהפקירא והוי לי' דידהו. וכשנשתמשו לעכו"ם נאסרו. וכ"כ רש"י הכא (בדף נ"ד) דעשה מעשה אסרה מנא לן. אלא מאבני מזבח דלמא כרב פפא. דאמר קרא אשכח ודרש שיצאו לחולין וקנאם העכו"ם ויכול לאסרן. קשה במאי קנו העכו"ם. דהא המזבח הוי תלוש ולסוף חברו דהוי כקרקע א"כ בעי קנין המועיל בחזקה לקרקע. או שיעשו קנין שנהנה בו גופו. כדאיתא בב"ב (דף נ"ד) ובחו"מ (סי' קצ"ב וסי' רע"ה) בנכסי הגר והפקר. ומה ששימשו על המזבח שהקטירו עליו לעכו"ם כמ"ש רש"י ביומא (דף ט"ז) וברע"ב במדות (פ"א). לא הוי קנין כלל. ואע"ג דעכו"ם קונה בחזקת מלחמה כדאיתא בגיטין (דף ל"ח) מ"מ לרש"י והר"ן שם בעינן קנין. א"כ אף דבאו פריצים וחללוהו דנעשה חול מ"מ במאי קנו דהוי דידהו דיכולין לאסור המזבח. ועכצ"ל להאי שינויא דרב פפא (דף נ"ב) דמיירי שסתרו האבני מזבח והשתחוו להאבנים או דהקטירו על האבנים אחרי שסתרו המזבח וקנו בחזקת מלחמה. או דעשו קנין אחר המועיל בנכסי הגר והפקר. א"כ הוי דידהו והיו יכול לאסור. והא דגנזום ולא הכריחו הכותים לבטל משום דלאו אורח ארעא. אבל הכא בסוגיא (דף נ"ד) דסבר דעשה בו מעשה אוסר אפי' דבר שאינו שלו. ולא משום אורח ארעא כיון דמוכח מכלים דאחז. דהיכנו שגנזום והקדשם אחרים תחתיהן. והא א"א אוסר דבר שאינו שלו וע"כ משום דעשה מעשה יש לומר הא דאבני מזבח שגנזום ולא הכריחו לבטל ע"י כותים. משום אע"ג דבאו פריצים ונעשו חול יש לומר דמיירי דהעכו"ם לא עשו בו קנין המועיל בהאבני מזבח רק הקטירו עליו לעכו"ם דהוי מעשה לאסור אפי' בדבר שאינו שלו כמו בכלים דאחז. א"כ הוי כע"ז דישראל כמ"ש הר"ן דאינו מועיל ביטול היכי דעשה בו מעשה

ומה שתמה על פרש"י בע"ז (דף נ"ד), אלא מכלים דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו הכננו והקדשנו ואמר מר שהכנו שגנזום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהן. והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעביד בהו מעשה אתסרו להו. וכתב רש"י שחזקיהו וסייעתו. גזרו עליהם איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרינן ולפריקינהו וליפקו לחולין. דהא כלי שרת הוי קדושת הגוף ובמעילה (דף י"ט) אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבדו ובזבחים (דף פ"ח) סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עליו כהנים וגנזום ולמה לא פדאוה אלמא דאין פדיון לזה. הנה כבר הרגיש התו"ח בזה על פרש"י עי"ש ולענ"ד נראה דשאני התם כמ"ש רש"י במעילה ד"ה אין מועל אחר מועל. דע"כ הוי מועל אחר מועל בבהמה דחזי' להקרבה וכן אם שותה בכוס של זהב אפי' אפחת' ופגמו. כיון דקדושת הגוף הוא ולא קדושת דמים דלאו לפדי' קיימא עדיין קאי לשירות יש בו מועל אחר מועל עכ"ל א"כ דוקא היכי דחזי לשירות עדיין לא מהני בי' פדי' וכן סכין מטרפת כיון דחזי' לשירות הוי כקדושת הגוף לא מהני פדי' אבל הכא דנאסרו לגבוה לא חזי עוד לכלי שרת יש לו פדיון. ואע"ג במנחות (דף ק"א) אמרינן העצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. דאין פדיון אלא בבהמה בע"מ. הא אמרינן שם טעמא. אי טהורין אינו נפדין הני אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים ולבונה לאו בני משוי אוכלא אלא חיבת הקודש מכשרא לי'. כלי שרת אית לי' טהרה במקוה. ואי בעלמא טהורין נפדין משום הני משום דלא שכיחי כמ"ש רש"י דלא משכחא גזברין מידי אחריני לצורך עבודה. והוא מדרבנן כמ"ש התוס' (דף ק') ד"ה וכלי שרת. א"כ זהו בטומאה דיש להן טהרה במקוה וחזי' עדיין לכלי שרת ע"כ אינו נפדין. אבל באיסור עכו"ם דנאסרו לעולם לגבוה ולית להו תקנתא אפי' מדרבנן יכול לפדות אותן. ולא דמי לעצים ולבונה דנטמאו ואין להם תקנה להקריבן לגבוה מ"מ אינו נפדין. משום דהוי כטהורין דלא משוי' אוכלא נינהו כו' לאו משום דלא שכיח. ועי' תוס' מעילה שם ד"ה מאי טעמא שכתבו אפי' לרבי נחמי' דאחר אין מועל אחר מועל בכלי שרת מודה דיש להם פדיון הוא תמוה לכאורה מהא דמנחות (דף ק"א) דקאמר בהדי' אפי' נטמאו אין להן פדיון. ואפשר לומר דהתוס' קאי אקרא דמדאורייתא יש פדיון אבל מדרבנן ס"ל דאין להם פדיון. ועי' תוס' מנחות ד"ה וכלי שרת]

גם מה שהקשה על רש"י הא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוי רק דרבנן. מהא דב"ק (דף ע"א) גנב וטבח בשבת גנב וטבח לעכו"ם משלם ד' וה' דברי ר"מ. וחכמים פוטרין וקאמר בשלמא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אמטא להכי פטרי רבנן (דהוי שחיטה שאינה ראויה) אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן. אשארא אעבודת עכו"ם ושור הנסקל. ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורא הנאה ולאו דמרה קטבח. ולרש"י דהא אפי' עשה בו מעשה לא הוי אלא דרבנן ע"כ לא פטרינן מד' וה' עכ"ד. תמה אני עליו שלא ראה דברי התוס' (דף ע"ב). ד"ה דאי חולין שנב"ע דאורייתא מכי שחיט כו' משמע דאי הוי דרבנן חשיב דמדה שפיר ומתוך כך נראה לדקדק דתקרובת עכו"ם הוי דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לעכו"ם אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קעבח. ואי דרבנן שפיר חשוב דמרה. מיהו יש לדחות דתקרובת עכו"ם אפי' לא איסורא אלא דרבנן חשיב שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאות אפי' קידש בו אין האשה מתקדשת כו' אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו האשה מקודשת חשיב שפיר טפי דמרה

אך יש לדקדק לפמ"ש התוס' שם מיהו איסור אכילה ודאי הוי דאורייתא מדפטרו רבנן שוחט לעכו"ם משום שחיטה שא"ר. ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן. לא הי' נחשב בכך שחיטה שא"ר כמו מעשה דשבת למ"ד דרבנן. וא"כ לרש"י דקאמר דעשה בו מעשה לא הוי רק מדרבנן. א"כ גם באכילה אינו אסור בעשה מעשה בדבר שאינו שלו. קשה אמאי פטרו רבנן בשוחט לעכו"ם. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כמ"ש הר"ן בחולין (דף מ"א) הביאו הש"ך ביו"ד (סי' ד') אפי' למ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ושוחט בהמת חברו לעכו"ם לא אסרה בהנאה. מכל מקום באכילה אסורה דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דהכא לאו איהו אסר לה. אלא דלא שרי לה והוי כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאלי'. (דהוי כמו ששחטה עכו"ם דהוי נבלה כמ"ש הב"ח ונקוה"כ) א"כ א"ש אע"ג דע"י מעשה לא נאסרה רק מדרבנן משום תקרובת עכו"ם. מ"מ באכילה אסורה מדאורייתא משום דלא אסרה איהו לה אלא דלא שרי לה ע"כ פטרו רבנן משום שא"ר. (והתוס' ב"ק מוכח דלא ס"ל כהר"ן בזה דהוכיחו מזה דתקע"כ באכילה הוי דאורייתא). ועוד בלא"ה לא קשה כלל מה שהקשה על רש"י מב"ק. לפמ"ש רש"י בחולין (דף מ') ובע"ז (דף נ"ד). דאמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה לא מבעי' עומדת כשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו. אלא אע"ג דהיתה רבוצה ולא קנאה אסר לה המעשה. א"כ ס"ל לרש"י כיון דחייב באונסין הוי כשלו. (ועי' ב"ק (דף ק"ז ע"ב) וברש"י שם ובמ"א סי' תקפ"ו). א"כ הכא דמיירי בגנב וטבח לעכו"ם. דהוי כשלו להתחייב באונסין יכול לאסור מדאורייתא בשוחט לעכו"ם. א"כ פריך הגמ' שפיר ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם. כיון דשחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח

אמנם מדברי הרמב"ן והר"ן מוכח דחולקים על רש"י בזה, דע"י מעשה דאסרה הוי מן התורה ודהקשו בהא דפריך מכדי ירושה הוי להו מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר