ברית יעקב חלק א ריח

מהרי"ו והובא באע"ז (סי' ק' סעי' ב' בהג"ה). האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' וג' שנים או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר ב' וג' שנים מקרי ראוי ואשת הבן אינה גובית כתובתה מזה. ועי' בחמ"ח (ס''ק י"ג) שחולק בזה להמעיין בתשו' מהרי"ו. דמדמה לה לשכר שכיר אע"ג דקודם מיתתו כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל בעה"ב מכל מקום אחר שלא גבה עדיין מקרי ראוי ע"ש. והב"ש כתב דאינו כן להמעיין בתשו' אלא אם לא קצב זמן לא הוי ראוי ודומה למה שכתבתי (בסי' צ') בשם הרב רבי בצלאל אם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה הבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורים בידה דמי אלא אם לא הגיע הזמן פרעון אז הוי ראוי. ודומה למ"ש מי שצוה שלא ליתן חלק ירושתו מיד והכל חד טעמא הוא עכ"ל. וא"כ הכא בתה"ד שצוה ליתן לבת בנו עשרים לטרה ותקנה בהן חגורה א"כ לא נתן לה מתנה בסתם מיד רק שיוקנה מהן חגורה ע"כ אמרינן דהוי ראוי. אבל היכי דהוי אמר לה רק שיתן עשרים לטרה לחודי אע"ג דלא גבתה עדיין לא הוי ראוי. וכן מדוקדק בלשון תה"ד שכתב כה"ג דלא בא ממון זה ליד אשתו. וכן נראה מדברי תה"ד שכתב אח"כ דרצה לזכות להבעל מטעם אחר לדמות להא דביצה (דף כ') ההוא גברא דאמר הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתיה אמר רב פפא ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב כו'. ומוכח מהתם מפרש"י ותוס' שהטעם הוא משום דאמרינן תפיס לשון ראשון כשאמר הבו ד' מאה זוזי זכה בהן דדבריו ככתובין ומסורין דמי. ומאי דקאמר אח"כ ולנסוב ברתא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. ה"נ בנ"ד מה שאמר שיותן מנכסיו לבת בנו עשרים לטרה אותה צוואה מיד ככתובים ומסורין דמי. ומה שצוה ותקנה בו חגורה אי בעי קני אי בעי לא קני עכ"ל. א"כ לפ"ז ליתא לדברי קצוה"ח

ונראה לי דע"כ כתב רשב"ם קודם שקבלו המעות דמברייתא דשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כו' משמע אפילו דלא הוי המעות בעין רק שאמר ליתן היינו מנכסיו ואיתא בגיטין (דף ס"ה) ומבואר זה בחו"מ (סי' רנ"ג סעי' י"ג) היכי דלא אמר שוה מאתים זוז האחריות ופורני ליתמי. וא"כ צריכין למכור הנכסים וליתן להמקבלי מתנות לזה מאתים זוז ולזה שלש מאות זוז או ליתן המטלטלטלין בשומא מאתים זוז דצריכין לעשות שומא. א"כ הוי כמו דאמר השכיב מרע ליתן להם לאחר זמן ולא מיד. דהא צריכין למכור הנכסים וליתן למקבלי מתנה הוי כמו דקצב זמן מה ליתן להם אע"ג דהיורשים מחוייבים ליתן להם אבל מקרי ראוי ומחוסר גוביינא כמ"ש הב"ש והרמ"א באע"ז (סי' ק' סעי' ב'). ע"כ קודם שקבלו המעות המקבלי מתנה הבע"ח קודם כמ"ש הקצוה"ח. דבזה גם רבי עקיבא ס"ל דינתן לב"ח

ומש"כ הרשב"ם באי נמי דהני מאתים זוז שדות ששוה כך וכך דמים הלכך אפילו שגבו המקבלי מתנה. הב"ח גובה מהן דמתנת שכיב מרע כיורש שויא רבנן. דתמוה דהא אפילו הוי כמתנת בריא ג"כ ב"ח גובה מהן. אפשר לומר בזה דהרשב"ם ס"ל כמ"ש הטור בחו"מ (סי' ר"נ) דמתנת שכיב מרע אע"ג דאינו קונה אלא לאחר מיתה מכל מקום לאחר מיתה קונה למפרע משעת נתינתו דהוי כמסורים למפרע. א"כ הברייתא דתני סתמא יצא עליו שטר חוב משמע אע"ג דהשט"ח זמנו מאוחר מצוואתו דשכיב מרע אפ"ה גובה מכולן. לזה כתב רשב"ם דמתנת שכיב מרע כיורש שוויא רבנן. דכיון דהוי כיורש מחוייב לשלם על כן אפי' דהשט"ח מאוחר מצוואתו מחוייב היורש לשלם משא"כ אי הוי כמתנת בריא דהוי כלוקח. אע"ג דשט"ח גובה ממתנת בריא מכל מקום מלוקח מוקדם אינו יכול לגבות וכן ממתנת בריא שמוקדם

עוד יש לומר דהרשב"ם מיירי בשטר דאין בו דאקני וקנה והוריש. ואע"ג דקיי"ל אחריות טעות סופר לגבי דאקני לא אמרינן בזה אחריות טעות סופר כמבואר בזה בש"ך (סי' קי"ב ס"ק א') דאיכא כמה ראשונים דסברי הכי. והיכי דאין בזה דאקני קנה והוריש משתעבד כמבואר בחו"מ (סי' קי"א סעי' כ') לדעת הראב"ד ובעל התרומות דגובה מהיורש. וכן מוכח בב"ב (דף קנ"ז) דדחי שם דאקני לא משתעבד משום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהן כמ"ש הש"ך שם (ס"ק ג') ע"כ קאמר הרשב"ם דמתנת שכיב מרע כיורש שוויא רבנן ע"כ הב"ח גובה. ואי הוי כמתנת בריא כיון דאין דאקני משתעבד לא הוי גובה מהן

דברי שארו ידידו דו"ש כה"י. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א: סימן קז

ראיתי ונתתי אל לבי לבאר דין יאוש והפקר באיזה ענין מקרי יאוש ובאיזה ענין הוי הפקר. ובמה ישתנו זה מזה. והבדל פרטי דיניהם וגדרי עניניהם. כי לא מצאתי להפוסקים אשר יבארו בזה

ולענ"ד נראה דעיקר הבדל שביניהם מיאוש להפקר הוא. דאינו דומה עצם ההפקר לעצם היאוש דהפקר הוי מה דמסלק גוף הדבר ממנו דהוא בעל החפץ או הקרקע והוא מסלק גוף הדבר ממנו דמפקירו לכל דמוציא מרשותו לרשות הפקר. והכוונה רק בגוף החפץ לסלק ממנו. ודמי למכירה ומתנה דהוי בעצם הדבר דמוציא מרשותו לרשות אחר. ה"נ מוציא מרשותו לרשות הפקר. אבל גדר היאוש הוא דכל דבר שיש לאדם הוא הוי בעליו של החפץ והחפץ הוי שלו וברשותו, והיאוש הוא שמסלק עצמו מן החפץ דלא הוי עוד בעליו על החפץ וממילא נשאר החפץ בלי בעלים כיון שסילק עצמו מהחפץ וא"כ כיון שנשאר החפץ בלי בעלים הוי הפקר וכל הקודם זכה ודמי לגר שמת ואין לו יורשים כל המחזיק בנכסיו זכה בהן משום שאין לו בעלים כמבואר בחו"מ (סי' רע"ה סעי' א'). (ודמי לחילוק שבין נדר ושבועה דנדר חל על החפץ שאוסר חפצו עליו. ושבועה אוסר נפשו על החפץ כמבואר בנדרים (דף ב') ועי' תוס' שבועות (דף כ"ה) ד"ה מה שאינו כן בשבועות). ולכאורה מדברי התוס' ביבמות (דף מ"ח) ד"ה המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור שכתבו וא"ת אמאי לא תשיב הפקר גבי קנינים של עבד בפ"ק דקידושין (דף כ"ב) וי"ל דלא חשיב אלא קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו והפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו של עבד עכ"ל. משמע דלא כמ"ש דהפקר לא הוי סילוק רק דמפקיר גוף החפץ דמסלק החפץ ממנו. ויש לדחות דלאו דוקא כתבו התוס' לשון סילוק דמסלק עצמו מן העבד רק משום דבמתניתין דקידושין לא תני רק קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו. והפקר דמוציא מרשותו לרשות הפקר הוא מפקיר לכל. וכן משמע מדברי התוס' שכתבו לעיל כיון דהמפקיר עבדו יוצא לחירות למה לו שטרא. ולימא לי' באפי בי תרי זיל כדאמרינן בקידושין (דף י"ו) גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא לי' באפי בי תרי זיל. ומשני עבד עברי גופו קנוי. ואמר ר"י דהתם פריך דלשון הכתוב בשטר הרי את בן חורין הרי את לעצמך יאמר לו בע"פ דס"ד דאין צריך אלא מחילה מחוב שעליו ע"ז משני דעבד עברי גופו קנוי דאין הלשון דכתיב בשטר מועיל בע"פ אבל הפקר שמסלק רשותו מועיל אפי' בע"פ עכ"ל. א"כ משמע דהפקר מסלק הדבר ממנו. ועוד הא למ"ד המפקיר עבדו אין צריך גט שחרור ה"נ בנתייאש מפלוני עבדו א"צ גט שחרור. ע"כ כתבו משום דלא הוי קנין לעבד עצמו דהוי לכל לא חשיב רק קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו]

עוד יפרדו יאוש מהפקר דהפקר לעולם מדעתו ורצונו ואין לו הכרח שגורם להפקיר אלא הכל עושה מדעתו ורצונו ומי ימחה בידו. אבל יאוש הוא להיפך דדוקא אם יש לו הכרח שגורם לזה דמתייאש ממנו. דאלו הי' מרצונו בלא הכרח ואונס כלל כגון שהי' נקוט חפצו בידו או שהי' יודע מהחפץ ואומר אני מתייאש מחפץ זה דודאי לא הוי כלום יאוש זה מה דאמר אני מתייאש מחפץ זה. ודברי הבאי בעלמא שהרי אנו רואים שהחפץ בידו ורשותו. א"כ מאי מהני שאומר אני מתייאש מזה דהא ע"כ הוא שלו. (ודמי לאומר דין ודברים אין לי על שדה זו דלא מהני). ויאוש הוי דוקא היכי דהוי הכרח ואונס כגון שנאבד ואינו יודע היכן הוא מתייאש מזה. א"כ זה הדבר גורם לו שיתייאש ממנו. דאלו הי' יודע היכן הוא לא הי' מתייאש מזה

עוד יש חילוק בין הפקר ליאוש דהפקר אינו חל אם החפץ אינו ברשותו דהוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וה"ה להפקיר נמי אינו יכול לפי שאינו ברשותו. כדאיתא בב"ק (דף ס"ט) דפריך ומי אמר רבי יוחנן הכי גזל ולא נתייאשו