ברית יעקב חלק א רט

שכרו ולא קרינא שכיר גבי'. והקשה כיון דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו ואם מכר או קנה ע"י שלוחו הדבר קיים והוי כמו שעשאו המשלח בעצמו. א"כ גם הכא להוי כמו דהשכיר בעצמו הפועלים ואמאי לא קרינא שכיר גבי' לפי שלא שכרן כיון דשלוחו כמותו והשכירות קיים. ואמאי אינו עובר בבל חלין. והוא תמיה' עצומה. והנה מצאתי להריטב"א בב"מ שעמד בזה וז"ל זה לפי שלא שכרן כו' תימה הוא דהא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ושמא לא אמרינן הכי לחובתו וצ"ע. דהא ליכא מיעוטא בקרא דבעינן שיהא הוא שכרם עכ"ל

ולענ"ד אפשר לומר בזה דאמרינן בב"מ (דף ע"ד) ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוהי לסוף זל נדוניא אתו לקמי' דרב פפא אמר לי' אי פסקת עמו כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא שקיל כי מעיקרא ומסיק אי פסק כשער הגבוה מוכר הדר ביה מקבל עלי' מוכר מי שפרע אי לא פסק לוקח קא הדר בי' מקבל עליה לוקח מי שפרע. אמר לי' רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שוויא. ופי' רש"י ותיפוק לי' דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא. דהא שליח שויא של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו וחמוהי נמי לאו בר קיבולי מי שפרע הוא דמצי אמר הי' לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהי' עליו לתקן לא נעשה שליחותו. א"כ חזינן היכי דשלח שליח ונתן מעות דע"כ נוטל כשער הזול ואם רוצה לחזור ולא ליטול אפילו כשער הזול מקבל המשלח מי שפרע. אבל אינו יכול לכוף המשלח שיקבל כשער שנתן דמים משום איסור ריבית. כיון דהי' יכול השליח להתנות מעיקרא דהי' פוסק כשער הגבוה. דהי' מותר ליטול כדהשתא הוי עוות ולא נעשה שליחותו בזה. והש"ך בחו"מ (סי' של"ט ס"ק ב') כתב אם מתנה עם הפועל שלא יהא עמו בבל תלין אינו עובר ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה בשעתו. והוא (מס"ח) ע"ש. א"כ יש לומר דע"כ אינו עובר המשלח בבל תלין כיון דהי' יכול השליח להתנות שלא יהא עליו בבל תלין א"כ הוי עוות ולא נעשה שליחותו בזה. ואע"ג דיש לומר דשאני התם דהוי עיוות דאם הי' פוסק כשער הגבוה הוי ריוח ממון. אבל הכא ליכא ריוח מעות גבי משלח רק איסורא לחודי דלא יעבור בבל תלין לא מקרי עיוות. מכל מקום אפשר דגם מחמת זה מקרי עוות ע"כ אינו עובר ע"י שליח בבל תלין. דיכול המשלח לומר אני הייתי מתנה עם הפועל ע"מ שלא יהי' בבל תלין כנלע"ד לחומר הקושיא

(ג) בכתובות (דף ט') אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי ליום רביעי אין ליום חמישי לא. מאי טעמא אי משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה. ותמה בזה דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה למ"ד דהוי מקח טעות ואין לה כלום. או למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה. א"כ הוי כתובה בטילה ומאי קאמר אי למיתב לה כתובה ניתב לה הא יש לחוש דאתיא למטרף מלקוחות שלא כדין כמו בכולי דוכתי דחיישינן ללקוחות גם זה קושיא עצומה

ולענ"ד דהר"ן הביא מה שהקשה הרמב"ן הא דאמרינן חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן מוכח דאי הוי כתובה דאורייתא לא הוי מהימן וכמו שכתב הרי"ף דהני מילי דמהימן לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספות לא מהימן דטעמא דמסתבר דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים. אבל תוספות איהו כתב אנפשי' הלכך לא מהימן אלמא אי דאורייתא לא מהימן. אמאי אפילו כתובה דאורייתא שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה וימצאנה בתולה. וכיון שכן עליה להביא ראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרינן לי' קיים שטרך ותנאך ואתי לדינא ומאי טעם אמרו והם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן. והר"ן כתב לדידי לאו קושיא היא כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם הלכך אי לאו דהאמינוהו רבנן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הוי מהימן. דאם איתא דמהימן יהיו בנות ישראל כהפקר. ואלו הוי כחובה דאורייתא לא סמכינן אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי שאינו בדין שיפחה אותה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבוא ויאמר פחח פתוח מצאתי ובודאי כלא על דעת כן נשתעבדה. אלא כיון דכתובתה דרבנן סמכו על טענה זו והאמינוהו ומקולי כתובה שנו כאן עכ"ל, והר"ן בפרק המדיר (דף ע"ב) כתב כל תנאים דהוי להנאתו אפי' החנה בתנאי כפול הוי רק הכוונה רק אם יקפיד כשישמע אז יבוטל המעשה ואם לא יקפיד לא יבוטל הקידושין. ועי' באע"ז (סי' ל"ח סעי' ל"ה) בב"ש (ס"ק נ"ז) וכתב הב"ש שם בחנאי ממון אפי' כששמע הקפיד מהני מה שמוחל אח"כ דהוי כמו שנתקיים התנאי ע"ש. א"כ הכא כיון דלא מקפיד על תנאו ולא איכפת לו א"כ הוי שטר דמצי גבי מלקוחות דהלקוחות הוי לאזהורי דלמא לא יקפיד. וכה"ג כתב הרא"ש והטור ומחבר בחו"מ (סי' ס"א סעי' ז') ובש"ך שם (ס"ק י"כ) דהלקוחות הוי לאזהורי ולחשוב שמא יתן לו כתיבת ידו. וכן בחו"מ (סי' ס"ו סעי' ל"ה) דאם כתב לו בשעת מכירת השטר אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם חוב זה גובה ממשעבדי אפי' מלקוחות שקדמו למחילחו וכתב הש"ך (ס"ק קט"ו) הטעם דהוי ללקיחות להזהר שמא ימחול מיד ודמי למ"ש הרא"ש וטור לעיל (סי' ס"א סעי' ז') דשמא נתן לו מיד כתיבת ידו ע"ש עכ"ל

ד) בסנהדרין (דף נ"ז) איש מה ת"ל איש איש לרבות העכו"ם שמוזהרין על העריות כישראל, הא מהכא נפקא מהתם נפקא לאמר זה גלוי עריות התם בעריות דידהו הכא בעריות דידן. דקתני סיפא בא על ערות ישראל נדון בדיני ישראל למאי הלכתא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה. ופריך מגרע גרע. והקשה מעכ"ת היכי ס"ד אם בא על עריות ישראל בעינן שני עדים כדין ישראל דהא הוי עדים שאי אתה יכול להזימה, דישראל שהרג עכו"ם פטור. לענ"ד לא קשה כלל. חדא יכולני לשנויי לי' דאיתא לקמן בסנהדרין (דף ע"א) בן נח שבירך השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו. (דמעיקרא נידון בע"א ובדיין אחד ואלו עביד השתא בעינן התראה וסנהדרין כ"ג ועדים כמ"ש רש"י). נשתנה מיתתו כו' ת"ש בן נח שהכה את חברו. ובא על אשת חברו ונתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני. דינו ומיתתו בעינן. האי דינו אשתני מיתתו לא אשתני כו'. א"כ נפקא מינה הא דקאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכא אלא לעדה ועדים והתראה. היכי דהשתא נתגייר. ורב נחמן ס"ל אפילו היכי דאשתני דינו לחודי נמי פטור כס"ד הכא דמיתבי עשה כן בישראל ונתגייר חייב אמאי נימא הואיל ואשתני אשתני. א"כ אע"ג בעודו עכו"ם ליכא לאשכוחי בעידי ישראל חיוב מיתה. משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כדין ישראל מ"מ חיוב מיתה איכא עליו דהיכי דעשה בפני ב"ד כדאמרינן לקמן (דף ע"ח) חייב. וכיון דלרב נחמן גם בעודו עכו"ם היו בעינן בבא על עריות ישראל עדה ועדים והתראה א"כ לא נשתנה דינו וחייב ג"כ כשנתגייר. דהא רב נחמן דאמר לא נצרכא אלא לעדה ועדים והחראה ע"כ גם לענין מיתה דינו כישראל דהוי בחנק כישראל. ולא הוי מיתתו בסייף כדין בן נח. א"כ לא נשתנה דינו ומיתתו. והא דלא קאמר רב נחמן לא נצרכא דמוזהרין על עריות כישראל בעריוח דידן היינו דחייב בחנק כישראל ולא בסייף משום דבעי למימר אפילו לתנא דבי מנשה דאמר דכל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק. ע"כ אמר לא נצרכא לעדה ועדים והתראה ע"כ לא פריך רק משום וכי מגרע גרע. ועוד יש לומר הא דקאמר רב נחמן לא נצרכא אלא לעדה ועדים והתראה מיירי בעדה ועדים של עכו"ם. דאם בא על עריות דידהו סגי בדיין אחד ועד אחד. ובעריות דידן בעינן עדה ועדים. ולא נהרג בדיין אחד ועד אחד אבל סגי בשל עכו"ם. ולא בעינן כלל עדי ישראל ועדות שאתה יכול להזימה כדין ישראל

(ה) במכות (דף ג') אמר רב יהודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו כו' אלא באומר העדנו