ברית יעקב חלק א רמא

סימן א ד"ה אך עדיין יש לחלק בסופו. [שוב ראיתי בבאה"ט (סי' ר"י ס"ק א') העתיק מספר גן המלך. דבר שהיה בו כזית ונצטמק ונתמעט משיעורו אין לברך אחריו. ואם אח"כ חזר ונתפח שפיר מברכין עליו לאחריו עכ"ל. והנה דין זה אם מעיקרא הי' בו כזית ונתמעט משיעורו דאין מברכין עליו לאחריו. ואם אח"כ חזר ונתפח דהוי בו כזית מברכין עליו לאחריו. הוא שפיר כמ"ש דמוכח מסוגיא דמנחות (דף נד) דלמ"ד דס"ל דיש דיחוי באיסורין איתותב. וכה"ג חייב משום פיגול ונותר וטמא. אבל אם מעיקרא לא היה בו כזית ונתפח ועמד על כזית דהוי רק כזית מדרבנן אפשר לומר דלא דמי להא דמנחות (דף נד) כיון הא דמברכין על כזית הוי רק מדרבנן א"כ היכי מעיקרא לא הוי כזית רק נתפח ועמד על כזית לא חייבו רבנן לברך כמ"ש

והנה שלחו לי העתק מס' גן המלך אשר הביאו הבאה"ט. (כי איננו ת"י ולא ראיתיו). שכתב מקודם לענין ברכה אחרונה אם היה בו כזית ונצטמק אין לברך אחריו בנ"ר ואם אח"כ נתפח מברכין עליו. אמנם יש להסתפק לענין ברכה. דאמרו במנחות (דף נד) היכי דמעיקרא לא הוי בה והשתא אית בה מדרבנן. והשתא לענין ברכה כה"ג דלא הוי בי' שיעור ואתפח ועמד על שיעור כיצד נידון עליו. ולכאורה נראה לומר כיון דלא תשיב דאית ביה שיעור אלא מחומרא דרבנן. אין ראוי להחמיר חומרא זו במלתא דעיקרו דרבנן. והוי כתרי חומרא אהדדי ותקנתא לתקנתא. שיעור ברכה הוי תקנתא דרבנן. ועוד נתקן להחשיב שיעור לזה

אמנם כד דייקת שפיר נראה דיש לברך. כי מעיקרו דמלתא הוי שנויה במחלוקת שהרי בתוס' ברכות (דף לט) ד"ה בצר לי' שיעורא. כתבו והר"י היה אומר בבורא נפשות. כיון דלא ברכה חשובה היא. אפי' בציר משיעורא מברכינן בורא נפשות. ולא נראה כיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן. כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא. בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא. והרא"ש ג"כ מסתפק בדבר. א"כ יש לומר דע"כ לא פליגי ומצרכי שיעורא לבנ"ר אלא כשבא הדבר בלא שיעור. אבל אם נתפח ועמד על כשיעור אף הם מודים דחשיב שיעור לזה וראוי לעשות כן. כיון דבלא"ה אפילו פחות מכשיעור מברכין עליו בנ"ר עכ"ל. ודבריו אינן נראין לי. כי לפ"ז אמאי פשיטא לי' מעיקרא היכי דאית ביה כזית ואח"כ נצטמק ולית בי' כזית דאין מברכין עליו. דגם בזה יש לומר כיון דהר"י רצה לומר דמברכין בנ"ר על פחות מכשיעור. והרא"ש נסתפק בזה. א"כ יש לומר' אף להרמב"ם והרי"ף דפליגי ע"ז כה"ג דהוי מתחילה כזית והשתא נצטמק מודים דמברכין עליו בנ"ר. ומדברי הרמב"ם משמע דלעולם אין מברכין היכי דלא הוי כזית. אלא דיש לחלק כמ"ש בתשו' דשאני טומאה היכי דלא הוי מעיקרא כזית והשתא הוי בה מדרבנן לענין ברכה)

סימן ד [ד"ה ואין לומר בזה עד מדעשה על עצמו כחיוב תורה דאין בו משום ח"ש]. אך גוף דברי הט"ז אינן מוסכמים כי בתשו' הרדב"ז (ח"ד סי' ס') הביא בשם הרא"ה. מי שנשבע לפרוע לחברו סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת. חייב הוא לפרוע אותו מקצת. דעל כולה ועל מקצתה משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתה. ולאפוקי נשבע ללכת למקום פלוני מסויים שאם אינו יכול להגיע שם. שאין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת עכ"ד ודברים ברורים הם עכ"ל. שוב ראיתי במל"מ (ה' שבועות ה' כ') שמסתפק בדין זה והביא מש"כ הרדב"ז עי"ש

סימן ה [ד"ה ולכאורה הי' אפשר לומר בזה עד ולפמ"ש א"ש]. ואיני יכול לומר דסוגיא דערובין ס"ל דמפיסין בבגדי קודש. וסוגיא דזבחים ס"ל דמפיסין בבגדי חול דאז חייבין ג"כ בתפילין של יד וע"כ דכהנים בעבודתן פטורין מן התפילין הוא בשעת עבודה דעוסק במצוה. דהא לא מצינו דתנאי פליגי בזה אי מפיסין בבגדי חול או בבגדי קודש

סימן ו [ד"ה ומה שתמה על פרש"י בע"ז עד משום דהוי כטהורין דלא משוי אוכלא נינהו כו' או משום דלא שכיח]. דאי יפדו כשהן טמאין יפדו נמי כשהן טהורין אי טהורין נפדין ולבונה וכלי שרת לא שכיחי. משא"כ כה"ג ששימשו לעכו"ם דהוי נעבד שאסור לגבוה יש להם פדיון

סימן יב (ד"ה אך הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה ה' יג) עד הואיל על מעשה אחד בא]. ומתוס' ב"ק (דף ע') ד"ה כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי וא"ת לר"ע נמי כיון דמטא לאויר חצרו חייב לענין שבת דרה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין (דף ע"ט) כו'. הוא ג"כ דלא כמ"ש התוס' דהא על מעשה אחד בא

שם [אבל בלא"ה הוי אמרינן דעל מה שחסם חייב מלקות ומכאן ואילך בתשלומין]. וכן הוא בירושלמי ב"ק (פ"ב ה' ה') אם אומר את שאין כזורק החץ ממקום למקום על שיבולת הראשון נתחייב מיתה ומכאן ואילך בתשלומין ועי' בפ"מ שם

סימן טו (ד"ה אך מדכתב הרמב"ם זהו הכלל כל שמברכין עליו כו' עד סופו. וע"כ הוי מטעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה. וע"כ נראה כמ"ש מתחילה בישוב דברי הרמב"ם]. והרמב"ם מיירי הכא ג"כ שבלע המצה. מדכתב או שגזלה ואם לעסי' קניא כמ"ש הה"מ בפ"ו מה' מצה וכן הוא בשו"ע או"ח (סי' תנ"ד סעי' ד') הא דכתב הרמב"ם או שגזלה הוא דגזל מצה. אבל גזל חטים ועשאו קמח. או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי. ודמים לבד הוא חייב כמ"ש לעיל דס"ל כמ"ש התוס' והרשב"א דהיכי דהוי הקנין מעיקרא לא הוי מצוה הבאה בעבירה וע"כ עירב הרמב"ם הכא מצה האסורה משום טבל או שגזלה להורות דמיירי בבלע מצה דלא קניא כלל

סימן טז [ד"ה עוד אפשר לומר עד והא דאמרינן בירושלמי גם לחמי תודה מתבערין משהגיע זמן ביעורו. י"ל דהוי דק מדרבנן אבל מדאורייתא יכולין לומר שניתן לאכילה כה"ג שעשה דוחה ל"ת]. ועי' לעיל (סי' ד') מש"כ בזה ד"ה ולפמ"ש יש ליישב עי"ש

סימן יט [ד"ה ומש"כ להביא סמך לדברי הצל"מ עד לפמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ו') מפי הקבלה שב"נ אסורים בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן כו']. והנה הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ז סעי' ד' ס"ק ג') אסור לישראל ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעכו"ם שבות וכן עיקר כמו שיתבאר. אבל בדרישה כתב ואני אומר וכו'. שהטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' מלכים כו' ולא אאמין שיצאו מפיו דברים אלו. דהא קיי"ל דז' מצות נצטוו בני נח ותו לא. ואמת כן הוא דעת רבי אליעזר בפ' ד' מיתות (דף נו) דנצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן אבל אנן קיי"ל כרבנן. ומש"כ וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מה' מלכים כו' אין שם רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות ע"ז ג"ע ש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט עכ"ל. ודברי הש"ך תמוהים מה שהשיג על הדרישה בזה. כי ט"ס בדרישה מש"כ וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' מלכים. והוא בפרק י' מה' מלכים ברמב"ם מפי הקבלה שב"נ אסורים בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן עכ"ל. וכמ"ש הכ"מ שם דסובר רבינו דאע"ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משים דא"כ הוי לי' ח' מצות בני נח שהוא נהרג עליהן ואנן על ז' מצות ב"נ נהרג אשכחן וכמ"ש בפרקים הקודמים אבל על ח' מצות נהרג לא אשכחן. מכל מקום דשמואל מפרש למילתא אלמא דס"ל דאסורין הן בכלאים אע"פ שאין נהרגין עליהן עכ"ל. שוב מצאתי בביאורי הגאון החסיד מוהרא"מ ז"ל (סי' רצז ס"ק ז') שכתב לא מבעי בהרבעה דב"נ מצוה עליה. כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ו) וכ"כ בדרישה וש"ך שגה בזה עכ"ל עי"ש

סימן כ [ד"ה א"כ מהא דמפרכסת בלא"ה עד סופו. דמכשיל הב"נ כמ"ש]. שוב ראיתי במוהרי"ל (סי' קנז) שכתב השואל ואם מותר אדם להאכיל לבהמות חברו חמץ שאינו שלו אלא מצאה בפסח בתוך ביתו. אם אני קורא עליו לפני עור כו'. וראי' יש להתיר מן התוס' בפרק כל שעה בדבור ואבמ"ה לבני נח. מהא דמקשה כיון דאבמ"ה של א"י מיירי כו'. ואי הוי