ברית יעקב חלק א רכו

נימא דחברו א"צ לשלם כלל מה שהשביחה החתיכה דהיתה אסורה והשתא הוי כשרה ומחוייב ליתן לו חתיכה מתוך התערובות. והביא מעכ"ת מה שכתב בהג"א בע"ז (דף ע"ג) כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל ואם אותו דבר אסור בהנאה ימכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי אותו דבר כו'. מיהו חתיכת נבלה שמותרת בהנאה א"צ לזרוק כלום. אך אם היא של ישראל אחר הוא יפרע לו דמים. משמע דא"צ ליתן לו חתיכה מתוך התערובת עכ"ד

לכאורה נראה דיש לדמות להא דאמרינן בכתובות (דף צ"ח) הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודא. רבי יוסי אומר חולקין והתני רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה וכאן בדבר שאין לו קצבה ואמר רב פפא הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין ובדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכן קיי"ל בחו"מ (סי' קפ"ג סעי' ו'). וכן הוא בירושלמי (פ"ו דדמאי ה' י"ב) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקא אחת לוקח סתם פטור כו' וקאמר בגמרא שם מתניתין דרבי יוסי היא. דתני הלוקח סתם א"צ לעשר (זהו בתוספתא בפ"ח דדמאי ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחד גלוסקין אחד רבי יוסי אומר א"צ לעשר רבי יהודא אומר צריך לעשר). מה אנן קיימין אם כשאומר לו צא ולקח לי שלוחו הוא. צא ולקח לך שלו הוא. אלא כאן קיימין בסתם רבי יהודא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח רבי יוסי אומר לא נתכוין אלא לבעל המעות. לפיכך אם נתן אחת יתירה רבי יהודא אומר של לוקח רבי יוסי אומר של שניהן מחלפא שיטתה דרבי יוסי תמן הוא אומר לא נתכון לזכות אלא לבעל המעות. והא את אומר הכין, כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין. וה"נ דע"י חתיכות שלו נשבחה חתיכה של חברו שהיתה אסורה והשתא כשרה ששוה יותר מה שהי' מתחילה חולקין השבח

גם בירושלמי (פ"ה דתרומות ה' ה') תני סאה תרומה טמאה שנפל למאה אומ' לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך טול לך דמי עצים (דתרומה טמאה לא חזיא אלא להסקה). והוא אומר לו וכי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שמא אינה מדמעת את הכרי ועצים מדמעת את הכרי ולא סופך מתנינה לכהן חורן והוא נותן לו דמי עצים. (כי תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין נאסר הכל וימכרו לכהנים הכל בדמי עצים). מאי כדין נותן לו דמי עצים והשאר יחלוקו, חד בר נש אפיל שעורין גו חטים. אתא עובדא קומי רבי יודא בר שלום ואמר יתן לו דמי שעורין והשאר יחלוקו. ובירושלמי (ב"ב פ"ו ה' א') רבי חייא בר בא שאל סאה תרומה שנפל לתוך מאה של חולין כהן וישראל מהו שיחלקו את השבח. רבי יצחק בר טבליי שאל סאה שעורים שנפל לתוך סאה של חטין מוכר ולוקח מהו שיחלקו השאר. (וט"ס בירושלמי שלפנינו. כי דמי חטים יקרים משל שעורים וכן חולין יקרים משל תרומה דלא חזיא אלא לכהן). א"כ השתא דנותן לו סאה מתוך התערובת דרש"י ס"ל בבכורות (דף כ"ב) דא"צ להרים דיכול ליתן לו דמים. ולתוס' שם והר"ש דצריך להרים י"ל דמיירי בתרומה טמאה א"כ השתא משביח את הסאה תרומה. גם נותן לו סאה מתוך תערובת חטים עם שעורים דהוי שוה יותר משעורים לחודא. או משום דאי אפשר לברור א"כ נתוסף גביה סאה שעורים דימכור כמו חטים. ומסיק אמר רבי בון בר חמא נשמעינא מן הדא. הבורר צרורות מתוך כרמו של חברו חייב לשפות לו. א"כ הוי הצרור נחשב כמו החטים דכרי ה"נ השעורים שנפל לתוכו נחשב כמו הכרי של חטים וא"צ לשלם רק דמי שעורים והשאר יחלוקו כדאמר בירושלמי דתרומות בעובדא דאפיל שעורים גו חטין דיתן לו דמי שעורים והשאר יחלוקו. א"כ ה"נ דמשלם דמי חתיכת נבילה והמותר ששוה השתא כמו כשרה יחלקו ביניהם. או דנותן לו חברו מתוך התערובות והוא משלם לחברו מחצה מה ששוה יותר הכשרה מנבלה

ומש"כ ראי' מהג"א דא"צ ליתן לו חתיכה מתוך התערובת רק ישלם לו דמי נבלה כמ"ש דיפרע לו דמים. ז"א דהג"א קאי על מה שכתב מתחילה. אם נחתכה אותו דבר שבמנין ואסור בהנאה בחתיכות דקות בקדירה בטלה. דהשתא לא הוי דבר שבמנין ואע"ג דכי נפלה הוי דבר שבמנין בטל ברוב ויזרוק חתיכה אחת לחוץ (הוא שישער כמה חתיכות קטנות הוי מאותו חתיכה גדולה קודם שנחתכה). דהשתא לא אתהני מחתיכת איסור הנאה. ואם היא חתיכת נבלה שמותרת בהנאה (והשתא נחתכה לחתיכות קטנות) א"צ לזרוק לחוץ כלום. ואם של ישראל אחר יפרע לו דמים. היינו היכי שנחתכה לחתיכות קטנות ע"כ יתן לו דמים). אבל אם החתיכות בעין והוי חתיכות שוות יוכל ליתן חתיכה אחת מתוך התערובת ומה דהשתא החתיכה שוה יותר משהיתה אסורה יחלוקו ביניהם כמ"ש

אך לענ"ד יש לומר בדין זה לפמ"ש התוס' בב"ק (דף קא) היכי דגזל צמר דחד וסמנין דחד. וקאתי קוף וצבעה לההיא צמר בהנך סמנים. יש שבח סמנים על גבי צמר. ואמר לי' הב לי סמנאי דגבך נינהו. או דלמא אין שבח סמנים ע"ג צמר ואמר לי' לית לך גבאי כלום. וכתבו התוס' (שם) תימא הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה. כמו אכלה מתוך הרחבה דבפ"ב (דף י"ט). ונפלה לגינה דהכונס (דף נ"ה). ובפרק אלו נערות (דף למ"ד) אמר תחב לו חברו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה. ויש לחלק דהנאה דהכא אינו ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו. ובתחב חברו אעפ"י שאין זה ע"י מעשיו מכל מקום נהנה גופו עכ"ל. וא"כ הכא דלא באה ההנאה ע"י מעשיו או ע"י מעשה ממונו. רק דנתערב מעצמו אע"ג שנשבחה החתיכה ששוה יותר א"צ לשלם כלל. וכ"כ הרא"ש שם כתוס'

אולם הש"ך בחו"מ (סי' שצ"א ס"ק ב') חולק בזה על הרא"ש ומוהרש"ל שכתבו כתי' קמא דתוס'. דהא התוס' מסקי שם אי נמי הנאה דהכא לא חשיבי הנאה שאינו אלא נוי בעלמא יותר עכ"ל. כלומר דחזותא לאו מלתא הוא וכדאמרינן בש"ס התם ותירוץ זה נ"ל לכאורה עיקר דמניין לנו לחלק בחילוקים שלא נזכרו בש"ס ועכ"פ נ"ל דדין זה כשממונו נהנה מממונו של אחר שלא ע"י מעשה ממונו הוי לי' ספיקא דדינא אי פטור או לא עכ"ל עי"ש. א"כ לתי' קמא דהתוס' בב"ק מוכח מש"ס דילן דכה"ג פטור לשלם מה שנשבחה החתיכה האסורה דהדרא לכשרה. שנשבחה ממונו לא ע"י מעשיו ולא נהנה גופו. ולהכרעת הש"ך הוי ספיקא דדינא כאי נמי שבתוס' ב"ק שם. ולא דמי להא דכתובות (דף צ"ח). אם הוסיפו לו אחת והוי דבר שיש לו קצבה הוי לשניהם וחולקין. דהתם בא ע"י מעשיו. כמ"ש בירושלמי כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין

ידידו דו"ש כה"י בריך מרדכי ליפשיץ חופ"ק גאיהרדאק יע"א. סימן קיא

נשאלתי בימי חרפי לבאר דברי הראב"ד בהשגות (פ"ה מה' רוצח ומזיק ה' ו'). שהרמב"ם כתב הרב שמכה את תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות שנאמר לחטוב עצים לדברי הרשות. יצא האב שמכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצוה. וכתב הראב"ד זו לא שמענו מעולם. אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו. והא דאמרינן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה (במוע"ק דף ט"ז) הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא במתניתין דמכות (דף כ"ב) המלקה המחוייב מלקות ומת תחת ידו פטור. הוסיף לו רצועה אחת ומת. הרי זה גולה על ידו. והיאך כתב הראב"ד בשליח ב"ד שמלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו שהוא פטור מגלות. ומה הי' להראב"ד להשיג בזה על הרמב"ם. דשליח ב"ד שכתב הרמב"ם מיירי הוא שמלקה את המחוייב מלקות ומת תחת ידו שפטור מגלות כמו דמפרש הריב"ן במכות. ואם מת תחת ידו פטור דשליח ב"ד הוא ואמרן לעיל (דף ח') יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד

ונראה לענ"ד לפרש דברי הראב"ד וליישב דבריו. דאיתא בסנהדרין (דף יו"ד) תניא אמדוהו לקבל עשרים אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש וכמה הן תמני סרי וכ"כ הרמב"ם (פי"ז ה' סנהדרין ה' ב') כשאומדין את החוטא כמה הוא יכול לקבל אין אומדין אלא במכות הראויות להשתלש. אמדוהו שיכול לקבל עשרים. אין אומרים ילקה כ"א כדי שיהיה