ברית יעקב חלק א כד

ידו ולא יד אשתו. וצריכא דאי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה הוא. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך כו'. ולפמ"ש הקצוה"ח דדוקא במילי דעשי' אבל אין גוף השליח נעשה כגופו של המשלח. א"כ כיון שכתוב בתורה וסמך ידו. בעינן ידו ממש והוי כמו מצות תפילין דכתיב וקשרתם על ידך. וגוף השליח לא נעשה כגוף המשלח. א"כ הוי כמו דהמשלח עושה הסמיכה ביד השליח על הקרבן ולא בידו. ויד חברו הוו ג"כ מציצה לגבי יד המשלח. כדאמרינן התם מטלית חוצץ ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הזבח ובזבחים (דף כ"ד) עומד על גבי רגלו של חברו פסול ואפשר לומר בזה דהא דבעינן קרא דידו ולא יד שליח. היכי דשוויא שליח לאקדושי קרבן כדאמרינן כה"ג בתמורה (דף י"א). או דהשליח מקדיש קרבן משלו בעדו. א"כ הוי אמינא דהמקדיש יכול לסמוך ג"כ עבור הבעלים. דהוי המקדיש כמו בעלים קמ"ל דוקא ידו ולא יד שליח וצ"ע]

אמנם בלא"ה יש להוכיח דהכא לאו מטעם שליחות הוא דהא לא עשו שלוחין בפירוש. ובמידי דחובה אמרינן אין חבין לאדם שלא בפניו. ואפי' עומד וצווח אמרינן שמא חזר בו. כדאיתא בירושלמי דגיטין (פ"ו ה' א') בכל אתר את אומר התקבל כזכה והכא את אומר התקבל כהולך. שניא היא היא שזכין לאדם שלא בפניו (אבל גט חוב הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו) התיב רב שימי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בו. וכ"כ הטור באע"ז (סי' ק"מ) והרב המגיד (פ"ד מה' זכיה ה' ה') כתב בשם הרמב"ן ומכלל זה אתה למד שבדבר שבחובה אין חבין לאדם שלא בפניו אעפ"י שנתרצה לו שאין חבין לאדם שלא בפניו אלא מדעתו ושליחותו והביאו הש"ך בחו"מ (סי' קכ"ג) ע"ש. א"כ הכא על כרחך הוי רק גלוי דעת ונתינות רשות בעלמא מאי דקאמר שליחותייהו עבדי. (שוב מצאתי כדברי בתשו' בשמים ראש המכונה להרא"ש (סי' ש"פ) דהוקשה משואל בהא דע"ז דאין שליחות לעכו"ם מאי בכך דגלי אדעתייהו אפי' עשאו שליח בפירוש לאו כלום. והשיב דהכי אמרינן דהוי כנתינת רשות והא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ דהאי גברא אינו ניחא לי' אבל הכא ניחא לי' ויכול לאסור עכ"ל ע"ש]

ומה שהקשה הא דאמרינן שליחותייהו עבדי הא אין שליחות לדב"ע בלא"ה לא קשיא כמ"ש המח"א דגבי עכו"ם לא אמרינן אין שליח לדב"ע כדאיתא במדרש עכ"ל. והוא במדרש בראשית (פ' ל"ד). שופך דם האדם דמו ישפך בעד אחד. בדיין אחד. בלא עדים ובלא התראה ע"י שליח ע"י עוברים כהלכות ב"נ. א"כ מבואר ב"נ ששלח חברו להרוג הנפש חייב. ולא אמרינן בו אין שליח לדב"ע. ומסתברא נמי הכי דדוקא גבי ישראל ילפינן דאין שליח לדב"ע משום דהוי מעילה וטביחה או מעילה ושליחות יד ב' כתובין הבאין כאחד דאין מלמדין. וכמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' שמ"ח) דזהו עיקר טעמא ולא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ דוקא בישראל גלי רחמנא ולא בב"נ. וממדרש זה יש להביא ראי' להמ"ב. דנכרי לנכרי נעשה שליח. כיון דחזינן במצות דידהו דחייבו רחמנא אפי' ע"י שליח. ע"כ דיש שליחות נכרי לנכרי. ופליג על הירושלמי רפ"ו דדמאי ופ"א דתרומות. ונעלם זה מהמ"א (סי' תמ"ח)

ודרך אגב אמרתי להעיר בסוגיא זו. כי יש להביא ראי' מהכא לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא דפריך אימא כל דבהדי עגל לתסרי מכאן ואילך נישתרי. ומשני מאן מוכח. ולדעת הרשב"א דסברי דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ למה בעי קרא דאשריהם תשרפון באש דאינו מועיל ביטול. הא ידעינן מקרא ושם בסתר דילפינן דטעונה גניזה ואינו מועיל ביטול כדאמרינן (דף נ"ב). וכיון דמכאן ואילך מאן מוכח. והוי ספק דלמא הוי ע"ז של ישראל בעי שריפה. וע"כ כדעת הרמב"ם דספק דאורייתא מן התורה לקולא. ע"כ בעי קרא לאסור דאשריהם תשרפון באש. ואין לומר דקרא דאשריהם תשרפון באש לנטעו מתחילה לכך. ואשריהם תגדעון לנטעו ולבסוף עבדו לרבי יוסי ב"ר יהודא. ולרבנן לגידוע עכו"ם קודם לכיבוש כדאיתא (דף מ"ה). דהא איכא עוד כמה קראי פסילי אלהיהם תשרפון באש. בקרא דאשריהם תגדעון. ובקרא דאשריהם תשרפון באש כתיב ג"כ פסילי אלהיהם תגדעון. וקרא דפסילי אלהיהם תשרפון באש. דרשינן (דף נ"ב) לעכו"ם שפוסל אלוהו או משפסלו נעשה אלוה. א"כ בהני קראי קשי' ג"כ מכדי ירושה היא להם מאבותיהם. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וע"כ כיון מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו. ושליחותייהו עבדי. וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד להוכיח דמשמשי עכו"ם של ישראל אין להם ביטול מדאמרה תורה תתצון את מזבחותם. ומינה דא"א ע"י ביטול עכו"ם וכדאמרינן בגמ' גבי ואשריהם תשרפון באש משום דעכו"ם שליחותן דישראל עבדי דניחא להו בעכו"ם. והרי מזבח אינו אלא משמש עכו"ם שמקריבין עליו ואפ"ה גלי לן רחמנא דלא סגי לי' בביטול. וא"כ מכאן ואילך נשתרי וע"כ כדקאמר מאן מוכח. א"כ תיפוק להרשב"א דבלא"ה הוי ספק ע"ז דישראל דאסור מן התורה. וע"כ כדעת הרמב"ם דמן התורה מותר מספק וע"כ בעי קרא

גם אין לומר דמהני קראי דפסילי אלהיהם תשרפון ופסילי אלהיהם תגדעון לא קשי' כלל מכדי ירושה להם מאבותיהם דא"י הוי הקרקע והמחובר לה ירושה מאבותיהם כמ"ש רש"י. ולא המטלטלין שהיו לגוים בה. כדאמרינן בב"ק (דף פ"א) תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים הן עומדים. דהוי כשלל של גוים דמתחלק למי שירצה יטול כמ"ש רש"י שם. וכיון דפסלו הנכרי קניא בשינוי מעשה ונחשב כשלו ע"כ יכולין לאסור. דזה אינו כיון דניתן לאברהם הארץ וכל המחובר לה א"כ אינו יכול העכו"ם לקצוץ מן האילנות. ובמאי דקצץ לא קני כדאמרינן בב"ק (דף צ"ו) האי מאן דגזל דקלא וקטלי' לא קני כשורי רברבי ועבד זוטרי לא קני ומאי דשפינהו שאינו משתנה שמו בכך לא קני כמ"ש התוס' בב"ק (דף נ"ג) ד"ה עצים ועשאן כלים בוכאני. ועוד אפי' היכי דנעשה בשינוי גמור כמו גובי ועשאן כשורי. או עבדינהו קצוצייתא קני בב"ק (דף צ"ו) לא הוי בזה שינוי לקנות. דהא הכנענים הי' סברי דהן שלהן והוי כעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו דלא קני כדאיתא ביבמות (דף נ"ב) דלא מתכוין כלל לקנות

גם אין להקשות. דהא גם להרמב"ם קשה דהכא גם הרמב"ם מודה דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה. היכי דאקבע איסורא דדמי לשני חתיכות אחת חלב ואחת שומן דבאשם תלוי קיימא משום דאקבע איסורא. וה"נ כיון דמאן מוכח יש כאן ע"ז אסורות דבהדי' עגל. וע"ז מותרת ע"י ביטול. א"כ לא בעי קרא לאסור בלא"ה הוי ספק תורה דאקבע איסורא. דזה אינו דשאני ב' חתיכות דידעינן בודאי דהי' חתיכת חלב בהני חתיכות. וישנו בתערובות אלו איסור והיתר אע"ג דנאכל אחת מקודם ובא ישראל ואכל השני' חייב אשם תלוי. דאקבע איסורא כדאמרינן בכריתות (דף כ"ג). דבשעת שאכל הישראל השני' הוי ספק מדאקבע איסורא. אבל היכי דהוי ספק שמא נאכלו הראשונות והני אחריני נינהו. לא הוי ספק דאיקבע איסורא והכא לא ידעינן בבירור דאכתי ישנו אותן אשרות דהיו בהדי' עגל. דלמא נקצצו ונשרפו וכ"ש בע"ז תלושים דלא ידעינן אותן שהי' בכלל ספק. גם איתא במדרש שמות (פ' בשלח פ' כ') כששמעו הכנענים דיכנסו ישראל לארץ קצצו האילנות ע"כ עכבן קב"ה ארבעים שנה במדבר. א"כ כיון דאינו ידוע ומוכח דישנו אותן האשירות דבהדי עגל דאולי הני שנעבדו נעקרו ונשרפו והני אחריני נינהו. א"כ לא הוי ספק דאקבע איסורא. א"כ להרמב"ם דספק מן התורה לקולא ע"כ בעי קרא לאסור. אך אפשר לומר לדעת הרשב"א משום דאשירות שנעבדו עד אברהם דסגי בביטול בעלמא וגם הני דמעגל ואילך לא נאסרו הוי רוב נגד הני אשרות דנעבדו בשעת העגל. וכמ"ש הר"ש מקינון דגם קרקע בקרקע שייך ביטול היכי דלא ידעינן האיסור. א"כ ה"א דהוי רובא להתיר ע"כ קאמר קרא ואשריהם תשרפון באש. (ועי' ברש"י בגיטין (דף מ"ד) שלא כ"כ)]

ומה שהקשה בהא דע"ז. מאי פריך הגמ' מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא קיי"ל דעשה מעשה אסרה. א"כ ניחוש דלמא פסלו יגדעו לעכו"ם. לא ראה דברי הר"ן ברי"ף שהביא דברי הרמב"ן שהקשה כן. והוכיח מזה הרמב"ן דכל היכי דעשה העכו"ם בשל ישראל ע"י מעשה כהיכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של כותי ה"נ הוי כשלו לענין ביטול. וע"כ ליכא למימר דנאסרות האשירות ע"י מעשה דאכתי תקשי בביטול בעלמא סגי. והר"ן חולק עליו. דכיון דמכלים דאחז מוכח דאף להדיוט אסורין מדאמרינן שגנזום ולא אמרינן דלפרקינהו וליפקינהו לחולין כמ"ש רש"י ז"ל. ע"כ אית לן למימר דאבני מזבח ששיקצו אנשי יון משום הכי גנזום ולא הכריחו כותים שיבטלום משום דלא סגי להו בביטול דהשתא לית לן מאי דשנינן לעיל כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה. לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט דאם איתא דסבירא לי' הכי היכי מוכחין מכלים דאחז דעשה בו מעשה מיתסר אפי' להדיוט דלמא מהאי טעמא הוא אלא ודאי כדאמרן. וקושיתו מעיקרא