ברית יעקב חלק א ריב

מרובה הלכך לכ"ע חייב. והלשון מוכיח כן שהרי קראוהו גירי נינהו עכ"ל עי"ש. א"כ הכי נמי היכי דהמשא מכבדת עליו הוי גירי דיליה ודמי לגחלת שאינו מזקת אלא לזמן מרובה. ואפילו להראב"ד שהובא בטור חו"מ (סי' קנ"ה ובש"ע סעי' ל"ג). דס"ל דכל הני הרחקות דמתניתין הוי גרמות בעלמא ופטור מלשלם וזה הראב"ד שהובא ברמב"ן בדיני דגרמי דכולי גירי דרבי יוסי גרמא בנזקין ופטור. מכל מקום מודה הראב"ד כה"ג היכי שהניח משא כבידה אף שנשתהה ומזקת לאחר זמן הוי כגחלת כמ"ש הרמב"ן

וא"כ לפמ"ש תמוה מה שהקשה הרמב"ן בהא דב"מ (דף פ') היכי דהוסיף קב לכתף חייב בנזקין אפילו בחבטו לאחר זמן הובא בב"ז חו"מ (סי' ש"ח) וז"ל והרמב"ן כתב הא דאמרי' בקב לכתף קסבר חולשא הוא דנקט. דמשמע דמשכיר חייב בנזקין. תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו. ואי בשוכר עבד מחברו אף הוא פטור אפילו מפשיעה. ואם תאמר שנזקי אדם הם. תימה הוא דהא לאי מכחו אתי לו נזקי' אפילו הטעינו הוא עכ"ל. דהא הרמב"ן בעצמו כתב בדיני דגרמי אפילו בהזיקא דמתונתא וסלעים וגפת חייב לשלם הזיקו דדמי לגחלת דאינו מזקת אלא לאחר זמן. ה"נ במשא כבידה שהניח על הפועל הוי גירי דילי' וכגחלת דמי וכמ"ש

וראיתי בקצוה"ח (סי' ש"ח) שהביא בשם השיטה תי' לקושית רמב"ן וז"ל רב אשי אמר כסבור חולשא הוא דנקט לי' ואם תאמר מכל מקום הוא הטעה את עצמו ולמה יהי' זה חייב לו יש לומר מפני שהוא גרם לו הטעות שהי' סבור שאמר לו אמת. וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גורם כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בו עכ"ל. וזה נראה היינו טעמא דהרמ"ה שהביא הטור ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא היכי דאזקי' בידים עכ"ל. והיינו כיון דזה אינו נזק בידים אלא משום דינא דגרמי ולא מחייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בד' דברים. אבל היכי דחבטו לאלתר ורבץ תחת משאו גם בד' דברים מחייב עליה. ודבריו אינן נכונים דממ"נ דאי נימא דלאו כחו הוא דאזקי' רק מדיני דגרמי ג"כ אפי' בחבטו לאלתר לפטר מד' דברים כיון דממוניה הוא דאזקי' ואעפ"י שע"י גרמא שלו שהטעהו מ"מ לא הוי אלא גורם דפטור מד' דברים כמו שהשיג עליו בנתיבות ע"ש. ואי דכחו הוא א"כ אפילו בנזקין דלאחר זמן ולא חבטו לאלתר הוי גירי דיליה ואשו משום חיצו כמ"ש הרמב"ן דדמי לגחלת שמזקת לאחר זמן. א"כ לעולם חייב בד' דברים דגם אבנו וסכינו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה. ואזקי' בשעת נפילה דהוי אש חייב בד' דברים דאשו משום חיצו כדאמרינן בב"ק (דף נ"ג)]

שוב ראיתי בב"ח (סי' ש"ח) דכתב על קושית הרמב"ן דלא ידע מאי קשיא לי' דחייב בנזקין אלו בין באדם ובין בבהמה מדיני דגרמי כיון דהוסיף במשאו בידים הוי כאלו הזיקו בידים עכ"ל. ולענ"ד נראה דהיכי דאמר לפועל לישא המשא על כתפו והוסיף במשאו והפועל לקח בעצמו על כתפו והוזק אח"כ או נחבט לאלתר הוי רק דיני דגרמי שהטעהו הוי רק גורם דפטור מד' דברים. אבל היכי דבעה"ב הטעינו בעצמו על כתפו והוסיף המשא הוי גירי דילי' וכמאן דאזקי' בידים דמי ודמי לגחלת כמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי והרא"ש דכה"ג הוי כאשו וחייב בד' דברים. והרמ"ה שהובא בטור דכתב דפטור מד' דברים מיירי שלא הטעינו בעצמו רק הפועל לקח בעצמו המשא על כתפו. א"כ הוי רק גורם שהטעהו דפטור מארבעה דברים דאינו חייב רק בנזק לחודי כמו במראה דינר לשולחני כנלע"ד הכרעה בהא מלתא

וא"כ עולה מזה גם בשוכר בהמה והוסיף במשאו אפי' היכי דהי' בבעלים דפטור מדין שמירה מ"מ חייב דהוי כאדם המזיק וגירי דיליה כמ"ש

וראיתי למעכ"ת שהקשה על הרמב"ן בהא דקב לכתף שכתב דליכא למימר דנזקי אדם הן דהא לאו מכחו הוא דאזקי'. מהא דב"ק (דף כ"ז) דאמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב. והא האבן נפל מחיקו מעצמו שלא כח אדם ורבה לית לי' דיני דגרמי ואפ"ה מחייב בזה וע"כ אע"ג דנא מכחו אתי ליה נזקיה הוי אדם המזיק. לאו קיש א היא כלל דהא קאמר התם היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה ועמד ונפלה א"כ מחמת עמידתו נפל האבן מחיקו א"כ הוי ג"כ כחו. וכן נראה מדברי הרשב"א בתו"ה שלמד מהא דרבה גבי שחיטה דבעינן דאתי מכח בן דעת היכי דנפל הסכין מידו ומחיקו הוי דינו כמו הפילה הוא. ובמשמרת הבית השיג עליו משום דנזקין שאני דכל היכי דאיהו גרים לה חייב והוא תמוה דהא רבה לא דאין דיני דגרמי. א"כ ע"כ מטעם כחו אתי עלה. אלא דהרשב"א חשש לדעת התוס' להחמיר גבי שחיטה דלא ילפינן מנזקין ע"ש והטעם דהתם מחייבין באדם המזיק היכי דקרובה לפשיעה. תדע דהא בנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב אפילו בדיני ארבעה דברים כדאיתא בב"ק (דף כ"ג) וגבי שחיטה כה"ג הוי שחיטה פסולה

והנה התוס' בסנהדרין (דף ע"ז) ד"ה סוף חמה לבוא הקשו מהא דחולין (דף ל"א) דתנן נפלה סכין מידו ושחטה שחיטתו פסולה. ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה. קשה נפלה נמי להוי כי הפילה למ"ד אשו משום חיצו. אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון. אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו עכ"ל. והוא תמוה דהא בסוגיא דחולין (שם) נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודא אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ורבי יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה כו' מתקיף לה רב שימי בר אשי ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה. והוינן בה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין. ואמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ואמר רבא רבי נתן היא דלא בעי כוונה לשחיטה. והכא לרבי יוחנן קיימינן דאמר בב"ק (דף כ"ב) אשו משום חיצו ואליבא דרבי יוחנן לא מצי לדייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה דאפי' נפלה כשרה למ"ד אשו משום חיצו כמ"ש התוס' וע"כ צריך לחלק דשחיטה שאני

ונראה ליישב דברי התוס' שלא יהיו תמוהים כ"כ דאפשר לומר לרבי יוחנן דס"ל הלכה כסתם משנה וס"ל דאשו משום חיצו. ותני נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה. וכיון דס"ל דאשו משום חיצו אמאי תני נפלה פסולה. וע"כ צריך לומר דמתניתין מיירי דנפלה הסכין ברוח שאינה מצויה דפטור באשו כדאמרינן בב"ק (דף ס') רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינו מצויה כמ"ש בתוס' שם ד"ה רבא אמר דברוח שאינו מצוי' לא הוי לי' לאסוקי אדעתא. א"כ גם לרבי יוחנן יש לדייק טעמא דנפלה (היינו ברוח שאינו מצויה) אבל הפילה כשרה (או דנפלה ברוח מצויה דהוי כחיצו כשרה) ע"כ פריך הש"ס גם לרבי יוחנן שפיר מי בעי כוונה לחולין. והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה כו' והא דנדחקו התוס' לומר דהאי סוגיא אתיא כמ"ד אשו משום ממונו הוא משום דמתניתין סתמא תני נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה משמע אפי' נפלה ברוח מצויה פסולה השחיטה דלא מפרש טעמא דנפלה ברוח שאינו מצויה הא הפילה או דהוי ברוח מצויה כשרה א"כ משמע אפי' ברוח מצויה נפלה הסכין פסולה ע"ז קאמרי התוס' דההיא סוגיא אתי' כמ"ד אשו משום ממוניה. ולרבי יוחנן דייקינן במתניתין טעמא דנפלה ברוח שאינו מצויה. דע"כ לרבי יוחנן ג"כ הלכה כסתם משנה דנפלה פסולה רק הסוגיא דחולין דס"ל כמ"ד אשו משום ממוניה ע"כ קאמר בסתמא טעמא דנפלה הא הפילה כשרה דנפלה אפי' ברוח מצויה פסולה. ועוד מוכח מסוכה (דף ל"ז) נפל משפופרת לשוקת פסול הא הפילו הוא כשר. ובסנהדרין (דף ע"ז) במקדש ונפל קידוש על ידו אם על הצד ואח"כ נפל לשיקח פסול ומוקי שם בשוחח דלאו כחו הוא. א"כ גם נפל משפופרת לשוקת מיירי ג"כ בשוחח ובלא"ה היכי דהפילו כשר דכחו הוא ועי' בתוס' יו"ט בפרה (פ"ו מ"א) וא"כ לרבי יוחנן דס"ל דאשו משום חיצו א"כ נפל נמי להוי כמו חיצו. וע"כ מיירי ברוח שאינו מצוי' אבל ברוח מצוי' הוי כח כחו

אך להרמב"ם (פי"ו מה' נזקי ממון ה' י"ו) הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקו חייב שהן תולדות הבערה ובה' (ט"ו) באש שהזיק את האדם המבעיר חייב בארבעה דברים אעפ"י באשו משום ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחיציו. (ובפ"ב מה' שחיטה ה' י"ב) כתב הרמב"ם סכין שנפלה ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה הרי זה פסולה ולא