ברית יעקב חלק א כג

וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל. ולא הקשו בפשיטות נימא מומר איכא בינייהו. למ"ד המל ימול איכא ולמ"ד ואתה בריתי תשמור ליכא כמו גבי קשירה דלאו בר קשירה הוא. וע"כ דלא דמי לקשירה. דהתם אינו קושר תפילין והכא בר שימור ברית הוא דכבר נימול. אע"ג דהתוס' בסנהדרין כתבו דמומר לאו בן ברית הוא. וע"כ דוקא לגבי שימור מצות לאו בן ברית הוא. אבל הכא מקרי בן ברית דכבר נימול. ע"כ הקשו רק ממומר לערלות דאינו חפץ לימול. הוי כמו בגיטין דלאו בר קשירה דאינו חפץ לקשור. ותי' דמומר לערלות בר שמירת ברית אם יחפוץ למול. והרמ"א דכתב ביו"ד (סי' רס"ד סעי' א') מומר לכל התורה או מומר לערלות דינו כעכו"ם. והוא מבעל העיטור ומא"ז והר' מנוח דדינו כעכו"ם לזה לענין מילה. והוא כמ"ש הב"י (בסי' רי"ז) לדייק מדברי רש"י דמומר לערלות לאו בכלל מולים הוא אע"ג דשומר שאר מצות. (ולא ס"ל כהתוס' במומר לערלות) דלאו משום המול ימול ולא משום אתה בריתי תשמור איכא ומומר לכל התורה דינו כעכו"ם והוי כגבעוני מהול דלאו בן ברית הוא. א"כ בארנו דיש מקום להני רבוותי דס"ל דמומר לאו בר שליחות הוא משום דלאו בן ברית הוא. ואינו דומה למשלחו משום אתם גם אתם

ולכאורה הי' מקום לומר לפ"ז ליישב מה שדקדק התוס' בגיטין (דף כ"ג) ד"ה עכו"ם לאו בני התירא נינהו. הוי מצי למימר משום דבעינן שלוחכם בני ברית אלא ניחא למימר האי טעמא דשייך אף בעבד. ולפמ"ש יש לומר דנפקא מינה לגט מומר דגוי נעשה שליח למומר דשניהם שוין דלאו בני ברית כמ"ש התוס' בסנהדרין ע"כ קאמר האי טעמא דעכו"ם לאו בני התירא נינהו. ואינו בתורת גיטין. א"כ אפי' בגט מומר פסול לשליחות

אך יש לדון בזה ולומר דנהי דמומר אינו נעשה שליח לגבי ישראל משום דלא שוה השליח למשלחו. דמומר לאו בן ברית הוא. מכל מקום גבי עכו"ם נחשב המומר לבן ברית משום דבידו לחזור בתשובה. ועכו"ם אינו נעשה שליח גם לגבי מומר דאינו דומה השליח העכו"ם למשלחו במומר בכל צד. ואינו דומה לגוי דנעשה שליח לנכרי דשניהם שוין. א"כ תי' המח"א אינו מספיק בהא דע"ז (דף נ"ג) דהא דקאמר כיון דעבדו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בעכו"ם. וכי אתי עכו"ם שליחותייהו דידהו עבדי אע"ג דאין שליחות לעכו"ם וע"כ מוכת דנכרי לנכרי נעשה שליח דלא כירושלמי דדמאי. דהא לפמ"ש י"ל אע"ג דנכרי לנכרי נעשה שליח מ"מ נכרי למומר לא נעשה שליח. דהמומר נגד העכו"ם מקרי בן ברית דבידו לחזור. אלא לפמ"ש רש"י ביומא (דף ס"ו) זיבח וקיטר בסייף דאע"ג דעובד עכו"ם בסקילה כאן בסייף שעדיין לא נתפרשו ארבע מיתות בית דין ונידונין במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף. ומשמע אפי' בלא התראה להך מ"ד ע"ש. א"כ היו באותו שעה ג"כ כדין בן נח לענין שליחות דנכרי לנכרי נעשה שליח. וכן אמרו במדרש שמות (פ' מ"ג) מוטב שתידון כפנוי' ולא כאשת איש. דהלוחות הי' בגדר אירוסין. אך הרמב"ן בפי' על התורה חולק בזה. ועוד קשה לי דאי נימא מטעם שליחות קאתי עלייהו. א"כ מנא להו לגמ' לאוכוחי ישראל שזקף לבנה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה כתחילה של א"י דרחמנא אמר ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להו מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא כיון דעבדו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בעכו"ם וכי אתי עכו"ם שליחות דידהו קא עבדי ה"נ ישראל כשזקף לבנה גליא דעתי' דניחא לי' בעכו"ם וכי אתא עכו"ם ופלח לי' שליחותא דידי' קעביד. דמאי ראי' היא לפמ"ש המח"א. דיש לומר דשאני התם. דישראל דעבדו לעגל הוי להו כדין מומרים או כדין ב"נ. שפיר נעשו העכו"ם שלוחין לישראל דנכרי לנכרי נעשה שליח. אבל ישראל שזקף לבנה להשתחות לה כיון דעדיין לא עבדה אע"ג דבע"ז נענש על המחשבה. מ"מ כיון דלא עבדה עדיין מקרי שפיר בן ברית והוא כישראל. א"כ אין העכו"ם נעשה שליח. א"כ אע"ג דאתא עכו"ם ופלח לה לא אסרה דאין שליחות לנכרי

לכן נראה דלא מטעם שליחות אתינן עלה. רק מטעם דהוי נתינת רשות. כיון דפלחי לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם. לא מקרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דהנכרי (ח"א) עושה ברשותו. אע"ג דלא נעשה הנכרי שליח מ"מ יכול לאסור מרצון ורשות ישראל. והוי ע"ז של ישראל דאין לו ביטול. וכה"ג מצינו בש"ס לשון שליחותייהו. בב"ק (דף פ"ד) ובגיטין (דף פ"ח) אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן והוי מטעם נתינת רשות. וכן ביבמות (דף יו"ד) איהו שליחותא דאחין עבד איהי שליחותא דצרה עבדא. דע"כ לאו מטעם שליחות. דהא חליצה ליתא בשליחות כדאמרינן בכתובות (דף ע"ד). וע"כ מטעם רשות בעלמא הוא. ויש להביא ראי' לזה. דע"כ לאו מטעם שליחות הוא. לפמ"ש הריטב"א בקידושין הא דלא אמרינן בכל מילי דמצוה כמו ציצית ותפילין וסוכה שלוחו של אדם כמותו. דאם יצוה לשלוחו ללבוש ציצית ותפילין או לישב בסוכה יהא יוצא ידי חובתו. משום במידי דבעינן שיהא נעשה בגופו של אדם. האיך יפטור ע"י שלוחו והוא לא יעשה. דדוקא בקידושין וגירושין ושוחט הפסח דכולם נקרא על המשלח דהוא המקדש ומגרש ושוחט את פסחו ולא השליח. דאשה מתקדשה לראובן המשלח וכן כולם. אבל הכא השליח עושה והמשלח לא מקיים מידי ע"ש. א"כ ה"ה באיסור השתחויה דאסר רחמנא להשתחות לעכו"ם הוא דוקא בגופו. אבל אם אמר לחבירו זיל והשתחוה לה אפי' דנימא דיש שליח לדב"ע. מ"מ הוא לא השתחוה בגופו כלל. והשליח אינו יכול לאסור בהשתחותו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. א"כ ע"כ הא דקאמר שליחותייהו דידהו עבדי לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם נתינת רשות הוא דיכול לאסור מרצון ישראל ע"כ מקרי ע"ז של ישראל דאין לו ביטול

אך יש לדחות זה לפמ"ש הקצוה"ח (סי' קפ"ב) להסביר דברי הריטב"א. כי לכאורה קשה מהא דקידושין (דף מ"ב) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שמאי הזקן אומר שולחו חייב. ואי לאו דגלי רחמנא דאין שליח לדב"ע גם לב"ה חייב אע"ג דהמשלח אינו עושה כלום. ואסברא לה דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו אלא במידי דעשיה דיד השליח הוי כמעשה המשלח. ע"כ בקידושין וגירושין ושוחט את הפסח ולשמאי באומר צא והרוג את הנפש הוי יד השליח כיד המשלח והוי כמו שעשה המשלח בעצמו. אבל בציצית ותפילין אע"ג שהוא כמו שעשה המשלח מ"מ גוף השליח לא הוי כגוף המשלח. א"כ לא הניח תפילין על ראשו רק על ראש השליח ע"ש. וא"כ בהשתחויה נמי אי נימא משום שליחות א"ש דהוי כאלו כפף קומתו של חברו לפני הלבנה מקרי נעבד דהוי דבר שלו ויכול לאסור מחמת שליחותו וכן נראה מדברי התוס' בע"ז (דף נ"ד) ד"ה כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי'. דפירוש שאנסוהו עכו"ם שאמרו להורגו אם לא ישתחוה מאליו. אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל. מוכח מדבריהם דאם הי' כופף קומתו של חברו בדבר שהוא שלו מקרי נעבד אע"ג דהוא לא השתחוה דמקרי השתחויה מה שכפף קומתו של חברו ויכול לאסרו. א"כ יש לומר דהוי מטעם שליחות ונראה לפמ"ש הקצוה"ח בדברי הריטב"א. הא דאמרינן בקידושין מודה שמאי באומר צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. דזהו גופא הוי טעמא דלא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו משום דאין גוף השליח נעשה כגופו של המשלח. א"כ אפי' אם חברו הי' תוחב לו בבית בליעתו. אינו חייב התוחב כיון דהוא לא אכל החלב. וכן באומר לחברו לבוש כלאים. כיון דהמשלח אינו לובש דאין גופו של השליח הוי כגוף המשלח. רק הוי כמו שהלביש חברו כלאים. אבל באומר לחברו זיל וחלל שבת אע"ג דהתורה אסרה גופו של ישראל לעשות מלאכה בשבת והמשלח לא עשה מלאכה בגופו. לשמאי דס"ל יש שליח לדב"ע חייב המשלח דהוי מידי דעשי' והוי כמו דהמשלח מחזיק ביד השליח ועושה מלאכה בשבת דהוי כיד אריכא דיד השליח כיד המשלח. וזה טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ולפ"ז נפשוט מה דמסתפק ר"י בתוס' ד"ה שלא מצינו. באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן של קודש כו' והשליח לא ידע דהוא של קודש והשתא לא עשה שליח רק על ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה דיש שליח לדבר עבירה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. לפמ"ש מוכת כיון דגוף השליח לא הוי כגוף המשלח וזה הוי טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן א"כ הנאת השליח לא הוי כהנאת המשלח גופא. דבזה לא מהני שליחות א"כ אפי' במעילה דינא הכי. אך קשה לי ממנחות (דף צ"ג) ת"ר ידו ולא יד עבדו. ידו ולא יד שלוחו