ברית יעקב חלק א רמב

אסור בנידון דידן הוי לי' לפרש הספר מהא וכלבו. רוצה לומר לכלבו של א"י ואמאי נקט בני נח אם הוא אסור בהנאה אפילו לכלבו נמי אסור דמהנה לא"י ממה שאסור לו בהנאה וע"כ צ"ל אלא בדבר שאסור בהנאה בנידון זה מותר שא"צ למחות מה שנותן לכלבו. אע"ג דיש לדחות דלמא צ"ל דתוס' מקשה אמאי נקט הספר כו' ברייתא ת"ל לפני עור. יוכיח מן הרישא מדנקט לבני נח ולא נקט לכלבו. א"כ מבינים הספר ולכלבו שרי מדנקט ולפני עור ולכך מקשים התוס' שפיר. ודוחק לפרש התוס' כך או בדוחקים אחרים ויורנו מר בדברים אלו כי נפלה מחלוקת בין החכמים עכ"ל. והמוהרי"ל (בסי' קסא) כתב ושוב הבאתי ראי' להתיר מתוך כ"ש. דהא לכלבו שרי דפירושו לכלבו של א"י מטיבותא אמינא דאפילו לרבי אבוהו אין איסור הנאה באבמ"ה דמדאיצטרך גבי נבלה אותו על ישראל קיימא ולא אא"י דאי לא"י נמי מנא לן למשרי לא"י. דהיקש לדם לא נאמר לא"י דא"כ נימא איכא בינייהו אבמ"ה לא"י. וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולא"י אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל. ולפי דבריך מכל מקום אין לפרש הגמרא מהנאת בני נח דמייתי תלמודא קרא דלא תאכל דאיירי בבני נח. ואי משום דלא נימא לישראל נאמרה ולא לבני נח כיון דלא נשנית מ"מ מהא קרא לחודי אין שום ראי' דכתב לשון אכילה בבני נח עכ"ל ולענ"ד יש לומר כמ"ש

סימן כו [גם מש"כ דאנינות של תורה שלא לאכול קדשים עד סופו ביום מיתה דתופס לילה מדאורייתא עי"ש]. גם קשה דהא מירושלמי מבואר שאמר שדוד מת בעצרת והיו כונן אוננים והקריבו למחרת דהא יו"ט אינו חל אנינות. רק אם רוצה לקוברו ע"י עממין וע"כ דהא דקאמר היו אוננין היינו דאסור כהן לעבוד ולאכול בקדשים וזה נוהג אפי' ביו"ט

אך לפמ"ש המל"מ יש לדחות שכתב אע"ג דאין אנינות חל בשבת מ"מ אסור בקדשים משום טרדה כמו דאמרינן ביומא (דף יד) נהי דאנינות לא חל אטרודי מי לא מיטרד ופרש"י שם ובקדשים בעינן שמחה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלין א"כ למדנו אע"ג דלא הוי חיוב אנינות מ"מ אסור בקדשים משום טרדה אפי' שהוא שבת. וא"כ אפשר לומר דהפי' בירושלמי שהיו ישראל אוננים היינו לומר שהיו טרודים באבלו של דוד. וכל היום אסורים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו יום ולאכול בערב שלא למעט זמן אכילתם לפיכך הניחו הכל למחרת יום ההוא זבחים ועולות עי"ש. ואינו נראין לי כי לפמ"ש התוס' בזבחים (דף עה) ד"ה בכור אינו נפדה תמורתו מהו. ואי לענין דנאכלת בצלי וחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה. הא כיון דלאו מתנות כהונה הוא לא שייך בה למשחה א"כ שלמים שנאכלים לבעלים לזרים לא בעינן למשחה דנאכל בכל מאכל. וכיון דלא בעינן בהו למשחה גם טרדה אינה אוסרת בזה (ועי' מש"כ המל"מ פ"י מה' מעשה הקרבנות ה' י' ועי' מש"כ בסי' מא). ועוד דכבר כתבתי דמל"מ נמשך אחרי פי' רש"י. והתוס' ישנים ביומא השיגו על פרש"י ומפרשי פי' אחר בסוגיא שם. [אחר שנים רבות מצאתי בשעה"מ (פ"ג מה' מעשה הקרבנות שהשיג על מל"מ בכמה דברים שכתבנו עי"ש]

סימן ל (ד"ה ולענ"ד א"א לומר כן עד א"כ הוי כבעלים ממש על ממון חבירו והוי כשלו דרחמנא אקניא לי']

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' בסוכה (דף ל"ה) ד"ה אתיא נחם לחם. תימה דבפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. יצא מי שאסור משום בל תאכל טבל. תיפוק לי' משום דבעינן מצה שלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג. דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדמאי משום דאי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' אבל בטבל כולי מודה עכ"ל ולפמ"ש א"ש דנפקא מינה דאם הוי פיקוח נפש דמותר ליקח של חבירו והוי כשלו. אבל משום היקשא בל תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דאינו יוצא רק מה דהוי איסורא בל תאכל חמץ ולא בל תאכל טבל א"כ אפי' בפיקוח נפש אינו יוצא ידי חובתו במצה זו וצריך לאכול מצה אחרת (ועי' מש"כ לעיל סי' ט"ו). אלא לפמ"ש המג"א באו"ח (סי' תרל"ז) בשם ספר יראים אע"ג דגזל עכו"ם מותר מ"מ לאו שלו הוא. אפשר לומר דה"נ אינו יכול להפריש תרומה שלא מדעת חבירו. אע"ג דשרי ליקח ממון חבירו במקום פ"נ מ"מ לא הוי שלו להפריש תרומה (ועי' מש"כ לעיל סי' ט"ו) אך לא מסתברא לי במקום פ"נ דהכא רשאי ג"כ להפריש תרומה בלא הבעלים

סימן לד [ד"ה עוד נראה לי לומר עד סופו ע"כ אמר משום דבעינן היתר אכילה דבעינן שיהא כל האתרוג לכם לכל צרכי הנאתו ויהא בו היתר אכילה]

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם (בה' לולב פ"ח ה' ב') אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה ואם נטל כשר. א"כ פסק הרמב"ם כהאי מ"ד מפני שמכשירה. ובתשו' נודע ביהודא תנינא (ח' או"ח סי' קל"א) הקשה הגאון ר' ישעי' פיק אמאי פסק הרמב"ם כמ"ד מפני שמכשירה משום דהוי לחומרא דאפילו קרא שם חוץ מקליפתה החיצונה נמי אסור. הא התוס' ד"ה מפני שמכשירה. דהוי מצי למימר איכא בינייהו שכבר הוכשר. א"כ גם למ"ד מפני שמפסידה הוי לחומרא היכי שכבר הוכשר. עי"ש מה שהשיב לו הגאון נודע ביהודא בזה

ולכאורה יש לומר הא דלא אמר הש"ס האי איכא בינייהו היכי שכבר הוכשר. למ"ד מפני שמפסידה איכא ולמ"ד מפני שמכשירה ליכא. דיש להבין במאי פליגי רבי אמי ורבי אסי דחד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה. דאין לומר דפליגי בהא דאמרינן בחולין (דף קיח) אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר. ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ויש יד להכשר. ואיבעית אימא סברא. מר סבר הכשר תחילת טומאה. ומר סבר הכשר לאו תחילת טומאה. דזה אינו דהתוס' בפסחים (דף כ') ד"ה ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עלי' כתבו דבחולין (דף קיח) פליגי רק אם יש יד להכשר. אבל לכולי עלמא יש שומר להכשיר. א"כ הכא דקליפה החצונה הוי שומר להכשיר. א"כ גם למ"ד שמפסידה איכא משום שמכשירה. וע"כ צ"ל דהאי מ"ד מפני שמפסידה ס"ל דוקא לטמא את התרומה דהוי דאורייתא אסור אפילו ע"י גרמא כמבואר בפסחים (דף נ') ולטמא בידים אפילו בתלוי' אסור אבל גבי הכשר בתרומה הוי רק דרבנן ע"כ לא חיישינן שמא יכשירנה. ע"כ קאמר דהטעם שלא יטול תרומה טהורה מפני שמפסידה. אבל קשה למ"ד מפני שמכשירה אמאי לא קאמר מפני שמפסידה דהיכי קפליג על מ"ד מפני שמפסידה דלכ"ע אסור להפסיד תרומה. כמ"ש הרמב"ם (פ' י"ב מה' תרומות ה' א'). אסור לטמא את התרומה של א"י כשאר קדשים. ולא יביאנה לידי טומאה ולא יפסידנה אלא אוכל את הטהורה ומדליק הטמאה. וכן במעשר שני כתב הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר שני ה' ט'), מעשר שני אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליכו כל שהוא או מוליך דמיו לירושלים עי"ש

לכן נראה דכ"ע ס"ל האי טעמא מפני שמפסידה. וגם הך מ"ד שאמר מפני שמכשירה אסור ג"כ משום שמפסידה אלא דס"ל כשם שאסור לגרום טומאה לתרומה. ה"ה יש לחוש שלא להכשירה דהוי גרם לטומאה. דע"י זה ראוי לקבל טומאה וכיון דהך מ"ד מפני שמכשירה ס"ל ג"כ מפני שמפסידה. א"כ אפילו היכי דכבר הוכשר האתרוג דליכא הטעם מפני שמכשירה מ"מ אכתי אסור מפני שמפסידה. וכ"ש היכי דקרא שם חוץ מקליפתה החיצונה דיש ג"כ חשש מפני שמכשירה. א"כ ע"כ פסק הרמב"ם לחומרא כהך מ"ד מפני שמכשירה כיון דס"ל גם כן איסור מפני שמפסידה

אך אפשר לומר דרבי אמי ורבי אסי פליגי בזה והך מ"ד מפני שמכשירה לא ס"ל כלל האי טעמא מפני שמפסידה. כדאמרינן בפסחים (דף נה) דמר סבר להפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו. ומר סבר להפסד מועט נמי חששו. ועי' פסחים (דף כ') וכ"ש הכא מה דנמאסת במישמוש יד מה שקרא שם תרומה חוץ מקליפתה חיצונה הוי הפסד מועט. א"כ אכתי תקשי אמאי פסק הרמב"ם כהך מ"ד מפני שמכשירה לחומרא. דהא גם למ"ד מפני שמפסידה איכא חומרא היכי שכבר הוכשר

ולפמ"ש אפשר לומר טעמא דרמב"ם בזה שפסק כהאי מ"ד מפני שמכשירה משום דסוגיא דגמ' כוותי' אזלא דפריך מהא דתנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ"ד שאין בה היתר אכילה שפיר. אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו. דקשה דהא אסור משום כתית מכתת שיעורו. כיון דמצותה בשריפה כמ"ש התוס'. וע"כ