ברית יעקב חלק א רמג

כמ"ש היכי דקרא שם חוץ מקליפתה חיצונה רק לבשר האתרוג מבפנים ולא נשפכה כולה כקיתון דמשום מכתת כתית שיעורו כשר כה"ג אע"ג דליתא דמי כיון דלא נשפכה כולה כקיתון ואפ"ה פסול משום דלית בהו היתר אכילה דבעינן שיהא כל האתרוג לכם לכל צרכי הנאתו שיהא בו היתר אכילה. ובמתניתין תנן דשל תרומה טמאה לעולם פסול. וכה"ג מותר למ"ד שאין בו דין ממון אי לא בעי היתר אכילה. וא"כ כיון דשל תרומה טמאה מיירי אפי' היכי דקרא שם רק לבשר האתרוג מבפנים חוץ מקליפתה חיצונה. א"כ הא דתני אח"כ של תרומה טהורה לא יטול מיירי ג"כ דאפי' קרא שם תרומה לבשר אתרוג מבפנים חוץ מקליפתה חיצונה ג"כ לא יטול. וע"כ הוי טעמא משום מפני שמכשירה. דלמ"ד מפני שמפסידה מותר כה"ג ליטול לכתחילה היכי שקרא שם חוץ מקליפתה חיצונה וע"כ קאי הך סוגיא כמ"ד מפני שמכשירה ע"כ פסק הרמב"ם כהך מ"ד מפני שמכשירה

שם ד"ה אך המג"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') הביא דעת הש"ג דערלת חוץ לארץ כשר באתרוג דהוי היתר אכילה שיכול להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה. עד סופו. אך מגמרא דקידושין דאמר רבי יוחנן אבד ודאו לא משמע הכי דהא יכול ליתן לחבירו שאינו יודע בו. [ואפשר דר"י אע"ג דס"ל דערלה בחו"ל הללמ"ס וספיקו מותר לא קאמר אבד ודאו רק להני חריפי דפומבדיתא דסברי דאין ערלה בחו"ל כלל. ועי' בב"י ביו"ד (סי' רצ"ד) שכתב דהני רבנן רב אויא ורבה בר רב תנן דספוקי מספקי להדדי סברי כשמואל דערלה בחו"ל הוי מדרבנן הילכתא מדינה אבל לר"י דס"ל דערלה בחו"ל הללמ"ס אסור לספק לחבירו עי"ש ועי' במג"א שם באו"ח

גם לפמ"ש לקמן דבאתרוג דכתיב לכם בעינן שיהי' לאחריני היתר אכילה. וגם לדידי' יהי' היתר אכילה משום מגו. והכא בערלה חו"ל אע"ג דיכול לספק לחבירו מ"מ לדידי' ליכא היתר אכילה אפי' ע"י מגו. ע"כ ערלת חו"ל לא הוי לכם]

סימן מא [ד"ה עוד כתב השע"מ ראי' מזבחים (דף צ"ו) יקדש להיות כמוה עד סופו. אבל במצה וקרבן פסח דלא מתנות כהונה לא שייך בהו למשתה כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ה) ד"ה בכור אינו נפדה יש לומר אפי' שלא כדרך אכילתן יובא ידי חובתו והוא נכון]

והנה רש"י בפסחים (דף פ"ו) ד"ה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כתב כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה. שכן חובת כל הקרבנות כדקיי"ל למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בחולין (דף קל"ב) אינן נפטרין ע"י אפיקומן. וכ"כ רשב"ם בפססים (דף קי"ט) ד"ה כגון ארדלאי לי כו'. ולפי שדינו לאכול בסוף על השובע וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. א"כ מבואר דס"ל דלמשחה לגדולה קיימא אכל קרבנות קדשים. (וזה דלא כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ה) שכתבו ואי לענין דנאכלת בצלי וחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה הא כיון דלאו מתנות כהונה הוא לא שייך בזה למשחה. א"כ גבי פסח דנאכלת לבעלים ולא מתנות כהונה הוא לא שייך בזה למשחה]

והא דכל הקרבנות קדשים נאכלות על השובע כמ"ש רש"י ורשב"ם הוא ממה שאמרו בתמורה (דף כ"ג) ובמנחות (דף כ"א) אם אכילה מועטת נאכל עמם חולין ותרומה. ובאכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה וכ"כ הרמב"ם (ה' מעשי הקרבנות פ"י ה' י"א) היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהיה נאכלת על השובע היתה להם אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהי' נאכלת אכילה גסה וכן בשירי המנחות וכיון דבמנחה נמי אמרינן בתמורה דנאכל על השובע. וזהו ג"כ כמ"ש רש"י, משום דבעינן למשחה א"כ גם קרבן פסח בעינן למשחה דנאכל על השובע. ועי' בתוס' פסחים (דף ק"כ) ד"ה מפטירין ע"ש

וקשה לי בתוס' בכורות (דף כ"ז) ד"ה ואתי למנהג בהו מנהג דחולין. שכתבו ובעינן למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי וחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ולחיים ובקיבה כדמשמע הכא. (זהו מפורש בחולין (דף קל"ב) גבי מתנות וכמ"ש רש"י הכא). וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה. ושמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל. (והתוס' ע"כ ס"ל הא דקדשים נאכלין על השובע כדמוכח מתמורה (דף כ"ג) ומנחות (דף כ"א) לא מחמת משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין וכמ"ש התוס' בפסחים (דף ק"כ) ד"ה מפטירין אחר מצה אפיקומן ע"ש]. והוא תמוה דהא בסוטה (דף ט"ו) אמרינן גבי מנחות ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ואין אסורין אלא מלחמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם. א"כ אפילו במנחות שייך בהם למשחה. א"כ היאך כתבו הכא בבכורות דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר. והא שכתבו בזבחים (דף ע"ה) כיון דלא מתנות כהונה לא בעינן למשחה. יש לומר דגם מנחה הוי מתנות כהונה]. וא"כ לרש"י ורשב"ם גם בקרבן פסח ושלמים הנאכלים לבעלים אינו יוצא בזה שלא כדרך אכילתן משום דבעינן למשחה

סימן ס ד"ה גם כתב לדמות להא דכתב הרמב"ם עד אבל לכל דבר שם פשתן עליו

ואין לדמות ג"כ להא שכתב הרמב"ם (פ"א מה' ציצית ה' י"א) המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית (והוא בעי' דרב פפא בע"ז (דף מ"ו). אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר שכבר נשתנה. וכן הוא באו"ח (סי' י"א סעי' ח') וכתב המ"א שם (ס"ק י"ב) דמשתחוה לבהמה צמר פסול לציצית ואע"ג דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר. משא"כ בפשתן נטוע דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון שעשאו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו עי"ש. אלמא אם נשתנה מותר. משום דשאני התם לענין נעבד למצות ציצית כיון דהוי שינוי מותר לציצית. אע"ג דאפשר לחזור לברייתה. משא"כ לענין כלאים כמ"ש לעיל (סי' נ"ט) אע"ג דנשתנה הפשתן בטויה ועשאו חוטין. דעיקר כלאים בכך בשוע וטוי ונוז דלא אזדא שם פשתן והדרא לברייתא. וגוף הפשתן והצמר לא נשתנה. משא"כ אם נשתנה גוף הפשתן שטען הפשתן ונימוח במים ולבש צורה אחרת ולא הדרא לברייתא לא מקרי עוד שם פשתן עליו]

סימן סב [ד"ה אך יש לדחות דאינו ראי' כלל עד סופו. ואע"ג דאין לניזוק פועלים עכו"ם וכלבים. מ"מ כיון דאם היו לו פועלים שרי לקנות א"כ הוי מיטב דאי לא מצי מזדבני הכא מזדבני הכא כיון שמקבלו בשווי כדי להאכיל לפועלים ולכלבים]. תדע דאל"כ אינו יכול המזיק ליתן להניזוק ס"ת דאסור למוכרו ונימא דלא מיטב הוא. [ועי' בחו"מ (סי' רמ"ח סעי' י"א) דאם אמר נכסי לפלוני הוי ס"ת ספק אם הוא בכלל נכסי' כיון דאסור לזבוני לאו בכלל נכסי הוא. אבל בלא"ה הוי בכלל מטלטלין. ועי' בחו"מ (סי' צ"ז סעי' כ"ג) ובחו"מ (סי' תי"ט) בש"ך שם ס"ק ב'] וע"כ גם המזיק יכול ליתן לניזוק ס"ת. וע"כ משום דמצי למכרו ללמוד תורה ולישא אשה הוי בכלל מיטב אם מקבל בשווי. א"כ ה"נ כיון דאם היו לו פועלים עכו"ם הי' יכול להאכיל לפועלים בכלל מיטב הוא אע"ג דהשתא אין לו פועלים כיון דמקבל בשווי. [ועי' מש"כ בספרי מנחת בכורים בחלק יו"ד (סי' ר"ע) ע"ש]

סימן עב [ד"ה שוב בשנת תרכ"ב לפ"ק נדפס מחדש ספר אור זרוע עד ועי' בר"ש פ"ב דתלה ועי' בתשו' שאג"א (סי' צ"ו)]

והנה הא"ז כתב שם שנטפל לי רבי יצחק מפרובינצא בהיותו בפארוש ושאלתי לו זה וענני דכתיב בצידה אינו כדברי מורי רבינו יהודא אלא כתוב בצידה היינו צידה ממש כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתיב זה אצל זה. והקשיתי לו מפ"ק דביצה (דף ח') ודאי נמי הא עביד כתיתה אתי עשה ודחי ל"ת. ואמאי הא עשה דכסוי הדם אינו כתוב אצל ל"ת דיו"ט. אמנם עתה ידעתי כי דבריו אמיתים. כי מצאתי בירושלמי דביצה (פ"א ה' ג') שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. דמסיק הדא דתימא באפר שהוסק מערב יו"ט. אבל באפר שהוסק ביו"ט לא. בד"א שלא שחט. אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה. חבריא אמרינן שמצות עשה דוחה למצות ל"ת. על דעתי' דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אעפ"י שאינו כתובה בצידה ניחא כו'. הלכך אתברר לן פי' הירושלמי דבהא פליגי רבי יונה ורבי יוסי דרבי יונה סבר דעשה דוחה אע"פ שאינו כתוב אצלו.