ברית יעקב חלק א רז

כלל. ואינו חייב ראובן לשלם דראובן הוי רק סרסור בעלמא ושאני בההיא דקידושין דקאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני או דאמר האב צאי וקבלי קידושין דהתחייב האב לקדש בתו לכל מי שיתן כסף קידושין לבתו. ועי' בר"ן בפ"ק דקידושין בזה דתנהו לכלב ואתקדש אני לך דתמה מהא דב"מ (סי' צ"ט). השאילני פרתך א"ל ביד מי אמר לי' הכישה במקל והיא תבוא דס"ל לשמואל דפטור ואמאי לא יתחייב מדין ערב. ותי' משום דהתם לא אמר ואתחייב אני לך עי"ש. והא התם בקש שישאיל לו הפרה ואמר לו הכישה במקל ותבוא. והשתעבד נפשי' בשמירת הפרה אפ"ה כיון דלא אמר ואתחייב אני לך לא מהני. כ"ש היכי דראובן אומר לשמעון שילוה מעותיו ללוי דאינו חייב ראובן כלום לשמעון כ"כ דלא אמר ואתחייב אני לך או תן לו ואני נותן. ועי' בחו"מ (סי' ש"פ שהביא הרמ"א שני דעות בזרוק מנה לים ואתחייב אני לך). א"כ הכא שיהודי השותף כתב להעכו"ם שיעשה העסק עם הפאכטער. ולא אמר לו שיסמוך עליו כי אני ערב אין לחייב היהודי שותפו של עכו"ם כלום. ואין לדמות להא דמהרי"ו היכי שאומר למלוה שילוה ללוי כי הוא בטוח ונמצא שקר דחייב לשלם דהוי כנתערב לו הביאו הרמ"א בחו"מ (סי' קכ"ט סעי' א'). דהתם הוי טעמא משום דינא דגרמי. כמו מראה דינר לשולחני ובעינן הוכחה דעליו סמך כמ"ש הפוסקים בהא דמראה דינר לשולחני בחו"מ (סי' ש"ו) אי בעינן דקאמר חזי דעלך קסמכינא כמ"ש הש''ך בחו"מ (סי' קכ"ט) ע"ש. ועוד דזה דמי לנתקלקל החוב אח"כ דפטור לכ"ע כמ"ש הסמ"ע שם

ועל מה שטען היהודי השותף על מה שתבע הפאכטער שנתנו לו עשרה בהמות גרועות כי לא מיחה הפאכטער ולא דיבר מזה עד עתה והראי' שנתן מעות שני טערמינס. והאריכו בזה. הדבר ברור דלא הוי בזה מחילה הא דלא תבע הפאכטער דהא דמצינו בכמה דוכתי דשתיקה הוי מחילה הוא משום דהוי כאומדנא דמוכח טובא וכמאן דאמר בפירוש דמי כמו בחזקת נזיקין להרבה ראשונים הוי חזקה בשתיקה בעלמא ושלא בטענה כלל או שסותמים אורו בפניו. ובאונאה כדי שיראה לתגר ולקרובו. ובכותב לאשתו קרקע כל שהוא בין הבנים. אבל בשארי דוכתי לא אמרינן דשתיקה הוי מחילה דב"ח גובה חובו שלא בהזכרה לעולם ודברים שבלב לא הוי דברים ועי' בתשו' מוהרי"ט ח' חו"מ (סי' מ"ה) בזה. א"כ חייבים השותפים היהודים אחר השומא מה ששוה הזמן שהחזיק הפאכטער לשלם חלקם להפאכטער בלי שבועה אע"ג שנתן מעות קודם הטערמין השני והי' לו אז דין ודברים מעשר בהמות הגרועות שניתן לו. דהא ידוע שדחוהו היהודים מיום ליום שיתפשרו עמו. ע"כ נתן המעות בטערמין השני והי' סבור כי לא יצטרך ליתן מעות בטערמין השלישי. גם טענת מחילה ומתנה לחוב הוי טענה גרוע ובעי מנו. א"כ ממילא בטל הספק שנסתפקו שמבואר בהקאנטראקט שיתן מעות קדימה על טערמין השלישי ובאם לאו יודחה מהעסק הפאכט. דכה"ג לא הי' עיכוב מצד הפאכטער ולא עבר התנאי רק העכו"ם העביר עליו הדרך. וכאשר בא הפאכטער לפני הגיד לי כי היהודים התרצו לעשות פשר והוא לא רצה בזה. דברתי על לבו כי זהו טובתו ע"כ המצוה לבצוע מרצוי הצדדים כי העבירו דרך על האיש העשוק ויכולים להציל מה גם מחלקו של אדון. דברי ידידו ודו"ש ר"ח שבט תרי"ב לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א. סימן קא

על דבר שאלתו כאשר יש לו פאבריק ושוכר פועלים הרבה במלאכת הפאבריק ונותן להפועלים על שכר מלאכתם מכל שבוע כת"י לשלם להם כשיחלק להם שכר פעולתם. וכאשר אינו מזומן ת"י דמי משכורתם נותנים הכת"י לאחרים ולוקחים בהם צרכיהם. והמנהג אצלו בפאבריק כאשר יאבד הפועל הכת"י אינו משלם כלל כי אי אפשר לשמור שוברים הרבה שיתנו לו הפועלים כאשר ישלם להם אם יאבדו הכת"י אולי יאבד השובר ממנו ויתבענו פעם אחרת כי נפישי רמאין. ואחרי שהדבר נודע כי כן נוהג בהפאבריק שלו זה הרבה שנים אדעתא דהכי נשכרים לו כשיאבדו הכת"י לא יקבלו עבור שכר פעולתם אשר נשאר מניע להם. ועתה שם אל לבו דבר ד' ושואל להורות לו אם הוא כתורה יעשה

הנה אם הי' מתנה בפירוש בשעת שכירות הפועל ע"ז. לכאורה נראה דשפיר יש לומר דאדעתא דהכי שעבד הפועל נפשו ונשכר לו והמשכיר לא שעבד נפשו לשלם אם יאבד הכת"י. ודמי להא דקיי"ל דמתנה שואל להיות פטור מאונסין ומגניבה כש"ח משום טעם זה דמעיקרא לא שעבד נפשי' כדאמרינן בב"מ (דף צ"ד) ובחו"מ (סי' רצ"ו סעי' ה') ומחל לו המשאיל על חיובו דשואל ולא אמרינן דהוי כמחילה על תנאי דבעי קנין כמ"ש הט"ז (סי' ר"ז סעי' ט"ז). [וזה הוי הטעם הא דאמרינן דור לי בחיי ראשך והפטר דקודם גמר דין בעי קנין כמ"ש בחו"מ (סי' כ"ב) ולא אמרינן דהוי כמחילה דא"צ קנין משום דהוי מחילה על תנאי ולא מחילה ברורה בעי קנין]. דשאני הכא כמו דמשיכת הדבר לשמירה הוי קנין. ה"נ בשכירת פועלים התחלת המלאכה הוי קנין כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא בחו"מ (סי' שט"ו סעי' ו') ראובן שלקח נער אחד לשמשו והבטיחו שמעון לשלם כל מה שיפסיד הנער בהיותו בביתו כיון שלקח הנער לביתו נתקיימו כל התנאים וא"צ קנין. ועי' שם בסמ"ע שכתב בשם תשו' הריב"ש כל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בע"פ ובלא קנין צריך לקיים וזה הטעם באומנין שנשתתפו דאינן יכולים לחזור מהריוח שעבר משום דהתחלת המלאכה הוי כקנין דאם התחיל פועל במלאכה שוב אינו יכול לחזור כמ"ש בחו"מ (סי' של"ג)

אלא דיש לומר בזה דכה"ג דהוי אסמכתא לגבי פועל דהוי כגוזם וקונס א"ע באם שיפסיד הכת"י יפסיד חובו הוי אסמכתא דסובר שלא יאבד הכת"י ולא יקרה אונס מצד שמירתו א"כ צריך קנין מעכשיו ובבד"ח לסלק אסמכתא כמ"ש בחו"מ (סי' ר"ז סעי' י"ד). אך יש לומר דתליא בפלוגתא דרבוותא הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל כה"ג במחילה כיון דהוי בידו לא הוי אסמכתא. והראב"ד ס"ל גם בזה הוי אסמכתא. והובא בחו"מ (סי' ר"ז סעי' י"א)

ונראה דיש לומר הא דפליגי הפוסקים בחו"מ (סי' ע"ב) אם קיי"ל בהא דשמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה והניח קתא דמגלא ואבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי דהטור ס"ל כדעת ר"י דאם פירש בהדיא אם יפסיד הקתא אבד אלפא זוזי מהני משום דסובר כדעת הרמב"ם דכה"ג לא הוי אסמכתא כיון דהמלוה מחל להלוה החוב דכה"ג דהוי בידו ע"כ לא הוי אסמכתא. ולהגאונים והג"א דפרק האומנין דפסקו דלא כשמואל אפילו בפירש בהדיא אם אבד הקתא אבד אלפא זוזי ס"ל כדעת הראב"ד דגם כה"ג דהוי בידו דהלוה הוי אסמכתא גבי המלוה ולא מהני. וא"כ ה"נ לדעת הרמב"ם אע"ג דהוי אסמכתא גבי פועל כיון דהוי בידו של בעה"ב מהני ולדעת הראב"ד לא מהני דהוי אסמכתא לגבי פועל ע"כ צריך קנין ומעכשיו ובד"ח לסלק אסמכתא

וא"כ כיון דהבעה"ב מוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם דלא הוי כה"ג אסמכתא ופטור המשכיר לשלם להפועל כשיאבד הכת"י אם פירש אם יאבד הכת"י יהי' פטור מלשלם אע"ג דלא עשה קנין מעכשיו לסלק אסמכתא. ואע"ג דהוי ספק בפרעון דקיי"ל דאם אמר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם מכל מקום במחלוקת הפוסקים בפרעון פטור לשלם ואפי' לצאת ידי שמים פטור. דכמו להלוה יש ספק דדינא גם להמלוה יש ספיקא דדינא והיכי דגם המלוה אומר איני יודע אם פרעתני פטור אפילו לצי"ש כמ"ש בחו"מ (סי' ע"ה סעי' י"ט). וכן מצאתי במל"מ פי"א מה' מכירה שכ"כ. ולפ"ז אם תפס הפועל יכול לומר קים לי כדברי הראב"ד

אך אפשר לומר דהא דבמחלוקת הפוסקים בפרעון אפילו לצאת ידי שמים פטור דהוי כמו שניהם טוען שמא. היינו משום דאלים חזקת ממונא טובא. אבל לכתחילה אינו יכול לסמוך לעשות מעשה מידי היכי דהוי מחלוקת הפוסקים דהוי ספק איסור גזל כמו דמוזהר לאפרושי מספק איסור והא דספק גזל אינו מוציאין היינו משום חזקת ממונא. דהתורה התירה כמ"ש הסומים בזה אבל לעשות לכתחילה דשכנגדו הוא מוחזק אסור מספק. ע"כ יש לחוש לצי"ש ואינו מועיל אפילו פירש בהדיא בשעת השכירות משום ספיקא דדינא דהוי מחלוקת הפוסקים הרמב"ם והראב"ד והרא"ש והרמ"א בחו"מ (סי' ר"ז).